אור שם קץ לעידן האופל

העולם שבימי ישוע המשיח ותלמידיו היה שונה בתכלית מזה של תקופת התנ״ך.‏ ייתכן שקוראי מקרא שאינם מודעים לכך,‏ מתארים לעצמם המשכיות דתית וחברתית בין הנביא מלאכי ובין מתי,‏ כותב ספר־הבשורה,‏ כשהם בקושי מבחינים בדברים שהתרחשו במהלך 400 השנים שביניהם.‏

מלאכי,‏ הספר האחרון במרבית ספרי־התנ״ך בלועזית כיום,‏ נחתם בשארית ישראל המתיישבת מחדש בארץ מולדתה לאחר ששוחררה מן השבי לבבל (‏ירמיהו כ״ג:‏3‏)‏.‏ יהודים מסורים זכו לעידוד לחכות ליום משפטו של אלוהים אשר יסיר מן העולם את הרשע ויביא את העידן המשיחי (‏מלאכי ג׳:‏19,‏ 20‏)‏.‏ בינתיים,‏ שלטה פרס.‏ החיילים הפרסים שהוצבו ביהודה שמרו על השלום ועל קיום הצווים המלכותיים בכוח הנשק.‏ (‏השווה עזרא ד׳:‏23‏.‏)‏

אולם,‏ ארצות המקרא לא נשארו כמות שהן במרוצת ארבע מאות השנים שלאחר מכן.‏ חשיכה ובלבול רוחניים החלו לפלוש.‏ אלימות,‏ טרור,‏ דיכוי,‏ השקפה דתית מהפכנית,‏ פילוסופיה המבוססת על השערות והלם תרבותי זעזעו את המזרח הקרוב.‏

מתי,‏ הספר הראשון שבכתבי־הקודש המשיחיים,‏ נכתב בעידן שונה.‏ הלגיונות הרומים כפו את הפאקס רומאנה,‏ היינו השלום הרומאי.‏ יראי אלוהים ציפו בכנות לביאת המשיח במטרה לבטל את הסבל,‏ הרודנות והעוני,‏ ולשפוך אור על החיים,‏ השגשוג והשלווה.‏ (‏השווה לוקס א׳:‏67–79;‏ כ״ד:‏21;‏ טימותיאוס ב׳.‏ א׳:‏10‏.‏)‏ הבה נבחן יותר מקרוב את הכוחות הנמרצים שעיצבו מחדש את החברה היהודית במאות שקדמו להולדת ישוע המשיח.‏

אורח־החיים היהודי בתקופת שלטון פרס

לאחר הכרזת כורש,‏ אשר שחררה את היהודים מן השבי לבבל בשנת 537 לפה״ס,‏ קבוצת יהודים ונוכרים שנילוו אליהם יצאו את בבל.‏ שארית זו שגילתה היענות רוחנית,‏ שבה לשטח של ערים חרבות וארץ שוממה.‏ אדומים,‏ פניקים,‏ שומרונים,‏ שבטים ערביים ואחרים נגסו מן השטח הרחב,‏ שהיה שייך בעבר לישראל.‏ מה שנשאר מיהודה ומבנימין הפך להיות מחוז יהודה תחת הפחווה הפרסית שנקראה עבּר נהרה,‏ כלומר ’‏עבר הנהר’‏ (‏עזרא א׳:‏1–4;‏ ב׳:‏64,‏ 65‏)‏.‏

לדברי The Cambridge History of Judaism (‏תולדות היהדות בהוצאת קמברידג’‏)‏,‏ תחת שלטון פרס,‏ החלה יהודה לעבור ”‏תקופה של התרחבות וגידול אוכלוסין”‏.‏ יתרה מזו,‏ נאמר שם באשר לירושלים:‏ ”‏איכרים ועולי־רגל הביאו מתנות,‏ המקדש והעיר התעשרו,‏ ועושרם משך סוחרים ובעלי־מלאכה זרים”‏.‏ אף שהפרסים היו סובלניים מאוד כלפי הממשל והדת המקומיים,‏ המסים היו כבדים וניתן היה לשלמם אך ורק במתכות היקרות.‏ (‏השווה נחמיה ה׳:‏1–5,‏ 15;‏ ט׳:‏36,‏ 37;‏ י״ג:‏15,‏ 16,‏ 20‏.‏)‏

שנותיה האחרונות של המעצמה הפרסית היו סוערות ביותר,‏ ואופיינו בהתקוממויות של האחשדרפנים.‏ יהודים רבים היו מעורבים בהתקוממות שלחוף הים־התיכון והוגלו הרחק צפונה,‏ אל הִירְקָנִיָה או אל הים־הכספי.‏ אולם,‏ רובה של יהודה לא הושפעה מן העונש שהטילה פרס בתגובה לכך.‏

