אמון בעולם לא־מושלם
”אינני עושה את הטוב שאני חפץ בו, אלא את הרע שאינני חפץ בו — אותו אני עושה”. האם כך אתה חש? התנחם בעובדה שגם לשליח פאולוס היתה אותה בעיה; בכל זאת, הוא היה שומר נאמנות משיחי ראוי לציון. האין בזה משום סתירה? באיגרתו אל המשיחיים שברומא, ניתח פאולוס את הבעיה: ”ואם אני עושה את מה שבניגוד לרצוני, הרי שלא עוד אני עושה אותו, אלא החטא השוכן בי” (רומים ז׳:19, 20). על איזה חטא דיבר, וכיצד התגבר עליו ונחשב לאדם נאמן? (רומים ז׳:19, 20).
פאולוס כתב לפני כן באיגרתו: ”על־ידי אדם אחד בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני אדם משום שכולם חטאו”. ”אדם אחד” הוא אדם הראשון (רומים ה׳:12, 14). חטאו של אדם — האיש הראשון — הוא הגורם לאי־שלימות התורשתית של הגזע האנושי והסיבה הבסיסית לכך ששמירת נאמנות היא אתגר של ממש.
השקפתו של פאולוס על ”החטא הקדמון”, כפי שנהוג היה לכנותו, אינה מקובלת על הכלל כיום, מכיוון שבחוגים התיאולוגיים, דחקו תיאוריות האבולוציה את רגליו של תיאור הבריאה. באשר לרומים ה׳:12–14, פרשנות מודרנית אומרת כי ”למדנים דחקו את כל הקטע לקרן־זווית”. ואולם, לפני מאה שנה, הסבירו פרשני מקרא בעקביות ש”כאשר חטא אדם... בחטא ובתוצאותיו, השחית את כל צאצאיו”.a
המקרה הראשון של אובדן נאמנות
כשם שרבים בימינו מכחישים את קיום אדם הראשון, כן גם קיום השטן, המכונה גם מלשין, מבוטל כהמצאה מיתולוגית.b אך בר־הסמכא הנכבד, ישוע המשיח, מלמדנו כי השטן בָּ”אמת לא עמד”, במילים אחרות, הוא היה בלתי מהימן (יוחנן ח׳:44). בהסתת השטן, מרדו אדם ואשתו חוה ביהוה והפרו את נאמנותם בשעת מבחן (בראשית ג׳:1–19).
כולנו צאצאי אדם, ולכן ירשנו את הנטייה לחטוא. האיש החכם שלמה אמר: ”אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז׳:20). עם זאת, ביכולתו של כל אחד להיות מהימן. כיצד ייתכן הדבר? זה אפשרי משום שנאמנות אינה מחייבת שלימות.
הבסיס לנאמנות
דוד, מלך ישראל, עשה טעויות רבות, ובהן ניאופו, המתועד היטב, עם בת־שבע (שמואל ב׳. י״א:1–27). כישלונותיו הרבים של דוד הבליטו את הפער בינו ובין השלימות. אם כן, מה מצא בו יהוה? יהוה אמר לשלמה, בנו של דוד: ”תלך לפנַי כאשר הלך דוד אביך, בתום־לבב וביושר” (מלכים א׳. ט׳:4). על אף משגיו הרבים של דוד, הכיר יהוה בכך שביסודו של דבר היה הוא מהימן. מדוע?
התשובה טמונה בדברי דוד אל שלמה: ”כל לבבות דורש יהוה, וכל יצר מחשבות מבין” (דברי־הימים א׳. כ״ח:9). דוד שגה לא אחת, אך היה עניו ורצה לעשות את הישר. הוא מעולם לא סירב לקבל תוכחה ותיקון — למעשה, הוא אף ביקש זאת. ”בְּחָנני יהוה ונַסֵני, צָרפה כליותיי ולבי”, היתה בקשתו (תהלים כ״ו:2). ואכן, דוד היה צָרוּף. לחטאו עם בת־שבע, למשל, היו השלכות על כל שארית ימיו. עם זאת, בשום אופן לא ניסה דוד להצדיק את חטאו (שמואל ב׳. י״ב:1–12). חשוב מכך, הוא מעולם לא סר מעבודת־אלוהים האמיתית. על שום כך ועל שום מוסר הכליות והחרטה האמיתית שחש, יהוה היה מוכן לסלוח על חטאיו ולקבלו כאדם נאמן. (ראה גם תהלים נ״א.)
