בר־נבא ”‏בן הנחמה”‏

מתי בפעם האחרונה ניחם אותך חבר?‏ האם זכור לך מתי לאחרונה ניחמת אדם אחר?‏ כולנו זקוקים לעתים לעידוד,‏ ועד כמה אנחנו מעריכים אדם שמעודד אותנו באהבה.‏ הרוצה לנחם חייב להקדיש זמן להקשבה,‏ להבנה ולעזרה.‏ האם אתה מוכן לעשות זאת?‏

אדם שהפגין נכונות זו באורח מופתי היה בר־נבא,‏ ש”‏היה איש טוב,‏ מלא רוח הקודש ואמונה”‏ (‏מעשי־השליחים י״א:‏24‏)‏.‏ מדוע הלמו מילים אלו את בר־נבא?‏ אילו מעשים זיכוהו במוניטין שיצאו לו?‏

אדם שעזר ביד רחבה

שמו הפרטי היה יוסף,‏ אך השליחים כינוהו בתואר שתאם מאוד לאישיותו — בר־נבא,‏ כלומר ”‏בן הנחמה”‏a (‏מעשי־השליחים ד׳:‏36‏)‏.‏ הקהילה המשיחית היתה בחיתוליה.‏ יש אומרים שעוד לפני הקמת הקהילה נמנה בר־נבא עם תלמידי ישוע (‏לוקס י׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏ כך או כך,‏ התנהגותו היתה למופת.‏

זמן קצר לאחר חג השבועות,‏ שנת 33 לספירה,‏ מכר בר־נבא,‏ שהיה איש לוי יליד קפריסין,‏ את שדהו בנפש חפצה והביא את הכסף לשליחים.‏ מדוע עשה כן?‏ הכתוב במעשי־השליחים מוסר שהמשיחיים בירושלים נהגו אותה עת לחלק ”‏לכל איש.‏.‏.‏ כפי צורכו”‏.‏ בר־נבא נוכח כנראה בצורך,‏ ופעל מכל הלב (‏מעשי־השליחים ד׳:‏34–37‏)‏.‏ ייתכן שהיה בעל אמצעים,‏ אך לא היסס לתת מנכסיו החומריים ומעצמו לקידום ענייני המלכות.‏b ”‏בכל מקום שבו נתקל באנשים נדכאים או במצבים שהצריכו עידוד,‏ עשה בר־נבא כמיטב יכולתו”‏,‏ ציין הלמדן פ.‏ פ.‏ ברוס.‏ עובדה זו ניכרת בפרשה השנייה שהיה מעורב בה.‏

ב־36 לספירה בערך ניסה שאול התרסי (‏לימים,‏ השליח פאולוס)‏,‏ שאותה עת היה משיחי,‏ ליצור מגע עם הקהילה בירושלים,‏ אך ”‏פחדו ממנו כולם,‏ כי לא האמינו שהוא תלמיד”‏.‏ כיצד ישכנע את הקהילה שהוא תלמיד אמיתי ושאין זו תחבולה מצדו להוסיף ולהרוס את הקהילה?‏ ”‏לקח אותו בר־נבא והביאוֹ אל השליחים”‏ (‏מעשי־השליחים ט׳:‏26,‏ 27;‏ גלטים א׳:‏13,‏ 18,‏ 19‏)‏.‏

לא כתוב מדוע בר־נבא בטח בשאול.‏ על כל פנים,‏ ”‏בן הנחמה”‏ פעל בהתאם לכינויו — הוא הקשיב לשאול ועזר לו להיחלץ מן המצב העגום שנראה חסר מוצא.‏ שאול אומנם חזר אל עיר הולדתו,‏ טרסוס,‏ אך בין השניים נרקמה ידידות.‏ בשנים שלאחר מכן,‏ נשאה ידידות זו פירות חשובים (‏מעשי־השליחים ט׳:‏30‏)‏.‏

באנטיוכיה

בסביבות שנת 45 לספירה נודע בירושלים על התפתחויות מפתיעות באנטיוכיה אשר בסוריה — יוונים רבים מתושבי העיר הפכו למאמינים.‏ הקהילה שלחה את בר־נבא לבדוק את המצב ולארגן שם את הפעילות.‏ לא היה אדם מתאים ממנו.‏ לוקס מספר:‏ ”‏כאשר הגיע לשם וראה את חסד אלוהים,‏ שמח והאיץ בכולם להיות דבקים באדון בלב שלם — כי היה איש טוב,‏ מלא רוח הקודש ואמונה — וקהל רב נספח אל האדון”‏ (‏מעשי־השליחים י״א:‏22–24‏)‏.‏