התקופה היוונית

אלכסנדר הגדול זינק כנמר על המזרח התיכון בשנת 332 לפה״ס,‏ אך כבר קדמה לו החיבה המיוחדת לסחורות היווניות המיובאות (‏דניאל ז׳:‏6‏)‏.‏ כשהבין שלתרבות היוונית ערך פוליטי,‏ הוא שם לו למטרה ליוֵון את מעצמתו המתרחבת.‏ יוונית הפכה לשפה בינלאומית.‏ שלטונו הקצר של אלכסנדר קידם את האהבה לפלפלנות או לסופיזם,‏ את ההתלהבות ביחס לספורט ואת ההערכה לאסתטיות.‏ בהדרגה,‏ אפילו המורשת היהודית נכנעה להלניזם.‏

לאחר מות אלכסנדר בשנת 323 לפה״ס,‏ יורשיו בסוריה ובמצרים היו הראשונים שמילאו את התפקידים שהנביא דניאל כינה ”‏מלך הצפון”‏ ו”‏מלך הנגב”‏ (‏דניאל י״א:‏1–19‏)‏.‏ במרוצת שלטון ”‏מלך הנגב”‏ המצרי,‏ תלמי ה־2 פילדלפוס (‏285–246 לפה״ס)‏,‏ הוחל בתרגום של התנ״ך לקוֹינֵי,‏ היוונית העממית.‏ גרסה זו נודעה בשם תרגום השבעים‏.‏ כתבי־הקודש המשיחיים שנכתבו ביוונית ציטטו פסוקים רבים מיצירה זו.‏ השפה היוונית הוכחה כמצוינת להעברת היבטיה של המשמעות מאירת־העיניים לעולם מבולבל ואפל מבחינה רוחנית.‏

לאחר שאנטיוכוס ה־4 אפיפנס נעשה למלך סוריה ולמושל ארץ־ישראל (‏175–164 לפה״ס)‏,‏ היהדות נמחתה כמעט כליל עקב רדיפות בחסות הממשל.‏ תחת איומי מוות,‏ נאלצו היהודים להתכחש ליהוה אלוהים ולהקריב קורבנות אך ורק לאלילים היווניים.‏ בדצמבר שנת 168 לפה״ס,‏ הוקם מזבח אלילי על מזבחו הגדול של יהוה בבית־המקדש שבירושלים,‏ והועלו עליו קורבנות לזאוס האולימפי.‏ אנשי הארץ המזועזעים אך אמיצי־הלב,‏ התקבצו יחדיו בהנהגת יהודה המכבי ופתחו בקרב מר,‏ עד אשר הצליחו להשתלט על ירושלים.‏ המקדש נחנך מחדש,‏ וכעבור שלוש שנים מיום חילולו,‏ התחדשה הקרבת הקורבנות מדי יום.‏

בשארית התקופה היוונית,‏ הציבור ביהודה ביקש בתוקפנות להרחיב את שטחו לגבולותיו הקדומים.‏ האנשים השתמשו ביכולתם הצבאית המרשימה שזה עתה פיתחו,‏ בדרך חסרת יראת־אלוהים כדי לאלץ בכוח החרב את שכניהם עובדי־האלילים להמיר את דתם.‏ בכל זאת,‏ התיאוריה היוונית הפוליטית המשיכה לשלוט בערים ובעיירות.‏

במהלך תקופה זו,‏ המתמודדים על תפקיד הכהן הגדול היו על־פי־רוב מושחתים.‏ מזימות,‏ רציחות ותככים פוליטיים הכתימו את מעמדם.‏ ככל שהרוח ששררה בקרב היהודים שיקפה פחות יראת אלוהים,‏ כן הפך הספורט היווני למקובל.‏ מה מדהים היה לראות שכוהנים צעירים הזניחו את משמרתם כדי להשתתף במשחקים!‏ ספורטאים יהודים אפילו הסכימו לעבור ניתוח מכאיב כדי למשוך להם עורלה,‏ וכך להימנע ממבוכה בשעה שהם מתחרים בגויים כשהם עירומים.‏ (‏השווה קורינתים א׳.‏ ז׳:‏18‏.‏)‏

שינויים דתיים

בשנים הראשונות לאחר הגלות,‏ יהודים נאמנים התנגדו למיזוג רעיונות ופילוסופיות אליליים בדת האמת הנגלית בתנ״ך.‏ ספר אסתר,‏ שנכתב לאחר יותר מ־60 שנה של קשר הדוק עם פרס,‏ אינו מכיל כל עקבות של זורואסטריאניזם.‏ יתרה מזו,‏ לא ניתן למצוא בספרי־המקרא עזרא,‏ נחמיה או מלאכי כל השפעה של דת פרסית זו,‏ אף שכולם נכתבו במרוצת חלקה הראשון של התקופה הפרסית (‏537–443 לפה״ס)‏.‏

