מדוע קיים משבר אמון?
’אפשר היום בכלל לבטוח במישהו?’ אולי שמעת את השאלה מפי אדם מתוסכל, או אולי אתה בעצמך שאלת את השאלה בעקבות התפתחות מסוימת בחייך שהעיקה על לבך.
אין להתכחש לעובדה שקיים בעולם כולו חוסר אמון במוסדות שונים ובזולת. חוסר אמון הנו מוצדק במקרים רבים. האם מישהו מצפה שרוב הפוליטיקאים יעמדו בכל ההבטחות שפיזרו במסע הבחירות? סקר שהתקיים ב־1990 בקרב 000,1 סטודנטים בגרמניה העלה, ש־5.16 אחוז מהם מאמינים שהפוליטיקאים יכולים לפתור את בעיות העולם. אלא ש־33 אחוז הביעו ספקות כבדים בכך. הרוב אמרו שאין להם אמון לא בכוחם ולא בנכונותם של הפוליטיקאים לפתור בעיות.
העיתון שטוטגרטה נכריכטן הלין: ”יותר מדי פוליטיקאים דואגים קודם כל לענייניהם ואחר כך, אולי, לענייני בוחריהם”. זו הדעה הרווחת גם בארצות אחרות. העיתון דה יורופיאן אמר על המצב במדינה אחת: ”הציניות של בני־הנוער כלפי הפוליטיקאים טבועה בהם עמוק ושותפים לה גם המבוגרים”. העיתון מסר כי ’ציבור הבוחרים שם מפיל דרך קבע את מפלגות השלטון’. עוד נאמר בעיתון: ”מי שיבלה בחברת הצעירים [שם] יבחין מייד בחוסר האמון שלהם ובתחושת האי־שייכות”. בהעדר אמון הציבור, דלים יהיו פירותיה של ממשלה דמוקרטית. נשיא ארצות־הברית לשעבר, ג׳ון פ׳. קנדי, אמר: ”ממשל יעיל בנוי על אמון הציבור”.
מהפכים כלכליים בלתי צפויים ותוכניות כושלות להתעשרות מהירה אחראים להססנות רבה ולחוסר אמון בעולם הכלכלה. בעקבות תנודות חדות שחלו באוקטובר 1997 בשוקי המניות בעולם דיבר כתב־עת אחד על ”חוסר אמון מדהים ולעתים לא־רציונלי” ועל ”מחלת האי־אמון המידבקת”. כתב־העת הוסיף כי ”האמון [במדינה אסיאתית אחת] התערער מאוד, עד כי מרחפת סכנה על עצם קיומה של הממשלה”. לסיכום, הביע כתב־העת את המובן מאליו: ”המשק תלוי באמון”.
גם הדתות אינן מעוררות אמון. כתב־עת דתי בגרמניה, קריסט אין דֶר גאגנוורט, ציין בצער: ”האמון שנותן הציבור בכנסייה הולך ודועך”. מספר הגרמנים הרוחשים מידה רבה, או לפחות מידת־מה, של אמון בכנסייה, ירד בין 1986 ל־1992 מ־40 ל־33 אחוז. למעשה, בגרמניה המזרחית לשעבר צנח מספרם אל מתחת ל־20 אחוז. לעומת זאת, גדל מספר האנשים שלהם אמון מועט או חוסר אמון בכנסייה מ־56 ל־66 אחוז בגרמניה המערבית לשעבר ול־71 אחוז בגרמניה המזרחית לשעבר.
התערערות האמון ניכרת גם בתחומים אחרים מלבד הפוליטיקה, הכלכלה והדת — שלושת יסודות החברה האנושית. דוגמה נוספת היא אכיפת החוק. פרצות בחוק, קשיים בעשיית צדק ופסקי דין תמוהים מערערים קשות את אמון הציבור. כתב־העת טיים מוסר: ”התסכול של האזרחים ושל המשטרה הגיע לדרגה של חוסר אמון במערכת, ששוב ושוב מחזירה לרחובות פושעים מסוכנים”. לנוכח הרשעותיהם של שוטרים בשחיתות ובאכזריות, פוחת גם האמון במשטרה.
שיחות שלום שנכשלו והפסקות אש שהופרו מעידות בפוליטיקה הבינלאומית על חוסר אמון. ביל ריצ׳רדסון, שגריר ארה״ב בארגון האומות המאוחדות, הצביע במילים פשוטות על המכשלה העיקרית להשגת שלום במזרח התיכון: ”חוסר אמון”.
רבים אינם בוטחים אף לא בבני משפחה ובידידים קרובים, אשר אליהם פונים בימים כתיקונם למציאת הבנה ונחמה בעתות משבר. דומה הדבר למצב שתיאר מיכה הנביא: ”אל תאמינו ברֵע, אל תבטחו באלוף. משוכבת חיקך שמור פתחי פיך” (מיכה ז׳:5).
אות לימינו
הפסיכולוג הגרמני ארתור פישר צוּטט לאחרונה כמי שאמר: ”האמון בהתקדמות החברה ובעתיד האישי דעך במידה ניכרת בכל החזיתות. הצעירים מפקפקים בכוחם של מוסדות החברה לעזור להם. אמונם בגופים הפוליטיים והדתיים ובכל ארגון אחר, הולך ומתפוגג”. אין פלא שהסוציולוג אולריך בק מדבר על ”תרבות של ספק” כלפי רשויות, מוסדות ומומחים המצויים בתמונה כבר זמן רב.
בתרבות זו נטיית הבריות היא להסתגר בתוך עצמן, לפרוק כל עול ולהחליט החלטות לפי ראות עיניהן, ללא הדרכה או הכוונה מאחרים. יש הנעשים חשדניים מדי או חסרי התחשבות, במגעיהם עם מי שלדעתם אינם ראויים עוד לאמון. גישה זו יוצרת אווירה שלילית המתוארת במקרא: ”באחרית הימים יבואו זמנים קשים, כי יהיו האנשים אוהבי עצמם, אוהבי כסף, גאוותנים, שחצנים, מגדפים, ממרים את פי הוריהם, כפויי טובה, חסרי קדושה, קשוחי לב, בלתי מתרצים, מלשינים, הוללים, אכזרים, שונאי טוב, בוגדים, פוחזים, יהירים, אוהבים תענוגות יותר משהם אוהבים את אלוהים, לכאורה בעלי יראת שמים, אך כופרים בתוקפה” (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5; משלי י״ח:1). משבר האמון הוא אות לימינו, אות ל”אחרית הימים”.
בעולם הסובל ממשבר אמון, שרבים מיושביו תואמים לתיאור שלעיל, אי אפשר להפיק את מלוא ההנאה מן החיים. אך, האם זה מציאותי לחשוב שהמצב ישתנה? האם ניתן להתגבר על משבר האמון הנוכחי? אם כן, כיצד ומתי?