אך בזה לא תמו פעליו.‏ לדברי החוקר ז’‏’‏וזפֶּה רצ׳וטי,‏ ”‏בר־נבא,‏ בתור אדם מעשי,‏ הבין עד מהרה שיש צורך להתחיל בעבודה יסודית כדי להבטיח שהצמיחה המבשרת גדולות תלוּוה בקציר רב.‏ לפיכך,‏ הצורך העיקרי היה גיוס פועלים לקציר”‏.‏ מאחר שמוצאו בקפריסין,‏ כנראה ידע בר־נבא כיצד להתנהג עם הנוכרים.‏ אולי סבר שהוא כשיר יותר לבשר לעובדי אלילים.‏ למרות זאת,‏ היה נכון לצרף אליו אחרים לפעילות מרגשת ומעודדת זו.‏

בר־נבא חשב על שאול.‏ סביר מאוד להניח שבר־נבא ידע על החזון הנבואי שקיבל חנניה בעת שנעשה פאולוס למשיחי.‏ בחזון נאמר שהרודף לשעבר יהפוך ל’‏כלי נבחר לשאת את שם ישוע לפני גויים’‏ (‏מעשי־השליחים ט׳:‏15‏)‏.‏ על כן,‏ בר־נבא שם פעמיו אל טרסוס — מרחק של 200 קילומטר בערך — כדי לחפש את שאול.‏ השניים עבדו יחדיו כשותפים במשך שנה תמימה,‏ ”‏ובאנטיוכיה לראשונה”‏ בתקופה ההיא ”‏כינו את התלמידים ’‏משיחיים’‏”‏ (‏מעשי־השליחים י״א:‏25,‏ 26‏)‏.‏

בימי שלטון קלאודיוס,‏ הוכו חלקים שונים של האימפריה הרומית ברעב קשה.‏ ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו מוסר ש”‏רבים [‏בירושלים]‏ מתו מחוסר מקורות־מחיה”‏.‏ משום כך ”‏החליטו התלמידים [‏באנטיוכיה אשר בסוריה]‏ לשלוח,‏ איש איש כפי שידו משגת,‏ לעזרת האחים הגרים ביהודה.‏ הם עשו כן ושלחו אל הזקנים בידי בר־נבא ושאול”‏.‏ לאחר שהשלימו את שירותם חזרו השניים יחד עם יוחנן מרקוס אל אנטיוכיה,‏ שם נמנו עם הנביאים והמורים בקהילה (‏מעשי־השליחים י״א:‏29,‏ 30;‏ י״ב:‏25;‏ י״ג:‏1‏)‏.‏

שליחות מיוחדת

ואז קרה דבר בלתי רגיל.‏ ”‏בעת שעבדו את יהוה וצמו אמרה רוח הקודש:‏ ’‏הבדילו לי את בר־נבא ואת שאול לעבודה אשר קראתי אותם אליה’‏”‏.‏ צא וחשוב!‏ רוח יהוה הורתה להטיל על השניים משימה מיוחדת.‏ ”‏השלוחים מטעם רוח הקודש ירדו אל סלבקיה ומשם הפליגו אל קפריסין”‏.‏ בצדק כונה בר־נבא שליח,‏ או שלוּח (‏מעשי־השליחים י״ג:‏2,‏ 4;‏ י״ד:‏14‏)‏.‏

אחרי שעברו בקפריסין ובישרו לנציב הרומי,‏ סרגיוס פולוס,‏ מושל האי שחבק את האמונה,‏ המשיכו אל פרגי,‏ שעל חופה הדרומי של אסיה הקטנה.‏ שם עזב אותם יוחנן מרקוס וחזר לירושלים (‏מעשי־השליחים י״ג:‏13‏)‏.‏ נראה כי עד אותה עת נחשב בר־נבא לבולט מבין השניים,‏ אולי משום שהיה מנוסה יותר.‏ מאז ואילך בלט שאול (‏אז כבר נודע בשם פאולוס)‏.‏ (‏השווה מעשי־השליחים י״ג:‏7,‏ 13,‏ 16;‏ ט״ו:‏2‏.‏)‏ האם נפגע בר־נבא מהתפתחות זו?‏ לא,‏ הוא היה משיחי בוגר שמתוך ענווה הכיר בעובדה שיהוה משתמש גם בשותפו בדרכים רבות־עוצמה.‏ יהוה רצה שבאמצעותם תישמע הבשורה הטובה גם במקומות אחרים.‏

למעשה,‏ לפני שגורשו פאולוס ובר־נבא מאנטיוכיה אשר בפיסידיה,‏ נפוץ דבר אלוהים בכל האיזור מפיהם,‏ והיו שקיבלו את הבשורה (‏מעשי־השליחים י״ג:‏43,‏ 48–52‏)‏.‏ באיקוניון,‏ ”‏עם רב מן היהודים ומן היוונים האמינו”‏.‏ בשל כך ישבו שם פאולוס ובר־נבא זמן רב ’‏ודיברו באומץ לב על האדון,‏ אשר עשה אותות ומופתים דרכם’‏.‏ כשנודע להם כי זוממים לסוקלם,‏ פעלו השניים בתבונה ונמלטו אל ליקאוניה,‏ ליסטרה ודרבי,‏ ושם המשיכו בפעילותם.‏ אף שניצבו בפני סכנות מוות בליסטרה,‏ המשיכו בר־נבא ופאולוס ’‏לחזק את לב התלמידים ולהאיץ בהם להוסיף לעמוד באמונה,‏ כי ”‏דרך צרות רבות עלינו להיכנס למלכות אלוהים”‏’‏ (‏מעשי־השליחים י״ד:‏1–7,‏ 19–22‏)‏.‏