אולם,‏ החוקרים סבורים כי בתקופה הפרסית המאוחרת,‏ יהודים רבים החלו לאמץ לעצמם חלק מן ההשקפות של עובדי האהורא־מזדה,‏ האל הפרסי העליון.‏ הדבר בא לידי ביטוי באמונות תפלות נפוצות ובאמונות האיסיים.‏ מילים נפוצות כגון ”‏תַן”‏ ושמות של יצורי המדבר ושל ציפורי הלילה,‏ החלו להתקשר במחשבות היהודים עם הרוחות הרעות ועם מפלצות הליל שבסיפורי־העם הבבליים והפרסיים.‏

היהודים החלו לראות את הרעיונות האליליים באור אחר.‏ התפיסות בנוגע לגן־עדן,‏ גיהינום,‏ הנפש,‏ הדבר (‏לוגוס)‏ והחוכמה עטו משמעויות חדשות.‏ על־פי תפיסתם אותה עת,‏ אלוהים היה כה רחוק עד כי כאילו חדל לתקשר עם בני־האדם,‏ ולכן נזקק למתווכים.‏ היוונים כינו את המתווכים ואת הרוחות המגינות ”‏דֶמונים”‏.‏ כשהם מאמצים את הרעיון שהדמונים (‏השדים)‏ יכולים להיות טובים או רעים,‏ הפכו היהודים טרף קל לשליטת השדים.‏

שינוי בונה היה כרוך בעבודת־אלוהים מקומית.‏ בתי־כנסת צצו פתאום כמקומות שבהם קהילות שכונתיות של יהודים נפגשו למטרת עבודת־אלוהים והשכלה דתית.‏ לא ידוע בדיוק מתי,‏ היכן וכיצד החלו לפעול בתי־הכנסת היהודיים.‏ היות שהם ענו על צורכי יהודים בארצות רחוקות לגבי עבודת־אלוהים בשעה שלא יכלו לעלות לבית־המקדש,‏ סוברים על־פי־רוב,‏ שבתי־הכנסת נוסדו בתקופת גלות בבל או לאחר השיבה ממנה.‏ באופן משמעותי,‏ הם הפכו להיות מרכזים נפלאים ששימשו את ישוע ואת תלמידיו כדי ’‏לספר תהילותיו של הקורא את האנשים מחושך אל אורו הנפלא’‏ (‏פטרוס א׳.‏ ב׳:‏9‏)‏.‏

היהדות מאמצת אסכולות שונות

במאה השנייה לפה״ס,‏ החלו להופיע אסכולות שונות.‏ לא היו אלה ארגונים דתיים נפרדים,‏ אלא אגודות קטנות של מנהיגי־דת יהודים,‏ של פילוסופים ושל עסקנים פוליטיים,‏ אשר ביקשו להשפיע על האנשים ולשלוט באומה,‏ וכל זאת בחסות היהדות.‏

הצדוקים שנעשו מעורבים בפוליטיקה היו בעיקר מקרב האצולה העשירה,‏ והיו ידועים במיומנותם הדיפלומטית מאז מרד החשמונאים באמצע המאה השנייה לפה״ס.‏ מרביתם היו כוהנים,‏ אף שחלקם היו אנשי־עסקים ובעלי קרקעות.‏ בתקופה שבה נולד ישוע,‏ מרבית הצדוקים העדיפו את השלטון הרומי על ארץ־ישראל,‏ משום שחשבו שהוא יציב יותר ושקרוב לוודאי ישמור על הסטטוס קְווֹ,‏ היינו על המצב הקיים.‏ (‏השווה יוחנן י״א:‏47,‏ 48‏.‏)‏ מיעוט (‏חסידי בית הורדוס)‏ סבר כי שלטון משפחת הורדוס הולם יותר את הרגש הלאומי.‏ בכל אופן,‏ הצדוקים לא רצו שהאומה תהיה נתונה בידי הקנאים היהודים או שמישהו מלבד הכוהנים ישלוט במקדש.‏ אמונת הצדוקים היתה שמרנית,‏ התבססה בעיקר על פרשנותם לכתבי משה ושיקפה את התנגדותם לכת הפרושים רבת־ההשפעה (‏מעשי־השליחים כ״ג:‏6–8‏)‏.‏ הצדוקים דחו את נבואות התנ״ך וטענו שהן השערות.‏ הם לימדו שספרי המקרא המכילים היסטוריה,‏ שירה ומשלים לא נכתבו בהשראת אלוהים,‏ ושאין הם נחוצים.‏

