”האמת והשלום אהבו”!
”ויהי דבר יהוה צבאות אלי לאמור: ’...האמת והשלום אֱהבו’” (זכריה ח׳:18, 19).
1, 2. (א) על מה מצביעות תולדות האנושות בכל הנוגע לשלום? (ב) מדוע העולם הנוכחי לעולם לא יראה שלום אמיתי?
”מעולם לא שרר שלום בעולם. במקום כלשהו — ופעמים רבות במקומות רבים בו־זמנית — תמיד היו מלחמות”. אלה היו דברי פרופסור מילטון מאייר מאוניברסיטת מסצ׳וסטס, ארה״ב. איזו פרשנות עגומה לגבי האנושות! אמת, האדם רוצה שלום. פוליטיקאים ניסו לשמור עליו בדרכים שונות ומגוונות, החל בפאקס רומאנה (שלום רומאי) מתקופת הרומאים וכלה במדיניות של ”חורבן הדדי בטוח” במהלך המלחמה הקרה. אך בסופו של דבר, כל מאמציהם עלו בתוהו. כשם שישעיהו הסביר לפני מאות רבות של שנים, ”מלאכי שלום מר יבכיון” (ישעיהו ל״ג:7). מדוע כך הדבר?
2 הסיבה לכך היא שהשלום צריך לנבוע מהעדר שנאה וחמדנות; עליו להיות מעוגן באמת. שלום אינו יכול להתבסס על שקרים. לכן, כאשר יהוה הבטיח לעם־ישראל הקדום שיקום ושלום, אמר: ”הנני נוטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גויים” (ישעיהו ס״ו:12). אל סדר־הדברים הזה, השטן, הוא ”רוצח” וכן ”שקרן הוא ואבי השקר” (יוחנן ח׳:44; קורינתים ב׳. ד׳:4). כיצד ייתכן שישרור אי־פעם שלום בעולם, אשר זהו אלוהיו?
3. איזו מתת יוצאת מן הכלל נתן יהוה לעמו, אף שהוא חי בעולם לא־שקט?
3 אולם, ראוי לציין כי יהוה מעניק שלום לעמו אפילו בעודו חי בעולמו שסוע־המלחמה של השטן (יוחנן י״ז:16). במאה השישית לפה״ס, הוא קיים את ההבטחה שהבטיח בשמו ירמיהו והעניק ”שלום ואמת” לעם הסגולה שלו כשהשיבו לארץ מולדתו (ירמיהו ל״ג:6). ובאחרית ימים זו, סיפק הוא ”שלום ואמת” למשרתיו ב”ארץ” שלהם, היינו בנחלתו הרוחנית עלי־אדמות, אף שהם חיים במרוצת עת המצוקה הקשה ביותר שידע העולם אי־פעם (ישעיהו ס״ו:8; מתי כ״ד:7–13; ההתגלות ו׳:1–8). כאשר אנו ממשיכים בדיוננו על זכריה פרק ח׳, נגדל בהערכה עמוקה לשלום ואמת אלה שמאת אלוהים, ונראה מה עלינו לעשות כדי להתמיד ליהנות מהם.
”תחזקנה ידיכם”
4. כיצד זכריה עודד את עם־ישראל לפעול כדי שיוכל ליהנות משלום?
4 בפעם השישית בזכריה פרק ח׳, אנו שומעים הצהרה מרתקת מאת יהוה: ”כה אמר יהוה צבאות, ’תחזקנה ידיכם השומעים בימים האלה את הדברים האלה מפי הנביאים, אשר ביום יוסד בית יהוה צבאות ההיכל להיבנות. כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה; ושכר הבהמה איננה; וליוצא ולבא אין שלום מן הצר, ואשלח את כל האדם איש ברעהו’” (זכריה ח׳:9, 10).
5, 6. (א) איזה מצב שרר בישראל משום שנפלה רוחם של בני־ישראל? (ב) איזה שינוי הבטיח יהוה לעם־ישראל אם יציב את עבודת־אלוהים במקום הראשון?
