האם אתה נוהג בהם כבוד?
הם קובצו כמו בהמות והוחזקו בתנאי זוהמה וצחנה מחרידים. ילידי אפריקה הוטענו על הספינות כסחורה והושטו ליבשת אמריקה. ציפו כי לפחות מחציתם ימותו בעת המסע. בני משפחה נקרעו באכזריות זה מזה ולא התראו שוב לעולם. הסחר בעבדים הוא מבין הפרקים האפלים ביותר בתולדות חוסר אנושיותו של האדם כלפי רעהו. מקרים דומים אירעו כאשר כובשים אימתניים שִעבדו באכזריות עמים מחוסרי הגנה.
רמיסת כבוד האדם אכזרית לעתים מגרימת חבלות בגופו. רוחו נשברת. העבדות אומנם בוטלה ברוב מדינות העולם, אך הפגיעה בכבוד האדם נמשכת, אולי בדרכים מחוכמות יותר.
המשיחיים האמיתיים, לעומת זאת, משתדלים לקיים את המצווה שציווה ישוע המשיח: ”ואהבת לרעך כמוך”. משום כך, על כל אחד מהם לשאול את עצמו, ’האם אני נוהג בזולת בכבוד?’ (לוקס י׳:27).
דוגמה לרחישת כבוד
המילה כבוד מוגדרת במילון אבן־שושן כיְקר, חשיבות, הערכה רבה. עד כמה יאה לשייך מילים אלו למעמדו של ריבון היקום, יהוה אלוהים! ואכן, כתבי־הקודש מדברים לא אחת על כבוד יהוה וכבוד ריבונותו. משה, ישעיהו, יחזקאל, דניאל, השליח יוחנן ואחרים זכו להתגלויות שבהן נראה האל העליון במשכנו השמימי. הודו הנורא וכבודו חוזרים ונשנים בתיאוריהם (שמות כ״ד:9–11; ישעיהו ו׳:1; יחזקאל א׳:26–28; דניאל ז׳:9; ההתגלות ד׳:1–3). בתפילת הלל אמר דוד המלך: ”לךָ, יהוה, הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ” (דברי־הימים א׳. כ״ט:11). אין מי שראוי לכבוד ולהערכה יותר מיהוה אלוהים.
יהוה ברא את האדם בצלמו ובדמותו וטבע בו מידה מסוימת של ערך וכבוד עצמי (בראשית א׳:26). לכן, במגעינו עם הזולת עלינו לכבד כל אדם. למעשה, התנהגות זו תוכיח שאנו מכירים במקור כבוד האדם, ביהוה אלוהים (תהלים ח׳:5–10).
כבוד בחוג המשפחה
השליח פטרוס, שהיה נשוי, הורה בהשראת הרוח לבעלים המשיחיים לתת לנשיהם כבוד כאל ”כלי חלש יותר” (פטרוס א׳. ג׳:7; מתי ח׳:14). ”והאשה”, יעץ השליח פאולוס, ”תרחש כבוד רב לבעלה” (אפסים ה׳:33, ע״ח). אם כן, המקרא דורש מבני הזוג לכבד איש את רעהו. באילו דרכים?
כמים המחיים צמח העולה כפורח, מילים יפות ומחוות אוהבות בין בעל לאשה, בציבור ובחדרי חדרים, עשויות לטפח את יחסיהם האישיים. לעומת זאת, התקפות מילוליות צורמות ופוגעות והערות מזלזלות, עוקצניות ומשפילות, הנשמעות בדרך כלל בסדרות טלוויזיה קומיות, יש בהן כדי להרוס. אלו עלולים לעורר רגשות שליליים כגון תחושת פחיתות ערך, דיכאון, תרעומת ואף לפעור פצעים רגשיים שלא יתרפאו בנקל.
כבוד לזולת מתבטא גם בנכונות לקבל את האחר כפי שהוא, בלי לנסות להופכו לאדם אידיאלי כלשהו או לערוך השוואות לא־הוגנות בינו לבין אחרים. כבוד זה חשוב במיוחד בין בעלים לנשים. במקום שבו התקשורת חופשית ונינוחה ואיש אינו חושש מפני ביקורת או נזיפה היחסים פורחים. גבר ואשה היכולים להתנהג בטבעיות במסגרת הנישואין הופכים את ביתם למקום מבטחים אמיתי, מוגן מן העולם האכזר והקודר שם בחוץ.
