היש אמת בהישארות־הנפש?
בדומייה, חברים ובני־משפחה חולפים ליד הארון הפתוח. הם מביטים בגופה, גוויית נער בן 17. חבריו לספסל הלימודים בקושי מזהים אותו. הכימותרפיה דיללה את שערו; מחלת הסרטן גרמה לו לאבד משקל רב. הייתכן שזה אכן חברם? שבועות ספורים בלבד קודם לכן הוא היה מלא רעיונות, שאלות ומרץ — מלא חיים! אמו של הנער אומרת בבכי שוב ושוב: ”טומי מאושר יותר עכשיו. אלוהים רצה שטומי יהיה איתו בשמים”.
אֵם שבורת־לב זו מוצאת מידת־מה של תקווה ונחמה ברעיון שבנה עודו חי באיזושהי צורה. בכנסייה היא למדה על הישארות־הנפש, שהנפש היא מרכז האישיות, המחשבות והזיכרונות — שהיא ה”אני”. היא מאמינה שנפש בנה כלל לא מתה; שישות רוחנית חיה נטשה את גופו עם מותו ועלתה לשמים לשכון עם אלוהים ועם המלאכים.
בשעת אסון, האדם נאחז נואשות בכל ניצוץ של תקווה, לכן אין זה קשה להבין מדוע אמונה זו מדברת אל לבם של אנשים כה רבים. למשל, תן דעתך להתבטאותו של התיאולוג ג׳. פטרסון־סמאית בספרו The Gospel of the Hereafter (בשורת העולם הבא): ”המוות הוא כאין וכאפס לעומת מה שמתרחש לאחריו — העולם הנפלא והנהדר עד מאוד שאליו מביאנו המוות”.
בדתות ובתרבויות רבות ברחבי העולם, אנשים מאמינים כי לאדם נפש בת־אלמוות, רוח בעלת תודעה המוסיפה להתקיים גם לאחר מות הגוף. באלפי הכתות של הנצרות, אמונה זו כמעט אוניברסלית. זהו עיקר־אמונה רשמי גם ביהדות. ההינדים מאמינים שה”אטמן”, היינו הנפש, נברא בבראשית, נכלא בגוף בשעת הלידה, ועובר לגוף אחר לאחר המוות במחזור בלתי פוסק של גלגולי הנשמה. המוסלמים מאמינים כי הנפש באה לידי קיום בשעת הלידה וממשיכה להתקיים גם לאחר מות הגוף. אמונות אחרות — של האנימיסטים האפריקנים, של השינטואיסטים ובמובן מסוים אפילו של הבודהיסטים — מלמדות גרסאות שונות של אותו נושא.
כמה שאלות מטרידות
בשעה שלא ניתן להכחיש את העובדה שהמושג הישארות־הנפש רווח ומקובל כמעט בכל העולם, בכל זאת מתעוררות כמה שאלות מטרידות. אנשים תמהים, למשל, לאן עוברת נפש האדם האהוב, אם אורח־חייו לא היה למופת. האם הוא יתגלגל אל צורת חיים נחותה כלשהי? אולי יישלח לפורגטוריה (כור־מצרף), ושם יטוהר על־ידי צריפה באש עד אשר יהא ראוי לעלות השמיימה? או גרוע מכך, האם הוא עתיד לעבור עינויי־נצח בגיהינום בוער? או שמא, כפי שמלמדות דתות אנימיסטיות רבות, הוא רוח שיש להפיס את דעתה?
תפיסות אלה יוצרות אפשרויות המעיקות על האנשים החיים. האם עלינו להפיס את דעתן של רוחות יקירינו המתים פן תתנקמנה בנו? האם עלינו לעזור להן לצאת מכור־מצרף איום כלשהו? שמא נגזר עלינו להיות פשוט אחוזי פלצות וחסרי־אונים מעצם המחשבה על הסבל העובר עליהם בגיהינום? או אולי עלינו לנהוג בבעלי־חיים אחדים כאילו נמצאות בהם נפשות הנפטרים?
גם השאלות המתעוררות לגבי אלוהים עצמו אינן נותנות מנוח. למשל, הורים רבים, כדוגמת האֵם שהוזכרה בראשית המאמר, מתנחמים תחילה מן הרעיון שאלוהים ”לקח” את נפשם בת־האלמוות של ילדם אל השמים למען תשכון עימו. אולם, במקרים רבים, אין זו אלא שאלה של זמן עד אשר יתחילו לתהות איזה אל יכה ילד תמים במחלה כה זוועתית, יקרע ילד יקר זה מזרועות הוריו שבורי־הלב רק כדי להעבירו השמיימה בטרם עת. היכן הצדק, האהבה והרחמים של אל זה? אחדים אף יטילו ספק בחוכמתו של האל. הם ישאלו, מדוע אל חכם הניח מלכתחילה את כל הנפשות עלי־אדמות, אם יעדן הסופי הוא השמים? האין משמע הדבר שהבריאה עלי־אדמות היתה למעשה בזבוז משווע? (השווה דברים ל״ב:4; תהלים ק״ג:8; ישעיהו מ״ה:18; יוחנן א׳. ד׳:8.)
ברור, אם כן, שעיקר־האמונה לגבי הישארות־הנפש של האדם, על כל צורותיו, מעורר שאלות מביכות ואף סתירות. מדוע? חלק ניכר מהבעיה נעוץ במוצאו של עיקר־אמונה זה. ייתכן שהתחקות קצרה אחר מוצאו תאיר את עיניך; ואפשר שתופתע לדעת מה המקרא עצמו אומר לגבי הנפש. באשר לחיים לאחר המוות, המקרא מכיל תקווה טובה בהרבה מזו הנלמדת על־פי־רוב בדתות העולם.