”עת לחשות ועת לדבר”
כמה פעמים קוננת, ”הלוואי שלא הייתי אומר זאת”? אולם, אפשר שתיזכר במקרים אחרים שבהם שתקת כשהיית צריך להשמיע קולך. במבט לאחור, ייתכן שחשבת, ”חבל שלא אמרתי משהו”.
המקרא אומר ש”עת לחשות ועת לדבר” (קהלת ג׳:7). אם כן, זו הבעיה — להחליט מתי לדבר ומתי לחשות. לעתים תכופות, הטבע האנושי הלא־מושלם דוחף אותנו לעשות ולומר דברים בעיתוי הלא־נכון (רומים ז׳:19). כיצד נרסן את לשוננו המרדנית? (יעקב ג׳:2).
דרכים לריסון הלשון
כאמצעי עזר עבורנו להחליט מתי לדבר ומתי לשתוק, איננו זקוקים לרשימה ארוכה שתכלול כל מקרה אפשרי. במקום זאת, אנו זקוקים להנחייתן של תכונות המהוות חלק בלתי נפרד מאישיותנו המשיחית. מה הן תכונות אלה?
ישוע המשיח הסביר שאהבה היא התכונה העיקרית המניעה את תלמידיו. ”בזאת יֵדעו הכל שתלמידיי אתם: אם תהיה אהבה ביניכם”, אמר (יוחנן י״ג:35). ככל שנרבה לגלות אהבת אחים זו, כך ניטיב לשלוט בלשוננו.
שתי תכונות הקשורות זו לזו תעזורנה לנו עד מאוד. אחת מהן היא הענווה. היא מאפשרת לנו ’לחשוב את האחרים לנכבדים מאיתנו’ (פיליפים ב׳:3). השנייה היא מתינות, המרסנת אותנו ומסייעת לנו להיות ’סבלנים’ (טימותיאוס ב׳. ב׳:24, 25). ישוע המשיח הוא המופת המושלם לאופן שבו ניתן לגלות תכונות אלה.
מאחר שיותר קשה לנו לשלוט בלשוננו בשעת לחץ, הבה נבחן את הלילה שקדם למות ישוע — עת שבה נתמלא ”מועקה” (מתי כ״ו:37, 38). אין תימה שישוע חש כך, שהרי עתידה הנצחי של האנושות כולה היה תלוי בשמירתו על נאמנותו לאלוהים (רומים ה׳:19–21).
זו בהחלט היתה העת שישוע ידבר עם אביו השמימי. לפיכך הוא יצא להתפלל, וביקש משלושת תלמידיו לעמוד על המשמר. זמן־מה לאחר מכן, בא ומצא אותם ישנים. אז אמר לפטרוס: ”ובכן לא יכולתם להישאר ערים איתי שעה אחת?” לתוכחה אוהבת זו נלוו מילים המגלות הבנה כלפי חולשתם. הוא אמר: ”אומנם הרוח חפצה, אבל הבשר חלש”. מאוחר יותר, פעם נוספת ישוע בא ומצא את תלמידיו ישנים. הוא דיבר עימם בנועם ו”עזב אותם והלך להתפלל בשלישית” (מתי כ״ו:36–44).
כאשר ישוע מצא את תלמידיו ישנים בפעם השלישית, הוא לא דיבר עימם בחומרה אלא אמר: ”עודכם ישנים ונחים? הנה באה השעה ובן־האדם יימסר לידי אנשים חוטאים” (מתי כ״ו:45). רק מישהו שלבו גדוש אהבה, בעל רוח ענווה ושקטה באמת, יכול היה בעת קשה זו להשתמש כך בלשונו (מתי י״א:29; יוחנן י״ג:1).
זמן קצר לאחר מכן, ישוע נעצר ונשפט. כאן אנו למדים שלעתים עדיף לחשות, אפילו בשעת ביצוע שירותנו המשיחי. הואיל ומטרת ראשי הכוהנים היתה להפליל את ישוע, לא היתה להם כל כוונה לגלות את האמת. לכן באווירה רווית־מתח זו, ישוע שמר על שתיקה. (השווה מתי ז׳:6.)