5 זכריה אמר דברים אלה בשעה שהמקדש נבנה מחדש בירושלים. קודם לכן, נפלה רוחם של בני־ישראל ששבו מבבל והם הפסיקו את מלאכת בניית־המקדש. מאחר שתשומת־לבם התמקדה ברווחתם האישית, הם לא נתברכו כלל ולא נהנו מהשלום שמאת יהוה. אף שעיבדו את אדמתם ודאגו לכרמיהם, הם לא נהנו משגשוג (חגי א׳:3–6). היה זה כאילו עבדו ללא ”שכר”.
6 אותה עת, כאשר המקדש החל להיבנות מחדש, עודד זכריה את היהודים ’להתחזק’, להציב באומץ את עבודת־אלוהים במקום הראשון. מה היה קורה לו עשו כן? ”’ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה’, נאום יהוה צבאות. ’כי זרע השלום; הגפן תתן פריה, והארץ תתן את יבולה, והשמים יתנו טלם, והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה. והיה כאשר הייתם קללה בגויים, בית יהודה ובית ישראל, כן אושיע אתכם, והייתם ברכה. אל תיראו, תחזקנה ידיכם’” (זכריה ח׳:11–13). לו עם־ישראל היה פועל בנחישות, הרי שהיה משגשג. קודם לכן, כאשר האומות רצו להזכיר דוגמה לקללה, יכלו להצביע על ישראל. בעת ההיא, היווה העם דוגמה לברכה. איזו סיבה מצוינת לכך ש’תחזקנה ידיהם’!
7. (א) אילו שינויים מרתקים שהתחוללו בקרב משרתי יהוה, הגיעו אל שיאם בשנת־השירות 1995? (ב) לאחר סקירה של הדו״ח השנתי, לאילו ארצות שיאים יוצאים מן הכלל של מבשרים, חלוצים וממוצע שעות?
7 מה באשר לימינו? ובכן, בשנים שלפני 1919, נעדרה ממשרתי יהוה מידת־מה של מסירות והתלהבות. הם לא נקטו עמדה ניטרלית מוחלטת במלחמת־העולם הראשונה, והם נטו ללכת בעקבות אדם במקום בעקבות מלכם, ישוע המשיח. עקב כך, היו שרוחם נפלה עקב התנגדות בתוך הארגון ומחוצה לו. אזי, בשנת 1919, חוזקו ידיהם בעזרת יהוה (זכריה ד׳:6). יהוה נתן להם שלום, והם שגשגו מאוד. הדבר בא לידי ביטוי בתולדותיהם ב־75 השנים האחרונות, שהגיעו אל שיאן בשנת־השירות 1995. כעם, התרחקו עדי־יהוה מלאומנות, שבטיות, דעות קדומות וכל יתר מקורות השנאה (יוחנן א׳. ג׳:14–18). הם משרתים את יהוה במסירות אמיתית בהיכלו הרוחני (עברים י״ג:15; ההתגלות ז׳:15). אשתקד בלבד, הם השקיעו יותר ממיליארד שעות בשיחות עם הזולת על אביהם השמימי! הם ניהלו 060,865,4 שיעורי־מקרא. בממוצע, 521,663 נטלו חלק בשירות החלוצי מדי חודש. כשכמרי הנצרות רוצים לציין דוגמה של אנשים נלהבים באמת בעבודת־האלוהים שלהם, הם מצביעים לעתים על עדי־יהוה.
8. כיצד כל משיחי כפרט יכול להפיק תועלת מ”זרע השלום”?
8 עקב מסירותם והתלהבותם, יהוה נותן למשרתיו את ”זרע השלום”. כל פרט המטפח זרע זה יווכח כיצד השלום גדל בלבבו ובחייו. כל משיחי מאמין, הרודף שלום עם יהוה ועם אחיו המשיחיים, נהנה מן האמת והשלום של משרתי יהוה הנושאים את שמו (פטרוס א׳. ג׳:11; השווה יעקב ג׳:18). האין זה נפלא?
