בכוחה של ההצלחה החומרית לבחון את אמונתך
בכוחה של ההצלחה החומרית לבחון את אמונתו של אדם ישר. כאשר האדם חותר להצלחה חומרית עלול הדבר להוביל לאובדן אמונה (טימותיאוס א׳. ו׳:9, 10). אולם, הצלחה מעין זו יכולה לבחון את האמונה גם בדרך אחרת. כאשר אדם ישר מבחין, שאנשים רבים הנוהגים באי־יושר מצליחים מבחינה חומרית בעוד שהוא עצמו סובל, עלול הוא להתפתות לבקש אחר דרך הנוגדת את רצון אלהים. הדבר הרי גרם אפילו לחלק ממשרתי יהוה להטיל ספק אם כדאי כלל להתאמץ לנהל חיי יושר!
דבר זה קרה לאסף, מוסיקאי משבט לוי, בימי שלטון המלך דוד. אסף הלחין מזמורי תהלים, ששימשו את העם בעבודת־אלהים. הוא אף התנבא יחד עם הימן וידותון, תוך מתן הודיה ותהילה ליהוה אלהים בליווי מוסיקלי (דברי־הימים א׳. כ״ה:1, 2; דברי־הימים ב׳. כ״ט: 30). על אף זכותו המיוחדת של אסף, מזמור תהלים ע״ג מוכיח, כי הצלחתם החומרית של רשעים היוותה מבחן קשה לאמונתו.
גישתו המסוכנת של אסף
”אך טוב לישראל אלהים, לברי־לבב. ואני כמעט נָטָיוּ רגלָי, כאין שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי [החליקו צעדיי]” (תהלים ע״ג:1, 2). במילים אלה, הודה אסף, שיהוה היה טוב לעם־ישראל. הדבר היה נכון במיוחד לגבי אלה שהיו ”ברי־לבב”, טהורי לב, לפיכך הם השתוקקו להעניק לאלהים מסירות בלעדית ולתרום לטיהור שמו הקדוש. אם אנו מגלים גישה זו, אזי נברך את יהוה בדברנו עליו טובות גם אם אנו מתנסים בכאב לנוכח הצלחתם של הרשעים או לנוכח כל מצב אחר (תהלים קמ״ה:1, 2).
אף־על־פי שאסף היה מודע לטובו של יהוה, ’כמעט נטיו רגליו’ מדרך הישר. היה זה כאילו החליקו רגליו על קרקע מכוסת קרח בעיצומו של מרוץ מרתון מתיש. מדוע כה נחלשה אמונתו? הוא הסביר: ”כי קנאתי בהוללים, שלום רשעים אראה. כי אין חַרְצֻבּוֹת [כאבים] למותם; ובריא אוּלָם [כרסם שמנה]. בעמל [בצרת] אנוש אֵינֵימוֹ, ועם אדם לא יְנֻגָּעוּ” (תהלים ע״ג:3–5).
הצלחתם החומרית של הרשעים עוררה את קנאתו של אסף. נראה ששלום היה מנת חלקם, אף־על־פי שצברו את עושרם בדרכי מירמה. (השווה עם תהלים ל״ז:1.) חרף מעשיהם הרעים, מבחינה חיצונית הם נראו שאננים. נראה היה שחייהם מגיעים אל קיצם ללא ”חרצבות”, היינו, ללא כאבים קשים! לעתים הם מתו בשלווה, בטוחים בעצמם, מבלי שהיו מודעים לצורך רוחני כלשהו (מתי ה׳:3). לעומת זאת, כמה ממשרתי אלהים סובלים מחלות קשות ומוות, אולם הוא תומך בהם, ובלבם מקננת התקווה הנפלאה של תחיית־המתים (תהלים מ״ג:1–3; יוחנן ה׳:28, 29).
לרשעים רבים אין כלל בעיות בריאותיות, המונעות מהם ליהנות משפע מזונם. ”בריא אוּלָם”, כרסם מלאה. יתרה מזו, אין הם מתייגעים ”בעמל אנוש”, ושלא כמו המוני האנושות, אין הם צריכים להיאבק על־מנת להשיג את צורכי המחייה. אסף הסיק, כי הרשעים ”עם אדם לא יְנֻגָּעוּ” [אינם סובלים מנגעים כשאר בני־האדם]. בעיקר, הם מתחמקים מנסיונות העוברים על יראי־אלהים, עקב דבקותם של הללו באמות הצדק של יהוה בעולמו המרושע של השטן (יוחנן א׳. ה׳:19).