אולם, ישוע לא שתק כשהכהן הגדול תבע לדעת: ”אני משביע אותך באלוהים חיים שתאמר לנו אם אתה המשיח בן־האלוהים?” (מתי כ״ו:63) מאחר שישוע היה תחת שבועה, עבורו זו היתה העת לדבר. לפיכך השיב: ”אתה אמרת, אך אומר אני לכם, מעתה תראו את בן־האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים” (מתי כ״ו:64).
במשך כל אותו יום רב־חשיבות, ישוע שלט בלשונו באופן מושלם. במקרה שלו, אהבה, מתינות וענווה היו טבועות באישיותו. כיצד נוכל להשתמש בתכונות אלה כדי לשלוט בלשוננו, כשאנו נתונים תחת לחץ?
ריסון הלשון בשעת כעס
כאשר אנו כועסים, לעתים קרובות אנו מאבדים שליטה על לשוננו. למשל, פעם התגלעו חילוקי־דעות בין פאולוס ובר־נבא. ”בר־נבא רצה לקחת איתם גם את יוחנן המכונה מרקוס, אך שאול חשב שלא רצוי לקחת איתם את זה שפרש מהם בפמפיליה ולא נתלווה אליהם לעבודה. הריב היה חריף עד כדי כך שנתפרדו זה מזה” (מעשי־השליחים ט״ו:37–39).
מייקל,a שעבד שנים אחדות בפרויקטים של בנייה, מספר: ”היה איש באתר הבנייה שהיכרתי היטב ושהערכתי מאוד. אך דומה היה שהוא לא מפסיק למתוח ביקורת על עבודתי. הדבר פגע בי והכעיס אותי, אך לא הראיתי זאת. יום אחד, באו מים עד נפש, כאשר מתח ביקורת על עבודה שבדיוק סיימתי.
”התפרצתי ונתתי דרור לכל התרעומת שהיתה אצורה בי. בחמת זעמי, לא הבחנתי ברושם השלילי שהותרתי בוודאי על כל הסובבים אותנו. עד סוף היום, לא רציתי לדבר עימו או אפילו לראותו. עתה אני מבין שלא טיפלתי בבעיה כראוי. היה עדיף בהרבה, לו הייתי שותק ומדבר עימו בהיותי רגוע יותר”.
למרבה השמחה, אהבה משיחית הניעה שני אנשים אלה ליישב את חילוקי־הדעות שביניהם. מייקל מסביר: ”לאחר שדיברנו גלויות, הבנּו זה את זה טוב יותר, ועתה שוררת בינינו ידידות אמיצה”.
כשם שמייקל למד מניסיונו, כשאנו כועסים, לעתים נבון יותר לשתוק. ”קר־רוח איש תבונה”, אומר משלי י״ז:27. תבונה ואהבת אחים תעזורנה לנו לרסן את הדחף שלנו לפלוט דברים פוגעים. אם נפגענו, הבה נשוחח עם האדם ביחידות, ברוח מתונה וענווה, כדי להשיב את השלום על כנו. ומה נעשה במקרה שכבר התפרצנו בזעם? אזי, האהבה תניענו לבלוע את גאוותנו ולבקש בענווה ליישר את ההדורים. זו העת לדבר, להביע את צערנו על הנעשה ולתקן את הנזק שגרמנו ואת הפגיעה ברגשות באמצעות הידברות כנה (מתי ה׳:23, 24).