”אל תיראו”
9. איזה שינוי הבטיח יהוה לחולל במגעיו עם עמו?
9 עתה, אנו קוראים על ההצהרה השביעית של יהוה. מהי? ”כי כה אמר יהוה צבאות, ’כאשר זממתי להרע לכם בהקציף אבותיכם אותי’, אמר יהוה צבאות, ’ולא ניחמתי, כן שבתי זממתי בימים האלה להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה. אל תיראו’” (זכריה ח׳:14, 15).
10. כיצד מעידות תולדות עדי־יהוה שלא היה מורא בלבבם?
10 אף שבמרוצת מלחמת־העולם הראשונה משרתי יהוה היו מפוזרים במובן הרוחני, בלבבם הם רצו לעשות את הישר. לפיכך, לאחר שיהוה הטיל עליהם משמעת, הוא שינה את דרך הטיפול בהם (מלאכי ג׳:2–4). כיום, במבט לאחור, אנו מודים לו בחום על אשר עשה. אמת, אנו ”שנואים על כל הגויים” (מתי כ״ד:9). רבים נאסרו ויש שמתו על מזבח אמונתם. תכופות אנו נתקלים באדישות ובעוינות. אך אין מורא בלבבנו. אנו יודעים שיהוה חזק מכל התנגדות, בין גלויה ובין סמויה (ישעיהו מ׳:15; אפסים ו׳:10–13). איננו חדלים לשעות למילים: ”קווה אל יהוה; חזק ויאמץ לבך” (תהלים כ״ז:14).
”דברו אמת איש את רעהו”
11, 12. מה עלינו לזכור אישית כדי ליהנות ממלוא הברכות שמרעיף יהוה על משרתיו?
11 כדי ליהנות מברכות יהוה במלואן, יש דברים שעלינו לזכור. זכריה אמר: ”’אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו. אמת ומשפט שלום שיפטו בשעריכם. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו; כי את כל אלה אשר שנאתי’, נאום יהוה” (זכריה ח׳:16, 17).
12 יהוה מעודדנו לדבר אמת (אפסים ד׳:15, 25). אין הוא שומע את תפילותיהם של אלה החורשים רעה, המסתירים את האמת למען תועלת אישית או הנשבעים לשקר (משלי כ״ח:9). מאחר שהוא שונא כפירה, הוא חפץ שנדבוק באמת המקראית (תהלים כ״ה:5; יוחנן ב׳. 9–11). יתרה מזו, בדומה לזקנים שישבו בשערי העיר בישראל, אל לזקני־הקהילה המטפלים במקרים שיפוטיים לבסס את עצתם והחלטותיהם על דעות אישיות אלא על האמת המקראית (יוחנן י״ז:17). יהוה רוצה שהם יבקשו ”משפט שלום”, בשעה שהם מנסים כרועים משיחיים לפייס צדדים יריבים ולעזור לחוטאים המגלים חרטה לזכות מחדש ליחסי שלום עם אלוהים (יעקב ה׳:14, 15; יהודה 23). בו־זמנית, הם שומרים על שלום הקהילה, ומנדים באומץ את אלה המפריעים שלום זה וממשיכים במזיד לעשות את הרע (קורינתים א׳. ו׳:9, 10).
’ששון ושמחה’
13. (א) על איזה שינוי בנושא הצום ניבא זכריה? (ב) אילו צומות קיימו בני־ישראל?
13 כעת, אנו שומעים הצהרה חגיגית, שמינית במספר: ”כה אמר יהוה צבאות: ’צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. והאמת והשלום אֱהבו’” (זכריה ח׳:19). במסגרת תורת משה, בני־ישראל צמו ביום כיפור כדי להביע את צערם על חטאיהם (ויקרא ט״ז:29–31). קיום ארבעת הצומות שמזכיר זכריה נועד, ככל הנראה, לציין אֵבל על מאורעות הקשורים לכיבוש ירושלים ולחורבנה (מלכים ב׳. כ״ה:1–4, 8, 9, 22–26). אך אותה עת, בית־המקדש נבנה מחדש וירושלים שוב יושבה. האבל הפך לשמחה, והצומות יכלו להפוך למועדים.
