מדוע עדי־יהוה מבקרים שוב ושוב?
’הנה הם שוב! אבל הם היו כאן רק לפני מספר שבועות!’ האם מחשבה זו חולפת במוחך כשאחד מעדי־יהוה מבקר אצלך? עדי־יהוה נוהגים לבקר בקביעות אצל מיליוני בני־אדם. יתכן כי תשאל, מדוע הם מתמידים בשעה שידוע להם כי למרבית האנשים דת משלהם או שאין הם מעוניינים? שאלה זו ראויה למענה.
אחריות בפני אלהים
עדי־יהוה למדו מכתבי־הקודש כי מאז 1914, השנה שבה פרצה מלחמת־העולם הראשונה, מאורעות העולם מגשימים נבואות מקראיות הנוגעות לקץ סדר־הדברים הנוכחי ולשלטונה הקרֵב ובא של מלכות אלהים על כדור־הארץ. נראה שלאחר כמאה שנים של אלימות, שפיכות־דמים ושנאה, האנושות עדיין רחוקה יותר מתמיד מפתרון פוליטי לבעיותיה. המלחמות והטרור שעודם מייסרים את העולם, מוכיחים כי לא עלה בידי שלטון האדם לשנות את לבבם, מחשבותיהם וגישותיהם של האנשים. תרעומת עמוקה בעטיים של מאורעות שהתרחשו בעבר עדיין מרעילה את היחסים שבין קבוצות דתיות, גזעיות ואתניות. הדבר נכון באזורים שבכל קצווי תבל, כגון אירלנד הצפונית, אפגניסטן, דרום־אפריקה, הודו, יוגוסלביה לשעבר ומזרח־התיכון. מהו, אם כן, הפתרון היחידי ובר־הקיימא?
מה מניע את עדי־יהוה?
עדי־יהוה מכירים בכך שפתרון אלהים — המלכות המובטחת שבידי ישוע המשיח — הינו הפתרון האפשרי היחיד. בתפילה לדוגמה המפורסמת שלו, ישוע אף כלל בקשה לשלטונה של מלכות זו: ”לכן כך התפללו אתם: ’אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך כבשמים כן בארץ’”. העדים מאמינים שתפילה זו קוראת בעצם להתערבות אלהים בענייני האנושות (מתי ו׳:9, 10).
ובכן, מדוע עדי־יהוה חשים צורך להתמיד ללכת מבית־לבית במאמץ להפיץ בשורה זו? בגלל שתי מצוות שהדגיש ישוע: ”’ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך’. זאת המצווה הגדולה והראשונה. השנייה דומה לה: ’ואהבת לרעך כמוך’” (מתי כ״ב:37–39).
העדים מעוניינים בברכת יהוה, ומאחר שהם אוהבים את רעיהם, הם חפצים שברכה זו תהא גם נחלתם. לפיכך, בחקותם את דוגמת ישוע, הם חשים חובה הנובעת מאהבה לא־אנוכית לבקר אצל שכניהם. ברצונם לתת להם לפחות את ההזדמנות לדעת מה הבטיח ”האל המאושר” לבני־אנוש צייתניים בכדור־ארץ מטוהר (טימותיאוס א׳. א׳:11, ע״ח; פטרוס ב׳. ג׳:13).
השליח המשיחי פאולוס האמין בהבטחות אלהים, ולכן יכול היה לכתוב: ”מאת שאול [פאולוס], עבד אלהים ושליח ישוע המשיח למען אמונתם של בחירי אלהים והכרתם את האמת אשר היא בהתאם ליראת שמים, בתקווה לחיי־עולם אשר האלהים — אשר אינו מכזב — הבטיח לפני עתות עולם”. אכן, אלהים ”אשר אינו מכזב”, ”הבטיח” חיי־עולם לאלה המבקשים בענווה להכירו ולשרתו (טיטוס א׳:1, 2; צפניה ב׳:3).
האם העדים מקבלים תשלום?
לעתים, יש הטוענים כי העדים מקבלים תשלום תמורת שירותם. לא היה ולא נברא! עדי־יהוה מתייחסים בכובד־ראש לדברי פאולוס לקהילה שבקורינתוס: ”הרי אין אנו כמו הרבים העושים מסחר בדבר־אלהים, אלא לנגד עיני אלהים, ביושר־לב ומטעם אלהים, במשיח אנו מדברים” (קורינתים ב׳. ב׳:17).
ישנם מנהיגי־דת שאכן מטיפים עבור כסף, בין אם מדובר בתשלום עבור שירותי־דת ובין אם בקידום מבצעי פרסום באמצעות הטפתם בטלוויזיה. למרבית הדתות יש כוהני־דת המקבלים שכר.
