כבוד לכל אדם
”חובה עלינו לבנות עולם חדש — עולם טוב בהרבה — אשר תקוים בו זכותו הנצחית של האדם לכבוד” (נשיא ארה״ב — הארי טרומן, סן־פרנסיסקו, קליפורניה, 25 באפריל 1945).
בדומה לרבים אחרים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, האמין הנשיא טרומן כי האדם יכול ללמוד מלקחי העבר ולכונן ”עולם חדש” שבו הכול יכובדו. למרבה הצער, פני המציאות שונים לגמרי. ”זכותו הנצחית של האדם לכבוד” עודנה נרמסת הואיל ושורש הבעיה אינו נעוץ באדם, אלא באויבו הראשי.
שורש הבעיה
המקרא מראה שאויב זה הוא השטן, יצור רוחני רשע אשר משחר ימי האנושות קורא תיגר על זכותו של אלוהים להחזיק בשלטון. מאז הדו־שיח עם חוה בגן עדן, מטרתו היא להדיח בני אדם מלשרת את בוראם (בראשית ג׳:1–5). חשוב על האסונות שבאו אחרי שאדם וחוה שמעו בעצת השטן! התוצאה המיידית של הפרת צו אלוהים שלא לאכול מהפרי האסור הייתה ששניהם ’התחבאו מפני יהוה אלוהים’. מדוע? אדם הראשון התוודה: ”ואירא כי עירום אנוכי ואחבא” (בראשית ג׳:8–10). יחסיו של אדם עם אביו השמימי והאופן שבו ראה את עצמו לא היו כתמול שלשום. הוא חש בושה ולא הרגיש עוד בנוח בנוכחות יהוה.
מדוע רצה השטן לגרום לאדם הראשון לאבד מכבודו העצמי? משום שהאדם נברא בצלם אלוהים, והשטן שמח כשבני אדם פועלים באופן המעוות את השתקפות כבוד אלוהים בהם (בראשית א׳:27; רומים ג׳:23). מכאן אנו מבינים מדוע נעשו מעשים משפילים כה רבים בתולדות האנושות. בתור ”אל העולם הזה”, מקדם השטן רוח זו מאז שהחל האדם ’לשלוט באדם לרעתו’ (קורינתים ב׳. ד׳:4; קהלת ח׳:9; יוחנן א׳. ה׳:19). האם משתמע מכך שכבוד האדם אבד לעד?
יהוה מכבד את יצירי כפיו
חשוב שוב על התנאים ששררו בגן עדן לפני שאדם וחוה חטאו. היו להם שפע מזון, עבודה מתגמלת ותוחלת לחיות עד אין קץ בבריאות מושלמת יחד עם צאצאיהם. כל היבט בחייהם הראה שאלוהים מועיד למין האנושי מטרה אוהבת ומכובדת.
האם השקפתו של יהוה על כבוד האדם השתנתה לאחר שאדם וחוה איבדו את השלמות? לא, הוא נהג בהם בהתחשבות. הם היו אחוזי בושה בשל מערומיהם, ובאהבה עשה להם אלוהים ”כּוֹתנות עור” במקום ה’חגורות’ שתפרו לעצמם מעלי תאנה (בראשית ג׳:7, 21). הוא לא נטש אותם מבוישים וחפויי ראש, אלא התייחס אליהם בכבוד.
מאוחר יותר, במגעיו עם בני ישראל גילה יהוה חמלה כלפי היתומים, האלמנות והגרים — אוכלוסייה הפגיעה ביותר לקיפוח (תהלים ע״ב:13). למשל, בקציר, במסיק ובבציר, נדרשו בני ישראל להותיר את הלקט ולא לשוב לאוספו. אלוהים הורה שהלקט יהיה ”לגר ליתום ולאלמנה” (דברים כ״ד:19–21). יישום החוקים הללו מנע בקשת נדבות וסיפק עבודה מכובדת גם לדלת העם.
ישוע כיבד את הזולת
בתקופת חייו עלי אדמות הראה ישוע המשיח, בן אלוהים, שכבודם של אחרים חשוב לו. לדוגמה, בהיותו בגליל ניגש אליו אדם שסבל מצרעת בשלב מתקדם. לפי תורת משה נדרשו המצורעים לקרוא: ”טמֵא, טמֵא!” על מנת שלא להדביק איש (ויקרא י״ג:45). אבל המצורע שהתקרב לישוע לא עשה כן, אלא נפל על פניו והתחנן אליו: ”אדוני, אם תרצה תוכל לטהר אותי” (לוקס ה׳:12). כיצד הגיב ישוע? הוא לא נזף באיש על שהפר את התורה, אך גם לא התעלם או התחמק ממנו. במקום זאת, כיבד ישוע את המצורע וכביטוי לכך נגע בו ואמר: ”רוצה אני! היטהר!” (לוקס ה׳:13).
במקרים אחרים הראה ישוע שבכוחו לרפא אנשים גם ללא כל מגע פיזי, ולעתים אף ממרחקים. אך במקרה זה בחר ישוע לגעת באיש (מתי ט״ו:21–28; מרקוס י׳:51, 52; לוקס ז׳:1–10). הואיל והיה ”נגוע כולו בצרעת”, סביר להניח שזמן רב לא זכה למגע אנושי כלשהו. איזו הקלה חש ודאי המצורע למגע ידו של אדם אחר! כל רצונו היה להתרפא מצרעתו, ובכל זאת, האופן שבו ריפא אותו ישוע השיב לאיש דבר נוסף — את כבודו. האם מציאותי להאמין שהתחשבות כזו בכבוד הזולת יכולה להתקיים בימינו? ואם כן, כיצד צריך הדבר לבוא לידי ביטוי?
