חנוך — אדם שעמד באומץ כנגד כל הסיכויים
עבור אדם טוב, לא תיתכן תקופה גרועה יותר. הארץ מָלאה רשע. מצבה המוסרי של האנושות הלך מדחי אל דחי. למעשה, זמן קצר לאחר ימים אלה, נאמר: ”וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יֵצֶר מחשבות לבו רק רע כל היום” (בראשית ו׳:5).
לחנוך, החוליה השביעית באילן היוחסין של אדם, היה האומץ להיות שונה. בנחישות, צידד בזכות הצדקה, ויהיו אשר יהיו התוצאות. המסר שנשא חנוך כה ייסר את החוטאים חסרי יראת האלוהים, עד כי גמרו אומר לרוצחו, ורק יהוה יכול היה להושיעו (יהודה 14, 15).
חנוך והמחלוקת האוניברסלית
זמן רב בטרם נולד חנוך, התעוררה המחלוקת על הריבונות האוניברסלית. האם היתה לאלוהים הזכות לשלוט? למעשה, השטן טען שלא. לדעתו, ייטב לבני־התבונה ללא תלות בהדרכת אלוהים. השטן ניסה לבסס את טיעוניו נגד יהוה, על־ידי שחרש מזימות למשוך את בני־האדם לצדו. אדם, אשתו חוה וקין, בנם הבכור, ידועים לשמצה בשל תמיכתם בשטן ובחירתם בשלטון עצמי במקום בשלטון אלוהים. הזוג הראשון בחר בכך באוכלו מן הפרי שאסר אלוהים למאכל, וקין נהג בדרך זו, כשרצח בזדון את הבל, אחיו הצדיק (בראשית ג׳:4–6; ד׳:8).
הבל עמד בעוז־רוח לצד יהוה. נאמנותו של הבל קידמה את עבודת־אלוהים הטהורה, ולכן אין ספק שהשטן נהנה לראות את קין נותן פורקן לזעם הרצחני שחש כלפי הבל. מאז ואילך, ”אימת המוות” משמשת ביד השטן ככלי־נשק מבעית. הוא חפץ להפיל חיתתו על כל אדם שלבו נוטה לעבודת אלוהי האמת (עברים ב׳:14, 15; יוחנן ח׳:44; יוחנן א׳. ג׳:12).
בתקופה שבה נולד חנוך, סביר להניח כי דעתו של השטן, שאנשים לא ידגלו בריבונות יהוה, נראתה כבעלת בסיס מוצק. הבל מת, ובני־האדם לא הלכו בעקבות דוגמתו הנאמנה. ואולם, חנוך הוכיח את עצמו כיוצא דופן. היה לו בסיס איתן לאמונה, הואיל והכיר היטב את המאורעות שאירעו בגן־עדן.a עד כמה העריך בוודאי את נבואת יהוה בדבר ה’זרע’ המובטח שישים קץ לשטן ולנכליו! (בראשית ג׳:15).
כשתקווה זו לנגד עיניו תמיד, הרצח ההיסטורי של הבל, שבוצע בהשראת השטן, לא זרע פחד בלבו. אדרבה, חנוך המשיך להתהלך את יהוה, ורדף צדקה כל ימי חייו. הוא נבדל מן העולם, ודחה את רוח העצמאות שבו (בראשית ה׳:23, 24).
בנוסף לכך, חנוך נשא עדות באומץ והבהיר שמעשיו המרושעים של השטן יעלו בתוהו. בהשראת רוח־הקודש של אלוהים, היא כוחו הפעיל, ניבא חנוך על הרשעים לאמור: ”הנה יהוה בא ברבבות קדושיו, לעשות משפט בכל ולהוכיח את כל הרשעים על כל מעשי רשעתם ועל כל הקשות אשר דיברו עליו חוטאים רשעים” (יהודה 14, 15).
בזכות הצהרותיו האמיצות של חנוך, השליח פאולוס, בכותבו אל העברים המשיחיים, כלל אותו ב’ענן העדים’ הגדול, ששימשו דוגמה מצוינת לאמונה המלוּוה במעשיםb (עברים י״א:5; י״ב:1). כאיש אמונה, חנוך החזיק מעמד בנאמנות יותר מ־300 שנה (בראשית ה׳:22). מה הכעיסה ודאי נאמנותו של חנוך את אויבי אלוהים בשמים ובארץ! נבואתו הנוקבת של חנוך ליבתה את שנאתו של השטן, אך גם זיכתה אותו בהגנת יהוה.
