הפק את המיטב מחייך
האב שכב בביתו על ערש דווי, נוטה למות מסרטן. בנו היה בבית־המלאכה וסידר את כלי הנגרות של אביו. בעודו מטפל בכלים חשב על הדברים הנפלאים שיצר אביו בעזרתם. בית־המלאכה שכן אומנם סמוך לבית, אבל הבן ידע שאביו לעולם לא ייכנס לשם שוב ולעולם לא יאחז עוד בכלים בידיו האמונות. הימים ההם חלפו ואינם.
הבן הרהר בכתוב בקהלת ט׳:10: ”כל אשר תמצא ידך לעשות, בכוחך עשה. כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול [בקבר], אשר אתה הולך שמה”. הוא הכיר את הפסוק היטב. פעמים רבות השתמש בו כשלימד את האמת המקראית, שהמוות הוא מצב של חוסר פעילות. דברי שלמה הדהדו כעת עמוק בלבו — כל עוד אפשר, עלינו למצות את החיים וליהנות מימי חיינו כי יבואו זמנים שבהם לא נוכל עוד לעשות זאת.
מצא הנאה בחיים
בכל ספר קהלת האיץ המלך החכם שלמה בקוראיו ליהנות מן החיים. למשל, בפרק ג׳ כתוב: ”ידעתי כי אין טוב בם [עבור האדם] כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו; וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו. מתת אלוהים היא” (קהלת ג׳:12, 13).
בהשראת אלוהים חזר שלמה על אותו רעיון: ”הנה אשר ראיתי אני טוב, אשר יפה, לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוהים, כי הוא חלקו” (קהלת ה׳:17).
בנימה דומה אמר לצעירים: ”שמח, בחור, בילדותיך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלֵך בדרכי לבך ובמראי עיניך” (קהלת י״א:9). טוב יעשו בני־הנוער אם יפיקו את מלוא ההנאה מכוחם וממרצם (משלי כ׳:29).
”זכור את בוראיך”
כמובן, שלמה לא התכוון שמן החוכמה לרדוף אחר כל דבר ששובה את הלב או את העין. (השווה יוחנן א׳. ב׳:16.) מסקנה זו עולה מן הדברים שכתב בהמשך: ”ודע כי על כל אלה [המאמצים לסיפוק מאווייך] יביאך האלוהים במשפט” (קהלת י״א:9). עלינו לזכור, שאלוהים רואה כיצד אנו חיים את חיינו בכל גיל, והוא ישפוט אותנו בהתאם.
יהא זה אווילי לחשוב שנוכל לחיות חיים אנוכיים ולדחות את המסירות לאלוהים לגיל מבוגר יותר. חיינו עלולים להסתיים בכל רגע. גם אם נמשיך לחיות, הרי ככל שמזדקנים קשה יותר לשרת את אלוהים. מתוך הכרה בעובדה זו כתב שלמה: ”וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר: ’אין לי בהם חפץ’” (קהלת י״ב:1).
גיל מתקדם גובה מחיר כבד. שלמה תיאר את השלכות הזִקנה במונחים ציוריים. הידיים והזרועות רועדות, הרגליים נחלשות והשיניים מתמעטות. השיער מלבין ונושר. השינה קלה ומופרעת אף לקול הציפור. החושים — ראייה, שמיעה, מישוש, ריח וטעם — מתקהים. הגוף החלוש ירא מפני נפילה ומפני ”חתחתים” [מכשולים ופגעים] אחרים בדרכים. ובסוף מתים (קהלת י״ב:2–7).
הזִקנה היא בבחינת ימי רעה במיוחד עבור מי שלא ’זכרו את בוראיהם’ בימי בחורותיהם. הם בזבזו את חייהם, ולכן ’אין להם חפץ’ בשנות זקנתם. סגנון חיים נטול יראת אלוהים עלול אף הוא להוסיף על הבעיות והמכאובים של הזִקנה (משלי ה׳:3–11). למרבה הצער, קשישים אלו מביטים קדימה ואינם רואים שום עתיד מלבד הקבר.
שמח בשנות שׂיבתך
אין להבין מכך שהקשישים אינם יכולים ליהנות מן החיים. המקרא אומר כי ”אורך ימים ושנות חיים” הם ברכה מאלוהים (משלי ג׳:1, 2). יהוה הבטיח לאוהבו אברהם: ”ואתה... תיקבר בשיבה טובה” (בראשית ט״ו:15). חרף מגבלות הזִקנה מצא אברהם שלום ושלווה בשיבתו, שבע רצון מכך שחי חיי מסירות ליהוה. הוא גם נשא עיניו באמונה אל ”עיר שיש לה יסודות”, מלכות אלוהים (עברים י״א:10). על כן מת ”זקן ושבע” (בראשית כ״ה:8).
זו הסיבה ששלמה אמר: ”אם שנים הרבה יחיה האדם, בכולם ישמח” (קהלת י״א:8). בין שאנו צעירים או מבוגרים, שמחה אמיתית קשורה ליחסים שלנו עם אלוהים.
הצעיר בבית־המלאכה חשב על כל זאת והניח את כלי־העבודה האחרון של אביו. הוא חשב על כל מי שהכיר אשר ניסו להפיק את המיטב מחייהם ולא מצאו שמחה כי לא רקמו קשר עם בוראם. לאחר שעודד את הכל לשמוח בחייהם סיכם שלמה את דבריו במילים המתאימות: ”סוף דבר, הכל נשמע: את האלוהים ירָא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם” (קהלת י״ב:13).