כת הפרושים קמה בתקופה היוונית כתגובה נמרצת להלניזם האנטי־יהודי.‏ אולם,‏ בימי ישוע הם כבר היו קפדנים,‏ כבולים למסורת,‏ מדקדקים בחוק ככתבו וכלשונו,‏ גאים,‏ צדקנים מגיירים ורבנים,‏ שביקשו לשלוט באומה דרך ההוראה בבית־הכנסת.‏ מוצאם העיקרי היה מן המעמד הבינוני,‏ והם התייחסו בבוז אל העם הפשוט.‏ ישוע ראה ברוב הפרושים אנשים אנוכיים,‏ חסרי־רחמים,‏ אוהבי כסף וצבועים להחריד (‏מתי פרק כ״ג‏)‏.‏ הם קיבלו את כל התנ״ך לפי הסבריהם האישיים,‏ אך יִחסו משקל שווה או אף רב יותר לתורתם שבעל־פה.‏ הם אמרו:‏ ”‏מסורת — סיָג לתורה”‏.‏ אך,‏ במקום שהמסורות שלהן תהוונה סיָג או חיץ,‏ הן ביטלו את דבר־אלוהים ובלבלו את הציבור (‏מתי כ״ג:‏2–4;‏ מרקוס ז׳:‏1,‏ 9–13‏)‏.‏

האיסיים היו מיסטיקאים,‏ שככל הנראה חיו חיי־פרישות במספר קהילות.‏ הם החשיבו עצמם כשארית ישראל האמיתית,‏ הממתינה בטוהר להקביל את פני המשיח המובטח.‏ האיסיים ניהלו חיי הגות וסגפנות אדוקה,‏ ורבות מאמונותיהם שיקפו את התפיסות הפרסיות והיווניות.‏

סוגים שונים של קנאים פטריוטים קיצוניים בעלי מניעים דתיים,‏ התייחסו בחמת־רצח לאויביהם,‏ כלומר לכל מי שהפריע למעמד של מדינה יהודית עצמאית.‏ הם דמו לחשמונאים ופנו בראש ובראשונה לצעירים האידיאליסטים וההרפתקנים.‏ הם נחשבו לשודדים ורוצחים או ללוחמי מחתרת,‏ השתמשו בתכסיסי גרילה,‏ שהפכו את הדרכים בארץ ואת הכיכרות הציבוריות למסוכנות,‏ והגבירו את המתיחות של אותם הימים.‏

במצרים,‏ פרחה הפילוסופיה היוונית בקרב יהודי אלכסנדריה.‏ משם היא התפשטה לארץ־ישראל ונפוצה בקרב הפזורה,‏ דהיינו יהדות התפוצות.‏ הוגי־דעות יהודים,‏ אשר כתבו את הספרים הגנוזים והספרים החיצוניים,‏ ראו בכתבי משה משלים סתומים ותפלים.‏

בהגיע התקופה הרומית,‏ ההתייוונות כבר שינתה לצמיתות את ארץ־ישראל מבחינה חברתית,‏ פוליטית ופילוסופית.‏ דתם המקראית של היהודים הוחלפה ביהדות,‏ תערובת של תפיסות בבליות,‏ פרסיות ויווניות השזורות במידה מסוימת של אמת מקראית.‏ אולם,‏ הצדוקים,‏ הפרושים והאיסיים גם יחד,‏ היוו פחות מ־7 אחוזים מהאומה.‏ בתוך הקלחת של כוחות מנוגדים אלה היו המוני העם היהודי,‏ ”‏יגעים ונידחים כצאן אשר אין להם רועה”‏ (‏מתי ט׳:‏36‏)‏.‏

אל תוך עולם אפל זה בא ישוע המשיח.‏ הזמנתו המעודדת אכן היתה מנחמת:‏ ”‏בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה”‏ (‏מתי י״א:‏28‏)‏.‏ מה מרגש היה לשמוע את דבריו:‏ ”‏אני אור העולם”‏!‏ (‏יוחנן ח׳:‏12‏)‏ הבטחתו משובבת־הלב אכן היתה נפלאה:‏ ”‏איש ההולך אחרי לא יתהלך בחושך,‏ אלא אור החיים יהיה לו”‏ (‏יוחנן ח׳:‏12‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

ישוע הראה כי מנהיגי־הדת היהודים היו שרויים באפילה רוחנית

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

מטבע הנושא את דמותו של אנטיוכוס ה־4 (‏אפיפנס)‏

‏[‏שלמי תודה]‏

‏.Est (‏Near Eastern History)‏ Pictorial Archive