עקב הצלחת הרשעים, הוסיף אסף ואמר עליהם: ”לכן עֲנָקַתְמוֹ גאווה; יַעֲטָף שִׁית חמס למו. יצא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ; עברו משכיות לבב. יָמִיקוּ [ילעגו] וידברו ברע; עֹשֶׁק ממרום ידברו. שָׁתוּ בשמים פיהם, ולשונם תִּהֲלַךְ בארץ” (תהלים ע״ג:6–9).
עושי־רשעה עוטים גאווה כ’ענק’ [כתכשיט לצווארם], וכה רבים מספור מעשיהם האלימים, עד שהם ’מתעטפים’ בהם כ’שית’, כלבוש. בנחישותם לכפות את רצונם על הזולת, הם מפחידים אחרים. עיני הרשעים אינן שקועות בארובותיהן מחוסר תזונה, אלא ’יצאו מֵחֵלֶב’, הן בולטות החוצה עקב שומן הנובע מזללנות (משלי כ״ג:20). מזימותיהם כה מצליחות, עד כי הם ’עוברים משכיות לבב’ [מעבר לכל מה שהעלו על לבם]. הם מדברים על תרמיותיהם בגאווה, ”ממרום”. הם ’שתים בשמים פיהם, ולשונם מהלכת בארץ’! תוך חוסר כבוד לכל אחד, בשמים או בארץ, הם מחללים את שם אלהים ומדברים סרה בבני־אדם.
מסתבר שאסף לא היה היחידי שהושפע לרעה ממה שראה. הוא אמר: ”לכן ישוב עַמּוֹ הֲלֹם, ומֵי מָלֵא יִמָּצוּ [יגמאו] למו. ואמרו: ’איכה ידע אל? ויש דעה בעליון?’” (תהלים ע״ג:10, 11) יתכן שמשמעות הכתוב היא שמאחר שנראה שהרשעים מצליחים, הרי שיש בקרב משרתי אלהים המאמצים השקפה מוטעית ונגררים לאותו מצב ששרויים בו עושי־הרשעה, באומרם: ’אלהים אינו יודע מה מתרחש ולא יפעל נגד הפקרות’. מאידך, התבוננות באנשים רעים המתנהגים בהפקרות ולכאורה אינם נענשים, כמוה כהכרח לשתות שיקוי מר, המניע את האדם הישר לשאול: ’כיצד יכול אלהים לסבול דברים אלה? האין הוא רואה את המתרחש?’
בהשוותו את נסיבותיו לאלה של הרשעים, טען אסף: ”הנה אלה רשעים, וְשַׁלְוֵי עולם הִשְׂגּוּ חָיִל. אך ריק זיכיתי לבבי, וארחץ בנקיון כפי. ואהי נגוע כל היום, ותוכחתי לבקרים” (תהלים ע״ג:12–14). אסף חש שניהול חייו הוא ל”ריק”, לחינם. הרשעים שגשגו, סביר להניח ש’השגו חיל’ [הרבו את עושרם] באמצעים לא כשרים. נראה שהללו התחמקו מעונש אף על מעשיהם הגרועים ביותר, בעוד שאסף היה ”נגוע כל היום” — משהקיץ ועד ששכב לישון בלילה. הוא חש כי יהוה ’מוכיח’ אותו ’לבקרים’, כל בוקר. מאחר שהדבר לא נראה הוגן, נבחנה אמונת אסף.
תיקון אורח החשיבה
לבסוף, בהכירו בכך שחשיבתו היתה מוטעית, הצהיר אסף: ”אם אמרתי: ’אספרה כמו’, הנה דור בניך בגדתי. ואחשבה לדעת זאת; עמל הוא בעיני. עד אבוא אל מקדשי אל, אבינה לאחריתם. אך בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית למו, הפלתם לְמַשּׁוּאוֹת. איך היו לְשַׁמָּה כְרָגַע! ספו, תמו מן בלהות! כחלום מהקיץ, אדני [יהוה], בעיר צלמם תבזה” (תהלים ע״ג:15–20).