14, 15. (א) כיצד היוותה חגיגת ערב־הזיכרון סיבה נפלאה לשמחה, ומה צריך הדבר להזכירנו? (ב) כשם שמגלה הדו״ח השנתי, באילו ארצות היתה הנוכחות בערב־הזיכרון יוצאת מגדר הרגיל?
14 כיום, איננו מקיימים את הצומות המוזכרים בזכריה או את הצום שנקבע בתורה. מאחר שישוע הקריב את חייו למען חטאינו, אנו נהנים מן הברכות של יום כיפור גדול יותר. חטאינו זוכים לכפרה לא רק באופן סמלי אלא לחלוטין (עברים ט׳:6–14). על־ידי קיום הצו של ישוע המשיח, הכהן הגדול השמימי, אנו מקיימים את סעודת־הערב לזכר מותו כחגיגה המשיחית היחידה (לוקס כ״ב:19, 20). האין אנו חשים את ’הששון והשמחה’, כאשר אנו מתאספים יחדיו מדי שנה לחגיגה זו?
15 אשתקד, 201,147,13 איש התכנסו כדי לחגוג את ערב־הזיכרון, 284,858 איש יותר מאשר בשנת 1994. איזה המון! תאר לך את השמחה ששררה ב־620,78 קהילות עדי־יהוה, כאשר קהל רב מן הרגיל התקבץ באולמי־המלכות שלהן לחגיגה זו. ללא ספק, הדבר הניע את כל הנוכחים ’לאהוב אמת ושלום’ ולזכור את מות האחד אשר הוא ”הדרך והאמת והחיים” ואשר מולך עתה כ’שר השלום’ הגדול של יהוה! (יוחנן י״ד:6; ישעיהו ט׳:5) לחגיגה זו היתה משמעות מיוחדת עבור אלה שקיימו אותה בארצות הסובלות אי־שקט ומלחמה. במרוצת 1995, אחדים מאחינו היו עדים לזוועות שלא ניתן להעלות על הדעת. בכל זאת, ’שלום אלוהים הנשגב מכל שכל נצר את לבבם ואת מחשבותיהם במשיח ישוע’ (פיליפים ד׳:7).
’נלכה לחלות את פני יהוה’
16, 17. כיצד יוכלו אנשי הגויים ’לחלות את פני יהוה’?
16 אך, מאין באו כל המיליונים שנכחו בערב־הזיכרון? ההצהרה התשיעית של יהוה מסבירה: ”כה אמר יהוה צבאות, ’עוד אשר יבואו עמים ויושבי ערים רבות; והלכו יושבי אחת אל אחת לאמור: ”נלכה הלוך לחלות את פני יהוה ולבקש את יהוה צבאות. אלכה גם אני”. ובאו עמים רבים וגויים עצומים לבקש את יהוה צבאות בירושלים ולחלות את פני יהוה’” (זכריה ח׳:20–22).
17 אנשים שנכחו בערב־הזיכרון היו מעוניינים ”לבקש את יהוה צבאות”. רבים מהם נמנים עם משרתיו המוקדשים והטבולים. מקרב הנוכחים, מיליונים אחרים טרם הגיעו לשלב זה. בארצות אחדות הנוכחות בערב־הזיכרון גדולה פי ארבעה או פי חמישה ממספר מבשרי המלכות. מעוניינים רבים אלה זקוקים לעזרה כדי להמשיך להתקדם. הבה נלמדם לעלוץ בידיעה שישוע מת עבור חטאינו, ושהוא מולך עתה במלכות אלוהים (קורינתים א׳. ה׳:7, 8; ההתגלות י״א:15). והבה נעודד אותם להקדיש את חייהם ליהוה אלוהים ולהיכנע למלך שמינה. בדרך זו הם ’יְחלו את פני יהוה’ (תהלים קט״ז:18, 19; פיליפים ב׳:12, 13).
