מצפון — נטל או נכס?
’המצפון מציק לי!’ למעשה, כל אחד מאיתנו מתנסה מדי פעם בנקיפות מצפון. תחושותינו נעות מאי־נוחות קלה ועד כאב מייסר. מצפון מיוסר עלול אפילו להביא לידי דיכאון או תחושת כישלון עמוק.
אם כן, מזווית־ראיה זו, האין המצפון מהווה נטל? יש סבורים שכן. בעיני הוגי דעות בני דורות קודמים המצפון נחשב בדרך־כלל ככושר פנימי הטבוע בנו מלידה. רבים סבורים שמדובר במדריך מוסרי שניתן לנו ישירות מאלוהים. לכן מצפוננו נקרא ”נוכחות אלוהים באדם”, ”טבענו המקורי” ואפילו ”קול אלוה”.
אך בשנים האחרונות, רווחת הטענה שהמצפון הוא בעיקר כושר נרכש — פרי עיצובם של ההורים ושל החברה. פסיכולוגים טוענים, למשל, שילד לומד להימנע מהתנהגות לא־רצויה בעיקר על־ידי פחד מפני עונש, וסוברים שמה שמכונה בפינו מצפון הוא בעצם ספיגת הערכים והאמונות של הורינו. אחרים רומזים על תפקידה של החברה ככלל בהקניית ערכים ואמות־מידה. יש שאינם רואים בנקיפות המצפון אלא מאבק בין מה שהיינו רוצים לעשות ובין מה שהחברה המדכאת תובעת מאיתנו לעשות!
על אף התיאוריות הללו, שוב ושוב אנשים התייצבו נגד הורים, משפחות וחברות שלמות בשל צו־מצפונם. יש שהיו מוכנים אפילו להקריב את חייהם ולא לבגוד במצפונם! וחרף ההבדלים החדים בין התרבויות בעולם, מעשים כגון רצח, גניבה, ניאוף, שקר וגילוי־עריות נחשבים לפסולים כמעט בעולם כולו. האין זו עדות לכך שהמצפון הוא דבר פנימי, הטבוע בנו מלידה?
מצפון — מנקודת־המבט המקראית
הסמכות האמיתית בנושא הוא יהוה אלוהים. ככלות הכל, ”הוא [אלוהים] עשנו, ולא אנחנו” (תהלים ק׳:3). הוא מבין לחלוטין את המבנה שלנו. דבר־אלוהים, המקרא, מסביר שהאדם נעשה ’בצלם’ אלוהים (בראשית א׳:26). אדם נברא כשטבועה בו ההכרה מה טוב ומה רע; כבר מבראשית, המצפון היה חלק בלתי נפרד מטבע האדם. (השווה בראשית ב׳:16, 17.)
השליח פאולוס אישר זאת באיגרתו אל הרומים וכתב: ”גויים שאין להם תורה [מאת אלוהים] והם מקיימים את דברי התורה כדבר מובן מאליו, הם תורה לעצמם אף שאין להם תורה. הם מראים שפועל התורה כתוב בלבם, שכן מצפונם מעיד בהם ומחשבותיהם מחייבות או מזכות אותם” (רומים ב׳:14, 15). שים לב שרבים שלא גדלו במסגרת תורת אלוהים שניתנה ליהודים, בכל זאת נהגו על־פי חלק מהעקרונות שבתורה, וזאת לא מפאת לחץ חברתי אלא ”כדבר מובן מאליו”!
אם כן, המצפון אינו נטל כלל וכלל אלא מתת מאת אלוהים, נכס. מובן מאליו שבכוחו להעיק עלינו. אך כשנשמעים לו, ביכולתו לגמול לנו בתחושת סיפוק רב ושלוות־נפש. הוא יכול להדריכנו, להגן עלינו ולהניע אותנו. הספר המקרא לפרשן (The Interpreter’s Bible) מעיר: ”ניתן לשמור על בריאות הנפש והרגש רק אם הפרט מנסה לסגור את הפער בין מעשיו ובין מה שהוא חש כי עליו לעשות”. כיצד יכול הפרט לסגור פער זה? האם ניתן לעצב ולהדריך את מצפוננו? בשאלות אלה ידון המאמר הבא.