כתבי־הקודש מצווים על הילדים לכבד את הוריהם ולשמוע בקולם. הורים נבונים ואוהבים ייטיבו לעשות אם יכירו בכבוד ילדיהם. דברי שבח לבביים על התנהגות טובה בנוסף למשמעת שתוטל בסבלנות ובעת הצורך יקלו על ההורים לגדל את ילדיהם ’בתוכחתו של יהוה’. ביקורת בלתי פוסקת, צעקות והטחת כינויים משפילים, כמו ”טיפש” או ”אידיוט”, רק יכעיסו אותם (אפסים ו׳:4).
אב לשלושה בנים ושלוש בנות המשרת כזקן־קהילה, מספר: ”ריסַנו אותם באולם־המלכות בצורה שקטה ככל האפשר ובהתאם לצורך. די היה בדרך כלל בנגיעה קלה או במבט רציני ומאיים. הטיפול במקרים חמורים יותר נעשה בבית באווירה פרטית, ולא לעיני ילדים אחרים. עכשיו, כשהילדים גדלו, אנחנו מחנכים אותם בעצות נבונות ואוהבות מדבר־אלוהים, כל אחד בהתאם לצרכיו הוא. אנחנו משתדלים לשמור על סודיות בעניינים אישיים כדי לכבד את זכותו של כל ילד לפרטיות ולשמור על כבודו”.
בל נשכח את הנימוסים בחוג המשפחה הן במילים והן במעשים. אל נוותר על מילים כגון ”בבקשה”, ”תודה”, ”סליחה” ו”אני מצטער” בשל הקִרבה בינינו. הנימוסים הם נדבך חשוב, בשמירת הכבוד העצמי וכבוד הזולת.
בקהילה המשיחית
”בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה”, אמר ישוע (מתי י״א:28). הנדכאים והרצוצים וגם ילדים קטנים נשבו בקסמו של ישוע. הם היו מטרה ללעג מצד מנהיגי הדת וראשי העם היהירים והצדקנים. אך ישוע חלק להם את הכבוד הראוי להם.
כדוגמת ישוע, גם עלינו לשמש מקור נחמה ורענון לאחינו לאמונה. לשם כך, יש למצוא הזדמנויות לבנות אותם במילים ובמעש. תמיד טוב לתבל את שיחותינו בהרבה הערות בונות וחיוביות שאין עימן צביעות (רומים א׳:11, 12; תסלוניקים א׳. ה׳:11). התחשבות ברגשות הזולת תבוא לידי ביטוי אם נקפיד על מוצא פינו ועל אופן התבטאותנו (קולוסים ד׳:6). לבוש מתאים והתנהגות מכובדת באסיפות הקהילה ישקפו אף הם כבוד רב לאלוהים, לעבודת אלוהים ולאחינו לאמונה.
ישוע נהג כבוד בבני אדם גם כששירת אותם. הוא מעולם לא רומם את עצמו על חשבון אחרים או במחיר השפלתם. יום אחד בא אליו מצורע וביקש שירפאוֹ. ישוע לא גירש את האיש מעל פניו בתואנה שהוא טמא ובזוי, ולא פעל בהפגנתיות כדי למשוך תשומת־לב לעצמו. אדרבה, כאשר התחנן המצורע אל ישוע: ”אדוני, אם תרצה תוכל לטהר אותי”, כיבד ישוע את האיש ואמר: ”רוצה אני!” (לוקס ה׳:12, 13). זה יהיה נפלא מצדנו אם לא רק נעזור לנזקקים אלא גם נרגיעם ונאמר להם שאין הם לטורח עלינו, כי אם רצויים הם ואהובים. בעולמנו מרבים להתנכר לטיפוסים ביישנים, לאנשים ששקעו בדיכאון או לנכים. כמו־כן, נוהגים להמעיט בכבודם. הם זקוקים לתחושה של אחווה אמיתית בקרב אחיהם ואחיותיהם המשיחיים ולהרגשה שרוצים בחברתם. כל אחד חייב לתרום את חלקו ליצירת אווירה זו.
ישוע אהב את תלמידיו כאילו היו ”שייכים לו”. הוא ”אהב אותם עד תום” חרף מגרעותיהם ומוזרויותיהם (יוחנן י״ג:1). הוא ראה את טוהר לבם ואת מסירות נפשם לאביו. על כן, אם אחינו לאמונה פועלים בדרכים שונות משלנו או הרגליהם ואישיותם מרגיזים אותנו, אל נייחס להם מניעים שליליים. שמירה על כבוד אחינו תניענו לאהוב אותם ולקבלם כמות שהם בביטחון מלא שגם הם אוהבים את יהוה ומשרתים אותו ממניעים טהורים (פטרוס א׳. ד׳:8–10).