מהימן בשעת מבחן
השטן ניסה את ישוע במאמץ לערער את נאמנותו. ישוע היה צריך לשמור על נאמנותו חרף קשיים וסבל, שלא כמו אדם, שצייתנותו כאדם מושלם הועמדה למבחן פשוט — ציות לחוק שקבע אלוהים. ולא עוד אלא שעל ישוע רבצה המועקה שבידיעה כי גאולת המשפחה האנושית מותנית בנאמנותו (עברים ה׳:8, 9).
נחוש בדעתו לשבור את נאמנות ישוע, פנה אליו השטן בשעת חולשתו — לאחר 40 ימי הרהורים וצום במדבר. שלוש פעמים ניסה לפתות את ישוע — להפוך אבנים ללחם; לקפוץ מגג המקדש, בהנחה שמלאכים יצילוהו וכך תינתן הוכחה פלאית להיותו המשיח; ולקבל את השלטון על כל מלכויות העולם בתמורה ל’השתחווּת’ פולחנית אחת לשטן. אולם, ישוע דחה את כל הפיתויים, ושמר על נאמנותו ליהוה (מתי ד׳:1–11; לוקס ד׳:1–13).
נאמנותו של איוב
עמדתו של איוב, אשר שמר על נאמנות בשעת מבחן, ידועה היטב. מעניין לציין שאיוב לא הבין מדוע ניחתו עליו האסונות. איוב לא ידע שהשטן יִיחס לו מניעים שליליים, בטענה שהוא משרת את אלוהים מסיבות אנוכיות ושכדי להציל את עורו, יפר את נאמנותו ברצון. אלוהים הרשה שאיוב יחווה התנסויות קשות כדי להוכיח שהשטן אינו צודק (איוב א׳:6–12; ב׳:1–8).
שלושה חברים מדומים נכנסו לתמונה. הם סילפו את ערכיו ומטרותיו של אלוהים במכוּון. אפילו אשת איוב, שגם מעיניה נעלמה המחלוקת, לא עודדה את בעלה בצר לו (איוב ב׳:9–13). אך איוב עמד איתן. ”עד אגווע לא אסיר תומתי ממני! בצדקתי החזקתי ולא ארפהָ; לא יֶחֱרף לבבי מימיי” (איוב כ״ז:5, 6).
דוגמתו הנעלה של איוב, וכן תומתם של גברים ונשים נאמנים רבים, כמתועד במקרא, מוכיחים שהשטן שקרן.
נאמנות והשירות המשיחי
האם הנאמנות חשובה ליהוה רק לשם סיפוקו האישי? לא. לנאמנות יש ערך מהותי עבורנו בני האנוש. לטובתנו עודדנו ישוע ’לאהוב את יהוה אלוהינו בכל־לבבנו ובכל־נפשנו ובכל־מאודנו’. אכן, זו ”המצווה הגדולה” והראשונה, ולשם קיומה דרושה נאמנות מצד האיש, האשה או הילד (מתי כ״ב:36–38). מה כרוך בשמירת נאמנות ומהו גמולה?
באדם נאמן ניתן לבטוח, ולא רק בני־אדם סומכים עליו, אלא חשוב מכך, אלוהים עושה כן. תום־לבבו ניכר במעשיו; הצביעות ממנו והלאה. אין הוא ערמומי או מושחת. השליח פאולוס תיאר זאת בזה הלשון: ”סילקנו ידינו ממעשי הסתר המבישים; אין אנו הולכים בדרכי מִרמה ואיננו מסלפים את דבר אלוהים, אלא מגלים אנו את האמת ובכך אנו ממליצים על עצמנו לפני מצפונו של כל אדם לנגד עיני אלוהים” (קורינתים ב׳. ד׳:2).