”עשרה אנשים מכל לשונות הגויים”
18, 19. (א) כהתגשמות לזכריה ח׳:23, מיהו כיום ה”יהודי”? (ב) מי הם כיום אותם ”עשרה אנשים” ’המחזיקים בכנף איש יהודי’?
18 בפעם האחרונה בפרק ח׳ בספר זכריה, אנו קוראים: ”כה אמר יהוה צבאות”. מהי הצהרתו האחרונה של יהוה? ”בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור: ’נלכה עימכם, כי שמענו אלוהים עימכם’” (זכריה ח׳:23). בימי זכריה, עם־ישראל מלידה היה עמו הנבחר של אלוהים. אך, במאה הראשונה דחה עם־ישראל את משיח יהוה. לפיכך, בחר אלוהינו ב”יהודי” — עם־ישראל חדש — כעם הסגולה שלו, ”ישראל השייכים לאלוהים”, המורכב מיהודים רוחניים (גלטים ו׳:16; יוחנן א׳:11; רומים ב׳:28, 29). מספרם הסופי של אלה נועד להיות 000,144, שנבחרו מתוך האנושות כדי למלוך עם ישוע במלכותו השמימית (ההתגלות י״ד:1, 4).
19 מרבית ה־000,144 כבר מתו נאמנים, וזכו לגמולם השמימי (קורינתים א׳. ט״ו:51, 52; ההתגלות ו׳:9–11). מעטים עודם עלי־אדמות והם שמחים לראות שאותם ”עשרה אנשים” שבחרו ללכת עם ה”יהודי” הם למעשה ”המון רב... מכל האומות והשבטים והעמים והלשונות” (ההתגלות ז׳:9; ישעיהו ב׳:2, 3; ס׳:4–10, 22).
20, 21. בשעה שקץ עולם זה קרב, כיצד נוכל להישאר ביחסי שלום עם יהוה?
20 כאשר קצו של עולם זה מתקרב באופן בלתי נמנע, הנצרות דומה לירושלים של ימי ירמיהו: ”קווה לשלום ואין טוב; ולעת מרפא והנה בְעתה!” (ירמיהו י״ד:19) הבְּעתה תגיע לשיאה כאשר הגויים יפנו נגד דתות־הכזב ויביאו אותן אל קצן המר. כעבור זמן קצר, האומות עצמן תושמדנה במלחמתו הסופית של אלוהים, בהר־מגידון (מתי כ״ד:29, 30; ההתגלות ט״ז:14, 16; י״ז:16–18; י״ט:11–21). איזו עת של מהומה תהא זו!
21 במרוצת כל אותן התרחשויות, יגן יהוה על אלה האוהבים אמת והמטפחים את ”זרע השלום” (זכריה ח׳:12; צפניה ב׳:3). אם כן, הבה נישאר בתחומה הבטוח של ארץ עמו, נהללו ברבים בלהט, ונעזור לרבים ככל האפשר ’לחלות את פני יהוה’. אם נעשה כן, תמיד ניהנה משלום יהוה. אכן, ”יהוה עוז לעמו יתן. יהוה יברך את עמו בשלום” (תהלים כ״ט:11).
התוכל להסביר?
◻ כיצד משרתי אלוהים ’חיזקו ידיהם’ בימי זכריה, וכיצד הם עושים כן כיום?
◻ כיצד אנו מגיבים לרדיפות, לעוינות ולאדישות?
◻ מה כרוך ב’לדבר אמת איש את רעהו’?
◻ כיצד יכול אדם ’לחלות את פני יהוה’?
◻ איזו סיבה נפלאה לשמחה נראית בהתגשמות של זכריה ח׳:23?
[תמונה בעמוד 16]
אשתקד, עדי־יהוה השקיעו 444,353,150,1 שעות בשיחות עם הזולת על מלכות אלוהים