היה זה טוב שאסף לא קבל בקול, הואיל והתבטאות פומבית שאין זה אלא חסר תועלת לשרת את יהוה, עלולה היתה לרפות את ידיהם של בני־משפחתו יראי־האלהים ואף לערער את אמונתם. טוב יותר להחריש ולנהוג כשם שנהג אסף! על־מנת להבין מדוע נראה שהרשעים מתחמקים מעונש על אף רשעתם, בעוד שהצדיקים סובלים, הוא שם פעמיו ”אל מקדשי אל”. האווירה ששררה שם איפשרה לאסף להרהר ברוגע בין עובדי יהוה, וכך תיקן את אורח־חשיבתו. כן גם כיום, אם אנו נבוכים ממה שרואות עינינו, הבה נחפש בדומה לכך תשובות לשאלותינו על־ידי התרועעות עם משרתי אלהים במקום לבודד עצמנו (משלי י״ח:1).
אסף הגיע לידי הכרה שאלהים ’ישית’ את הרשעים ’בחלקות’, כלומר, ישים אותם במקום חלקלק. היות שחייהם סובבים סביב דברים חומריים, הם נתונים בסכנת ’נפילה למשואות’, היתקלות בשבר פתאום. לכל המאוחר, המוות יבוא עליהם בחטף בגיל זקנה, וההון שצברו בדרכים לא כשרות לא יוכל להבטיח להם חיים ארוכים יותר (תהלים מ״ט:7–13). הצלחתם החומרית תהא כ”חלום” הנגוז כהרף־עין. הצדק אף יכול להשיגם בטרם יגיעו לגיל הזקנה והם יקצרו את שזרעו (גלטים ו׳:7). היות שפנו עורף לאחד והיחיד שבכוחו לעזור להם, הרי שננטשו חסרי־אונים, ללא תקווה. כאשר יהוה יפעל נגדם, הוא ישקיף על ”צלמם” — הדרם ומעמדם — ב’בוז’.
הישמר פן תהא תגובתך שלילית
בהגיבו שלא כראוי לאשר ראו עיניו, הודה אסף: ”כי יִתְחַמֵּץ לבבי, וכליותי אֶשְׁתּוֹנָן. ואני בַעַר, ולא אדע; בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך, אחזת ביד ימיני. בעצתך תנחני, ואחר כבוד תקחני” (תהלים ע״ג:21–24).
הרהורים ממושכים בהצלחתם החומרית של הרשעים ובסבלם של הישרים עלולים ’להחמיץ’ לבו של אדם או לגרום לו לחוש מרירות. בתוך תוכו — בכליותיו — נגרם לאסף כאב רב עקב סערת־רוחו לנוכח מצב זה. מנקודת ראותו של יהוה, הוא הפך להיות כבהמה נבערת מדעת, המגיבה לפי חושיה בלבד. בכל זאת, אסף ’היה תמיד עם אלהים, שאחז ביד ימינו’. אם אנו שוגים במחשבתנו, אך מבקשים את עצת יהוה, כפי שעשה אסף, אלהים ’יאחז ביד ימיננו’ כדי לתמוך בנו ולהנחותנו. (השווה עם ירמיהו י׳: 23.) אך ורק על־ידי יישום עצתו, נוכל להיות מונחים אלי עתיד מאושר. אנו עלולים לסבול השפלה לזמן־מה, אך, יהוה יהפוך את המצב, ’בלוקחו אותנו אחר כבוד’, או ברוממנו.
בהעריכו את הצורך להישען על יהוה, הוסיף אסף: ”מי לי בשמים, ועימך לא חפצתי בארץ. כָּלָה שארי ולבבי, צור־לבבי וחלקִי אלהים לעולם. כי הנה רְחֵקֶיךָ יאֹבֵדוּ, הִצְמַתָּה [השמדת] כל זונֶה ממך. ואני, קרבת אלהים לי טוב. שַׁתִי באדני יהוה מחסי, לספר כל מלאכותיך” (תהלים ע״ג:25–28).