כלל המשקף כבוד לזולת
בנושא יחסי אנוש נתן ישוע הנחיה מסוימת הנחשבת בעיני רבים למפורסמת מכול: ”כל מה שתרצו שיעשו לכם בני האדם, כן גם אתם עשו להם” (מתי ז׳:12). כלל זה, הנודע גם בשם ”כלל הזהב”, מניע את הפרט לכבד את רעהו בתקווה לזכות בתמורה ליחס דומה.
כפי שמעידה ההיסטוריה, אין אנו נוטים מטבענו ליישם את הכלל. לעתים קרובות ההיפך הוא הנכון. ”ממש נהניתי להשפיל אחרים”, אומר הרולד (שם בדוי). ”במילים ספורות הצלחתי להרגיז או להביך אותם, ולפעמים גם להביא אותם לידי דמעות”. אבל קרה משהו שגרם להרולד לשנות את יחסו לבריות: ”עדי־יהוה החלו לבקר אצלי. במבט לאחור, אני מתבייש כשאני נזכר במה שאמרתי להם ואיך שהתייחסתי אליהם לפעמים. אבל הם לא אמרו נואש, ואמיתות המקרא חלחלו אט אט לתוך לבי והניעו אותי להשתנות”. כיום הרולד משרת כזקן־קהילה משיחי.
הרולד הוא הוכחה חיה לכך ש”דבר האלוהים חי ופועל, וחד הוא מחרב פיפיות וחודר עד להבדיל בין נפש לרוח ובין פרקים למוח העצמות, ובוחן מחשבות הלב וכוונותיו” (עברים ד׳:12). לדבר־אלוהים הכוח לחדור ללבו של אדם ולשנות את אורח חשיבתו ואת התנהגותו. זהו המפתח לכיבוד הזולת — רצון כן ואמיתי לעזור במקום לפגוע, ולכבד במקום להשפיל (מעשי השליחים כ׳:35; רומים י״ב:10).
כבוד הולם יוּשב על כנו
זהו הרצון שדוחק בעדי־יהוה לדבר עם הזולת על התקווה הנפלאה שעליה מכריז המקרא (מעשי השליחים ה׳:42). אין דרך טובה יותר לכבד את האחר מאשר לחלוק עימו ’בשורה טובה’ (ישעיהו נ״ב:7). בשורה טובה זו כוללת את הקריאה ללבוש את ”האדם החדש”, תהליך אשר ממותת את ”התאווה הרעה” להשפיל אחרים (קולוסים ג׳:5–10). היא גם טומנת בחובה את הבטחתו של יהוה לשים קץ לתנאים ולגישות אשר פושטים מהאדם את כבודו, ולהשמיד את השטן העומד מאחוריהם (דניאל ב׳:44; מתי ו׳:9, 10; ההתגלות כ׳:1, 2, 10). רק כאשר הארץ ’תימלא דעה את יהוה’, או אז יהיה סוף סוף כבוד לכול (ישעיהו י״א:9).
אנו מזמינים אותך ללמוד על תקווה נפלאה זו. אם תתרועע עם עדי־יהוה תיווכח בעצמך שיישום עקרונות המקרא מביא כבוד לזולת. נוסף על כך, תוכל ללמוד כיצד מלכות אלוהים תביא בכנפיה ’עולם חדש וטוב בהרבה’, עולם שבו ’זכותו הנצחית של האדם לכבוד’ תהפוך למציאות קיימת ולא תירמס עוד לעולם.
[תיבה/תמונה בעמוד 6]
הם החזיקו בתומתם ושמרו על כבודם
במלחמת העולם השנייה נשלחו למחנות הריכוז הנאציים מעל ל־000,2 עדי־יהוה בשל אמונתם. גֶמָה לה גווארדיה גלוּק, אסירה לשעבר ממחנה רַוֶנְסבּריק, מספרת בספרה הסיפור שלי (My Story) כיצד העדים החזיקו בתומתם באופן יוצא מן הכלל: ”בשלב מסוים הכריזו הגסטאפו שכל תלמיד מקרא אשר יצהיר כי הוא מתכחש לאמונתו ויחתום על הצהרה זו ישוחרר ולא יירדף עוד”. בנוגע למי שמיאנו לחתום על ההצהרה היא כותבת: ”הם העדיפו להמשיך לסבול ולהמתין בסבלנות ליום הגאולה”. מדוע נקטו עמדה זו? היום, בשנות ה־80 לחייה, מגדלנה שהוזכרה במאמר הקודם מסבירה: ”עבורנו היה חשוב יותר לשמור על נאמנותנו ליהוה מאשר להציל את חיינו בכל מחיר. כדי לשמור על כבודנו החזקנו בתומתנו”.a
[הערת שוליים]
a לסיפורה המלא של משפחת קוּסֶרוב ראה הוצאת המצפה מ־1 בספטמבר 1985, עמודים 10–15 (אנג׳).
[תמונה בעמוד 5]
ישוע כיבד את האנשים שריפא
[תמונה בעמוד 7]
עדי־יהוה מכבדים אחרים וחולקים עימם ’בשורה טובה’