שני מבשרים נמרצים אלו לא הרשו למאומה לשתק אותם מפחד.‏ אדרבה,‏ הם שבו אל המקומות שבהם ספגו התנגדות עזה כדי לחזק את ידי המשיחיים החדשים,‏ ומן הסתם לעזור לגברים כשירים להנהיג את הקהילות החדשות.‏

סוגיית ברית המילה

כ־16 שנה לאחר חג השבועות שנת 33 לספירה,‏ היה בר־נבא מעורב בפרשה שתיזכר לדורות ועניינה בסוגיית המילה.‏ ”‏כמה אנשים ירדו מיהודה [‏לאנטיוכיה]‏ ולימדו את האחים שאם לא יימולו כדת משה לא יוכלו להיוושע”‏.‏ בר־נבא ופאולוס ידעו מניסיונם שלא כך הדבר והתווכחו עימהם בנידון.‏ במקום להפעיל את סמכותם,‏ הבינו שיש ליישב סוגיה זו לטובתה של אגודת האחים כולה.‏ לכן הפנו את השאלה אל הגוף המנהל בירושלים,‏ והדיווחים שמסרו תרמו לפתרון הבעיה.‏ פאולוס ובר־נבא,‏ ששובחו כ’‏חביבים.‏.‏.‏ אשר מסרו את נפשם למען שם אדוננו ישוע המשיח’‏,‏ היו מבין האנשים שנשלחו למסור את ההחלטה לאחים באנטיוכיה.‏ כשהוקראה האיגרת מטעם הגוף המנהל ונישאו נאומים,‏ נתמלאה הקהילה ”‏שמחה על העידוד”‏ והיא ’‏חוּזקה’‏ (‏מעשי־השליחים ט״ו:‏1,‏ 2,‏ 4,‏ 25–32‏)‏.‏

‏’‏ריב חריף’‏

אחרי ששמענו עליו כל כך הרבה דברים לשבחו,‏ אולי הגענו למסקנה שלעולם לא נוכל לחקות את דוגמתו של בר־נבא.‏ אלא ש”‏בן הנחמה”‏ לא היה מושלם,‏ בדיוק כמו כולנו.‏ בשעה שהוא ופאולוס תכננו מסע הטפה שני כדי לבקר בקהילות פרצה ביניהם מחלוקת.‏ בר־נבא עמד על כך שיקחו איתם את אחיינו,‏ יוחנן מרקוס,‏ אבל פאולוס חשב שלא רצוי לקחת אותו,‏ משום שיוחנן מרקוס פרש מהם במסע ההטפה הראשון.‏ ”‏הריב היה חריף עד כדי כך שנתפרדו זה מזה.‏ לקח בר־נבא את מרקוס והפליג לקפריסין,‏ ושאול בחר את סילא ויצא לדרכו”‏ לכיוון אחר (‏מעשי־השליחים ט״ו:‏36–40‏)‏.‏

מה עצוב!‏ למרות זאת,‏ ממקרה זה אפשר ללמוד משהו על אישיותו של בר־נבא.‏ ”‏תמיד ייאמר לזכותו שהיה מוכן להסתכן ולבטוח שוב במרקוס”‏,‏ אומר חוקר אחד.‏ החוקר מניח שייתכן כי ”‏הביטחון שנתן בו בר־נבא,‏ שיקם את ביטחונו העצמי של מרקוס והמריץ אותו לקבל מחויבות מחודשת”‏.‏ מהשתלשלות האירועים מתברר,‏ שהביטחון בו היה מוצדק לחלוטין,‏ ולימים גם פאולוס הכיר ביעילותו של מרקוס בשירות המשיחי (‏טימותיאוס ב׳.‏ ד׳:‏11‏;‏ השווה קולוסים ד׳:‏10‏)‏.‏

יש בדוגמתו של בר־נבא כדי לעודדנו להקדיש מזמננו כדי להקשיב לנשברי הלב,‏ להבינם ולעודדם,‏ וכן גם להיות מוכנים להושיט עזרה מעשית כל אימת שנבחין בצורך.‏ הסיפורים המעידים על נכונותו לשרת את אחיו בענווה ובאומץ לב והפירות הנפלאים שנשאה נכונות זו,‏ הם כשלעצמם מקור עידוד.‏ אחים כמו בר־נבא הם כיום ברכה לקהילות!‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

בר־נבא ”‏היה איש טוב,‏ מלא רוח הקודש ואמונה”‏