אלוהים לקח את חנוך — כיצד?
יהוה לא הרשה לשטן או למשרתיו הארציים להרוג את חנוך. במקום זאת, ”לקח אותו אלוהים”, מוסר התיעוד שנכתב בהשראה (בראשית ה׳:24). השליח פאולוס תיאר זאת כך: ”בזכות אמונה לוּקח חנוך בלי לראות מוות, ’ואיננו, כי־לקח אותו אלוהים’. והועד עליו [”ניתנה לו עדות”, גינ׳] לפני הילקחו כי ’את האלוהים התהלך’” (עברים י״א:5).
כיצד ”לוּקח חנוך בלי לראות מוות”? או, כנאמר בתרגומו של ר. א. נוֹקס, כיצד חנוך ”נלקח מבלי להתנסות במוות”? אלוהים סיים את חייו של חנוך בשלווה, ומנע ממנו את ייסורי המוות הנגרמים ממחלה או ממעשי אלימות מצד אויביו. אכן, יהוה קטע את חיי חנוך בגיל 365 — גיל צעיר יחסית לבני דורו.
כיצד ”ניתנה לו עדות כי את האלוהים התהלך”? אילו ראיות ניתנו לו? קרוב לוודאי שאלוהים נתן לחנוך חזון. כפי שהשליח פאולוס ”נלקח”, או הועבר, כנראה באמצעות חזון על גן־העדן הרוחני העתידי של הקהילה המשיחית (קורינתים ב׳. י״ב:3, 4). ייתכן שהעדות, או הראיה, לכך שחנוך השביע את רצון אלוהים היתה כרוכה בחזון, שבו נגלה לעיניו גן־העדן הארצי העתיד לבוא, אשר כל שוכניו יצדדו בריבונות יהוה. אם כן, אולי במהלך חזון מרהיב, לקח אלוהים את חנוך במוות ללא כאבים אלי שינה עד ליום שבו יקים אותו מן המתים. נראה שיהוה העלים את גופת חנוך, כפי שעשה במקרה של משה, שכן נאמר עליו ”ואיננו” (עברים י״א:5; דברים ל״ד:5, 6; יהודה 9).
התגשמות הנבואה
כיום, עדי־יהוה מכריזים את מהותה של נבואת חנוך. מתוך הכתובים, הם מראים כיצד תתגשם היא, כשישמיד אלוהים את הרשעים בעתיד הקרוב (תסלוניקים ב׳. א׳:6–10). בשל בשורתם, אין הם אהודים על הציבור, מכיוון שהיא שונה בתכלית מגישותיהם והשקפותיהם של אנשי העולם. ההתנגדות אינה מפתיעה אותם, היות שישוע הזהיר את הנוהים אחריו: ”ותהיו שנואים על הכל למען שמי” (מתי י׳:22; יוחנן י״ז:14).
אולם, כדוגמת חנוך, המשיחיים בני־זמננו בטוחים שיינצלו לבסוף מיד אויביהם. השליח פטרוס כתב: ”יודע יהוה להציל את חסידיו מניסיון ועם זאת לחשוך את הרשעים ליום הדין כדי להענישם” (פטרוס ב׳. ב׳:9). אפשר שאלוהים יראה לנכון לפתור בעיה מסוימת או לחלץ ממצב קשה. רדיפות עשויות להיפסק. אך אם לא כך הוא, אלוהים יודע ’להכין את דרך המוצא’, כדי שמשרתיו יוכלו לעמוד במבחנים בהצלחה. יהוה אף מעניק ”כוח נשגב” בעת הצורך (קורינתים א׳. י׳:13; קורינתים ב׳. ד׳:7).
בתור אל ש”נותן גמול לדורשיו”, יברך יהוה את משרתיו הנאמנים גם בחיי־נצח (עברים י״א:6). עבור רוב־רובם, משמע הדבר חיי־עד בגן־עדן ארצי. בדומה לחנוך, הבה נכריז גם אנו ללא חת את בשורת אלוהים. באמונה, הבה נעשה זאת כנגד כל הסיכויים.