כאשר שתיקה אינה הפתרון
כעס או רוגז עלולים לגרום לנו לחדול לחלוטין לדבר עם האדם שהכעיס אותנו. הדבר עלול להסב נזק רב. ”בשנה הראשונה לנישואינו, היו מקרים שהפסקתי לדבר עם בעלי למשך כמה ימים”, מודה מריה.b ”בדרך־כלל, הדבר לא נבע מבעיות חמורות אלא מהצטברות של דברים קטנים ומרגיזים. המשכתי להרהר בכל הדברים המרגיזים הללו, עד שהם תפחו לממדים של הר. אז הגיע רגע שבו לא יכולתי לשאת זאת יותר, ופשוט הפסקתי לדבר עם בעלי עד שתסכולי חלף”.
מריה מוסיפה ואומרת: ”פסוק מקראי מסוים — ’אל תשקע השמש על כעסכם’ — עזר לי לתקן את אורח־החשיבה שלי. בעלי ואני עמלנו רבות כדי לשפר את ההידברות בינינו על־מנת שהבעיות לא יתעצמו. זה לא היה קל, אך לאחר עשר שנות נישואין, אני שמחה לומר שתקופות אלה של שתיקה קרה נדירות ביותר. אולם, עלי להודות שאני עדיין נאבקת כדי להשתלט על נטייה זו” (אפסים ד׳:26).
מניסיונה, גילתה מריה שכאשר יש מתחים בין שני אנשים, הפסקת ההידברות אינה הפתרון. בנסיבות אלה, סביר להניח שתתפתח טינה והיחסים עלולים להיפגע מכך. ישוע אמר שעלינו ’למהר להתפייס’ (מתי ה׳:25). ”דבר דבוּר על אופניו [בעתו]” עשוי לעזור לנו ’לרדוף שלום’ (משלי כ״ה:11; פטרוס א׳. ג׳:11).
כמו־כן, עלינו לדבר כשאנו זקוקים לעזרה. אם אנו סובלים מבעיה רוחנית כלשהי, ייתכן שנחוש שאיננו רוצים להעמיס זאת על הזולת. אך אם לא נפצה פה, הבעיה עלולה בהחלט להחריף. זקני־הקהילה הממונים דואגים לנו, ואם נניח להם, הם בוודאי ישמחו לעזור לנו. זוהי עת לדבר (יעקב ה׳:13–16).
מעל לכל, בדומה לישוע, עלינו לדבר אל יהוה דרך־קבע בתפילה מעומק לבנו. למעשה, הבה ’נשפוך לפניו [לפני אבינו השמימי] לבבנו’ (תהלים ס״ב:9; השווה עברים ה׳:7).
”עת לדבר” על מלכות אלוהים
השירות המשיחי הוא תפקיד שהטיל עלינו אלוהים, ושחייב להתבצע לפני שיקיץ הקץ. לפיכך, יותר מתמיד, חיוני שמשרתי יהוה יכריזו את הבשורה הטובה על המלכות (מרקוס י״ג:10). כדוגמת השליחים, המשיחיים האמיתיים פשוט ’אינם יכולים שלא להגיד את אשר ראו ושמעו!’ (מעשי־השליחים ד׳:20).
כמובן, לא כל אחד מעוניין לשמוע את הבשורה הטובה. למעשה, כאשר ישוע שלח את תלמידיו לבשר, הוא יעץ להם ’לברר מי ראוי’. הואיל ויהוה לעולם אינו כופה על האדם לעובדו, לא נתעקש להמשיך לדבר עם מישהו הדוחה בנחישות את בשורת המלכות (מתי י׳:11–14). אך נשמח מאוד לספר על מלכות יהוה ל”מיועדים לחיי עולם” (מעשי־השליחים י״ג:48; תהלים קמ״ה:10–13).
אהבה, מתינות וענווה הן תכונות שבכוחן לעזור לנו להתגבר על נטייתנו הלא־מושלמת להיחפז לדבר או לשקוע בשתיקות רוויות־מתח. ככל שנוסיף ונטפח תכונות אלה, נהיה כשירים יותר להבחין מתי יפה לדבר ומתי יפה לשתוק.
[הערות שוליים]
a שם בדוי.
b שם בדוי.
[תמונה בעמוד 23]
ניתן לפתור בעיות באמצעות הידברות