לעומתם, לעדים אין מנהיגי־דת המקבלים תשלום, ותדירות הם מציעים את הספרות המקראית שלהם חינם אין־כסף למחפשים את האמת בכנות, אם כי רבים מהם חשים דחף לתרום. תרומות אלו משמשות לכיסוי ההוצאות של פעילות ההטפה הכלל־עולמית. בתואם עם עצת ישוע: ”חינם קיבלתם, חינם תתנו”, העדים משתמשים במשאביהם בנדיבות, לרבות זמנם ומרצם, בהקדישם מיליוני שעות מדי שנה לשירות אלהים. הם מלמדים אנשים מעוניינים באמצעות פעילותם מבית־לבית ובאמצעות שיעורי־מקרא ביתיים (מתי י׳:8; כ״ח:19, 20; מעשי־השליחים כ׳:19, 20).
העובדות מוכיחות כי לעדי־יהוה אין כל מניע כספי, לא לטובתם האישית, לא לטובת קהילותיהם המקומיות ולא לטובת חברת המצפה. איש אינו מקבל תשלום עבור הפעילות מבית־לבית. אם כן, כיצד הפעילות ממומנת? מתרומות של אנשים מרחבי העולם כולו, המגלים הערכה. לעולם אין העדים עורכים איסוף תרומות.
השפעת פעילות ההטפה שלהם
האם השירות מבית־לבית של העדים וההטפה בהזדמנות חדרו למודעות הציבור? התשובה החיובית לכך מהדהדת באמצעי־התקשורת. עדי־יהוה הוזכרו בתוכניות טלוויזיה ובסרטים, כשהראו מישהו הנוקש בדלת. העדים היוו נושא לקריקטורות. פעילותם הנלהבת כה ידועה עד כי ציירי קריקטורות ברחבי־העולם מתייחסים לעדי־יהוה ביצירותיהם. הללו עשויות להיראות סטיריות, אך בדרך־כלל הן מבוססות על עובדה עיקרית וחיובית אחת — העדים ידועים בדבקותם בפעילות ההטפה מבית־לבית (מעשי־השליחים כ׳:20).
לאחרונה תיארה קריקטורה אחת אדם המטפס על הר כדי להיוועץ עם ’גורו’. הוא אמר: ”גלה לי את הנפלאות העתידות להתרחש!” כיצד השיב ה’גורו’? ”תן לי לחשוב... יהיו רעב, מחלות ורעידות־אדמה. השמש ייהפך לחושך והירח לדם”. החוקר שאל: ”מה החדשות הטובות?” ה’גורו’ השיב: ”אלהים ימחה כל דמעה... והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד!” המבקר שאל: ”כיצד אתה יודע את כל זאת?” התשובה? ”אף אחד אינו מתחמק מעדי־יהוה!” והדבר נכון בוודאי גם לגבי צייר הקריקטורה עצמו!
החשיבות שבקריקטורה זו ובאחרות הדומות לה, היא שלא רק שהן מגלות את ההתמדה שבביקורי העדים, אלא גם את העקיבות שבבשורתם. במילים מעטות בלבד, ביטא האמן את עיקר עדותם מבית־לבית וציטט פסוקים. (השווה מתי כ״ד:7, 29; ההתגלות כ״א:3, 4.)
העובדה שמרבית האנשים דוחים את הבשורה שבפיהם, אינה מרפה את ידי העדים או גורעת מהתלהבותם. השליח פטרוס הזהיר: ”באחרית הימים יבואו לצים המתהלכים לפי מאווייהם האישיים ויתלוצצו לאמור: ’איפה בואו המובטח? הרי מאז שמתו האבות הכל ממשיך כמו שהיה מראשית הבריאה!’” למרות זאת, האהבה מניעה את העדים להמשיך לבקר אצל רעיהם, והם יעשו כן עד שאלהים ישים קץ לסדר־הדברים הנוכחי המושחת (פטרוס ב׳. ג׳:3, 4).
ישוע אמר כי באחרית הימים ”תחילה צריך שהבשורה הטובה תוכרז”. לשם בחינה נוספת באשר לסיבת ההכרזה ולאופן ביצועה, ראה את שני המאמרים הבאים (מרקוס י״ג:10).
(מקור המאמר: 1994/8/15)
[תמונות בעמוד 8]
לעדי־יהוה אין מנהיגי־דת שמקבלים שכר — הכל משרתים בהתנדבות