שים לב שפאולוס מציין גישות הקשורות לשירות המשיחי. הכיצד יוכל משרת משיחי לשרת את זולתו, אם אינו נקי־כפיים, אם אינו אדם נאמן? ראש מסדר דתי באירלנד, שהתפטר לאחרונה מתפקידו, ממחיש היטב את הנקודה. לדברי העיתון אינדיפֶּנדֶט, הוא הודה ש”הרשה לכומר האשם בפדופיליה להמשיך לעבוד עם ילדים, זמן רב לאחר שנחשפה התעללותו המינית בילדים”. הדיווח מוסר שההתעללות נמשכה 24 שנה. על הכומר הוטל עונש מאסר של ארבע שנים, אך חשוֹב על הסבל שנכפה על הילדים שתקף במשך שנים, מפני שלממונה עליו חסְרה ההגינות המוסרית לנקוט פעולה!
גמול הנאמנות
השליח יוחנן היה אדם אמיץ. הוא ואחיו יעקב כונו בפי ישוע ”בני רעם” בשל התלהבותם העזה כאש (מרקוס ג׳:17). יוחנן, אדם בעל נאמנות יוצאת מן הכלל, הסביר עם פטרוס למנהיגים היהודים, ש’אינו יכול שלא להגיד את אשר ראה ושמע’ בתקופת היותו עם ישוע. יוחנן היה גם בין השליחים אשר אמרו: ”לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם” (מעשי־השליחים ד׳:19, 20; ה׳:27–32).
נראה שבשנות ה־90 המאוחרות של חייו, היה יוחנן גולה באי פַּטמוס ”בעבור דבר אלוהים ועדות ישוע” (ההתגלות א׳:9). בגילו, יוחנן עשוי היה להניח שתם שירותו. אך רק בידי אדם מהימן ניתן היה להפקיד את מלאכת הכתיבה של החזון המרתק שבספר ההתגלות. יוחנן עשה מלאכתו נאמנה. איזו זכות! ולא היתה זו האחרונה. כעבור זמן־מה, כתב את ספר הבשורה שלו ושלוש איגרות, ככל הנראה בסביבת אפסוס. באילו זכויות נפלאות חתם 70 שנות שירות מסור ונאמן!
בכל תחום, אדם נאמן זוכה לסיפוק עמוק. אדם מהימן בעיני אלוהים מבורך בברכות נצחיות. כיום, ”המון רב” של עובדי אלוהים אמיתיים נערך לקראת כניסה לעולם חדש עתיר שלום והרמוניה, ותוחלתו לחיות לנצח (ההתגלות ז׳:9). מחובתנו להיות נאמנים בדברים הנחוצים — מוסריות ועבודת־אלוהים — חרף הניסיונות שבסדר־הדברים הזה והאתגרים הרבים שהשטן יכול להעמיס עלינו. הייה סמוך ובטוח שבעזרת הכוח שמעניק יהוה, תוכל לעשות כן! (פיליפים ד׳:13).
בהתייחסו הן להווה והן לעתיד, דוד מחבר־התהלים נוסך בכולנו תחושת ביטחון בדברים שאמר ליהוה בתפילת הודיה: ”ואני בתומי תמכת בי, ותציבני לפניך לעולם. ברוך יהוה... אמן ואמן” (תהלים מ״א:13, 14).
[הערות שוליים]
a הערה מתוך הברית החדשה של אדוננו ומושיענו ישוע המשיח, על־פי הנוסח המוסמך של תרגום כתבי־הקודש, עם פירושים קצרים של מחברים שונים.
b השם שטן משמעו ”מתנגד”. ”מלשין” פירושו ”מוציא דיבה רעה”.
[תמונה בעמוד 4]
על אף משגיו, דוד הוכיח שהוא ראוי לאמון
[תמונה בעמוד 5]
ישוע השאיר לנו את המופת העליון בתכונת המהימנות
[תמונות בעמוד 7]
המהימנות נותנת סיפוק אדיר