במיוחד זקני־הקהילה חייבים להיזהר שלא לעורר חששות מיותרים במי שהופקדו בהשגחתם (פטרוס א׳. ה׳:2, 3). בשיחה עם חבר קהילה שחטא מוטב שהזקנים ירככו את דבריהם באדיבות ובהתחשבות ולא ישאלו שאלות מביכות שלא לצורך (גלטים ו׳:1). גם במקרה שדרושה תוכחה קשה על הזקנים להמשיך לנהוג כבוד בחוטא ולשמור על כבודו העצמי (טימותיאוס א׳. ה׳:1, 2).
כבוד עצמי
הואיל ונבראנו בצלם אלוהים ובדמותו עלינו לשקף ככל האפשר את תכונותיו הנהדרות של אלוהים — כולל כבודו — בחיי היומיום (בראשית א׳:26). גם המצווה ”ואהבת לרעך כמוך” מרמזת שיש לשמור על מידה מאוזנת של כבוד עצמי (מתי כ״ב:39). למעשה, הרוצה בכבוד חייב להוכיח שהוא עצמו ראוי לכבוד.
אחד הגורמים החשובים ברכישת כבוד עצמי הוא מצפון נקי. מצפון מיוסר ורגשי אשמה עלולים לגרום לתחושת פחיתות ערך, לתסכול ולדיכאון. לכן מי שחטא חטא חמור חייב להתחרט על מעשיו ללא דיחוי ולפנות מייד אל הזקנים כדי שיעזרו לו מבחינה רוחנית. הוא יוכל ליהנות מ”ימי רווחה מלפני אדני [”יהוה”, ע״ח]”. אחת הסיבות שירווח לו היא שיושב לו כבודו העצמי (מעשי־השליחים ג׳:19, 20).
עם זאת עדיף שנשתדל כל הזמן לשמור על מצפוננו המודרך על־פי המקרא ולא נרשה למאומה להכתימו או להחלישו. ריסון עצמי בכל תחומי החיים — אכילה, שתייה, עסקים, בידור, התנהגות עם בני המין השני — יעזור לנו לשמור על מצפון נקי ויאפשר לנו לשקף בחיינו את כבוד אלוהים ואת תפארתו (קורינתים א׳. י׳:31).
אולי רגשי אשמה על משגינו מנקרים בלבנו ואינם מרפים, או אולי סבלנו מהתעללות כלשהי בעבר והזיכרונות עדיין מייסרים אותנו. רגשות אלו עלולים למוטט את כבודנו העצמי ולגרום לדיכאון עמוק. מה מנחמות המילים שאמר דוד המלך בתהלים ל״ד:19: ”קרוב יהוה לנשברי־לב, ואת דכאי־רוח יושיע”! יהוה נכון לחזק את כל משרתיו בשעת דיכאון ותחושת פחיתות ערך. הדרך לשקם את הכבוד העצמי היא תפילות לאלוהים ובקשת עזרה ממי שכשירים רוחנית לתיתה, כגון הורים משיחיים, זקני־קהילה ואחים ואחיות בוגרים אחרים בקהילה (יעקב ה׳:13–15).
מצד שני, יש להיזהר לבל נרחיק לכת ונחצה את הגבול שבין כבוד עצמי ויהירות. העצה המקראית היא ”איש אל יחשוב את עצמו ליותר משראוי לו לחשוב, אלא יהא צנוע בהערכתו, כמידת האמונה שהעניק לו אלוהים” (רומים י״ב:3). יש מקום לכבוד עצמי אך בל נפריז בערכנו ונבלבל בין כבוד האדם לבין מאמצים אנוכיים וקיצוניים להציל את כבודנו בעיני אחרים.
זו דרישה משיחית לנהוג כבוד בכל אדם. בני משפחתנו ואחינו לאמונה ראויים שנכבדם ונוקירם. יהוה העניק לכל אחד מאיתנו מידה מסוימת של כבוד ועלינו להכיר בכך ולשמור עליו. אבל מעל לכל, חובה עלינו לטפח כבוד רב אל אבינו השמימי, יהוה, אל של תפארת והוד.
[תמונה בעמוד 31]
ראוי שבני הנוער יתייחסו אל הנכים בכבוד