בדומה לאסף, אין לנו על מי להישען מלבד יהוה, לקבלת ביטחון ונחמה אמיתיים (קורינתים ב׳. א׳:3, 4). לפיכך, במקום לחמוד את עושרו של אדם כלשהו עלי־אדמות, הבה נשרת את אלהים ונאצור אוצרות בשמים (מתי ו׳:19, 20). על היותנו במעמד רצוי בעיני יהוה להסב לנו את העונג הרב מכל. אף אם ’שארנו [בשרנו] ולבבנו’ יכשילונו, הוא יחזקנו ויעניק ללבבנו יציבות, כדי שלא נאבד תקווה ואומץ בעת מצוקה. יחסים הדוקים עם יהוה הינם נכס יקר־ערך. ויתור עליהם ימיט שואה עלינו ועל כל אלה שנטשוהו. לפיכך, בדומה לאסף, הבה נקרב לאלהים ונשליך עליו את כל יהבנו (תהלים נ״א:23; פטרוס א׳. ה׳: 6, 7). הדבר יתרום לבריאותנו הרוחנית ויניענו לספר לאחרים על כל פעליו הנפלאים של יהוה.
הישאר נאמן ליהוה
אסף היה מוטרד בראותו את הצלחתם של עושי־רשע בישראל, מולדתו. בקרב משרתיו הנאמנים של יהוה, היו ”רשעים” האשמים בהוללות, בגאווה, במעשי־חמס, בלגלגנות, בדברי עוולה ועושק, שאף כפרו בכך שאלהים היה מודע למעשיהם (תהלים ע״ג:1–11). איזו אזהרה! כדי להשביע את רצון יהוה אלהים, עלינו להימנע מגילוי תכונות כגון גאווה, אלימות, לגלגנות ואי־יושר. בדומה לאסף, יבואו נא כל משרתי יהוה ’אל מקדשי אל’, בהתאספם בקביעות עם עובדיו הנאמנים. הנה־כי־כן, הבה כל האוהב את יהוה ’יקרב אל אלהים’, יישען עליו לשם תמיכה בעת מצוקה, יהיו הדברים שאומרים ועושים האחרים אשר יהיו (תהלים ע״ג:12–28; יוחנן ג׳. 1–10).
אמת, בכוחה של הצלחתם החומרית של עושי־רשעה לבחון את אמונתנו, כפי שאירע לאסף. יחד עם זאת, ביכולתנו לעמוד בניסיון זה, אם נהפוך את שירות יהוה למרכז חיינו. נזכה בגמול על כך, ’שכן אלהים לא יעוות צדק ולא ישכח את פעלינו ואת האהבה שהראינו למען שמו’ (עברים ו׳:10). מבחנינו יהיו ’קלים ולזמן קצר’ בהשוואה לגמול שלו נזכה (קורינתים ב׳. ד׳:17). גם 70 או 80 שנים של סבל וייסורים, הריהן ”כמו הגה”, כנשימה קלה החולפת בין שפתינו בלחש, בהשוואה לחיי האושר הנצחיים שמבטיח יהוה למשרתיו הנאמנים (תהלים צ׳:9, 10).
הבה לא נרשה לעולם להצלחתם החומרית של עושי־רשעה, בניגוד לסבלותינו למען הצדק, למנוע מאיתנו לגלות את הנאמנות, שהיא פרי רוח־הקודש של אלהים (גלטים ה׳:22, 23; פטרוס א׳. ג׳:13, 14). השטן יהא שבע־רצון, אם נחקה את הרשעים, המצליחים לעתים קרובות עקב היותם חסרי־מצפון. תחת זאת, הבה נסב כבוד לשמו של יהוה בעומדנו בנסיונות להדיחנו מאמות־הצדק שלו (צפניה ב׳:3). הבה לא תטרידנו הצלחת הרשעים, שכן לכל־היותר, יש ביכולתם להשיג הצלחה חומרית בלבד. ומה ערכה של זו? אין היא ולא כלום בהשוואה לשפע הרוחני שנהנים ממנו אלה השמים מבטחם באדני, יהוה!
(מקור המאמר: 1993/7/15)