[הערות שוליים]
a אדם היה בן 622 כשנולד חנוך. חנוך המשיך לחיות כ־57 שנה לאחר מות אדם. לפיכך, תקופת חייהם חפפה זמן רב.
b המילה שתורגמה ל”עדים” בעברים י״ב:1 מקורה במילה היוונית מַרטיס. על־פי Wuest’s Word Studies From the Greek New Testament (מחקריו של ווסט על מילים בברית החדשה ביוונית), מילה זו מורה על ”אדם המעיד, או היכול להעיד, על מה שראה או ששמע או שנודע לו בכל דרך אחרת”. Christian Words (מילים משיחיות), מאת נייג׳ל טרנר, אומר שמשמע המילה הוא אדם המדבר ”על־סמך התנסות אישית... ומתוך שכנוע באמיתוֹת ובדעות”.
[תיבה בעמוד 30]
שם אלוהים חוּלל
כארבע מאות שנה לפני ימיו של חנוך, נולד אנוש, נכדו של אדם. ”אז הוחל לקרוא בשם יהוה”, נאמר בבראשית ד׳:26. כמה מחוקרי השפה העברית סבורים שמשמע הפסוק הוא, שאז ’החלו לקרוא בשם אלוהים באופן המחלל אותו’, או ש”אז החל חילול הקודש”. אשר לתקופה היסטורית זו, תרגום ירושלמי מציין: ”בימיו של דור זה הם החלו לשגות, ולעשות לעצמם אלילים ולכנות את אליליהם בשם דבר אדני”.
השימוש לרעה בשמו של יהוה היה נפוץ בימי אנוש. אפשר שבני־האדם ייחסו את שם אלוהים לעצמם או לאנשים מסוימים, שדרכם התיימרו לפנות אל יהוה אלוהים בפולחנם. אולי כינו את אליליהם בשמו של אלוהים. על כל פנים, השטן לכד היטב את הגזע האנושי במלכודת עבודת־האלילים. כשנולד חנוך, עבודת־אלוהים האמיתית כמעט לא היתה בנמצא. כל מי שחי את האמת והטיף עליה, כדוגמת חנוך, היה לא־אהוד ולכן נרדף. (השווה מתי ה׳:11, 12.)
[תיבה בעמוד 31]
האם עלה חנוך השמיימה?
”בזכות אמונה לוּקח חנוך בלי לראות מוות”. מתרגומי מקרא אחדים משתמע מקטע זה בעברים י״א:5 שחנוך בעצם לא מת. למשל, A New Translation of the Bible (תרגום חדש של המקרא), מאת ג׳יימס מוֹפאט, אומר: ”בזכות אמונה נלקח חנוך השמיימה, ולכן מעולם לא מת”.
אלא שכ־000,3 שנה לאחר ימי חנוך, ציין ישוע המשיח: ”איש לא עלה השמיימה מלבד זה שירד מן השמים — בן־האדם” (יוחנן ג׳:13). כשאמר ישוע דברים אלה, הוא עצמו עוד לא עלה השמיימה. (השווה לוקס ז׳:28.)
השליח פאולוס אמר, שחנוך ושאר העדים הטרום־משיחיים שנמנו עם ענן העדים הגדול ’מתו כולם’ ו”לא ראו בקיום ההבטחה” (עברים י״א:13, 39). מדוע? משום שכל בני־האדם, לרבות חנוך, ירשו חטא מאדם (תהלים נ״א:7; רומים ה׳:12). אמצעי הישועה היחידי הוא קורבן הכופר של ישוע המשיח (מעשי־השליחים ד׳:12; יוחנן א׳. ב׳:1, 2). בימי חנוך, כופר זה טרם שולם. לפיכך, חנוך לא עלה השמיימה, אלא ישֵן את שנת המוות עד לתחיית־המתים הארצית (יוחנן ה׳:28, 29).
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 29]
Reproduced from Illustrirte Pracht - Bibel/Heilige Schrift des Alten und Neuen Testaments, nach der deutschen Uebersetzung D. Martin Luther’s