מצאתי דבר טוב יותר מזהב

מפי צ׳רלס מילטון

אבא אמר יום אחד:‏ ”‏למה לא נשלח את צ׳רלי לאמריקה,‏ היכן שהכסף צומח על העצים?‏ הוא יעשה כסף וישלח לנו!‏”‏

אז חשבו שהרחובות באמריקה מרוצפים בזהב.‏ החיים במזרח אירופה באותם ימים היו קשים מנשוא.‏ להוריי היתה חווה קטנה,‏ והם גידלו בה כמה פרות ותרנגולות.‏ לא היו לנו לא חשמל ולא צנרת מים.‏ אבל מצב זה לא היה יוצא דופן באיזור ההוא.‏

נולדתי בהוסוצֶ’‏ק ב־1 בינואר 1893,‏ לפני קרוב ל־106 שנה.‏ כפרנו שכן בגליציה,‏ איזור שהיה אז חלק מן הממלכה האוסטרו־הונגרית.‏ כיום הוסוצֶ’‏ק שוכנת במזרח פולין לא הרחק מסלובקיה ואוקראינה.‏ עונות החורף שם קשות והשלג עמוק.‏ בגיל שבע בערך נהגתי לצעוד כחמש מאות מטר אל פלג מים קטן ולבקע בגרזן חור בקרח כדי לדלות מים.‏ נשאתי את המים הביתה ואמי השתמשה בהם לבישול ולניקיון.‏ היא כיבסה את הבגדים בפלג המים,‏ וגושי קרח גדולים שימשו לה כלוח כביסה.‏

בהוסוצֶ’‏ק לא היו בתי־ספר,‏ אבל למדתי לדבר פולנית,‏ רוסית,‏ סלובקית ואוקראינית.‏ גדלנו כיוונים אורתודוקסים,‏ ושירתתי כנער מזבח.‏ אלא שכבר בגיל צעיר כעסתי על הכמרים שאסרו עלינו לאכול בשר ביום שישי,‏ והם עצמם עשו את ההיפך.‏

ידידים שלנו חזרו מארצות־הברית אחרי שעבדו שם וחסכו כסף לשיפוץ בתיהם ולרכישת מכשור חקלאי.‏ בעקבות זאת הבזיק במוחו של אבי הרעיון לשלוח אותי לאמריקה עם כמה שכנים שתכננו לנסוע לשם פעם נוספת.‏ השנה היתה 1907 והייתי בן 14.‏

אבוד באמריקה

לא חלף זמן רב והפלגתי באונייה.‏ בתוך שבועיים חצינו את האוקיינוס האטלנטי.‏ בימים ההם היית צריך לשלם 20 דולר,‏ וַלא — היו שולחים אותך חזרה למולדתך.‏ היו בכיסי 20 דולר במטבעות כסף,‏ ולכן זכיתי להימנות עם המיליונים שעברו דרך אליס איילנד,‏ ניו־יורק — השער לאמריקה.‏ הכסף,‏ כמובן,‏ לא צמח על העצים והרחובות לא היו מרוצפים בזהב.‏ למעשה,‏ רחובות רבים לא היו מרוצפים כלל!‏

עלינו על רכבת לג׳ונסטאון שבפנסילבניה.‏ הגברים שהתלוויתי אליהם היו שם קודם לכן והכירו פנסיון שבו יכולתי להתאכסן.‏ רציתי למצוא את אחותי הגדולה שגרה בגֶ׳רום שבפנסילבניה.‏ מאוחר יותר התברר לי שהמרחק בינינו היה אך ורק כ־25 קילומטר.‏ אבל במקום לומר גֶ׳רום אמרתי יֶרום,‏ מפני שאת האות ”‏J‏”‏ מבטאים בשפת אמי כמו ‏”‏Y‏”‏.‏ איש לא שמע על ירום ולכן מצאתי את עצמי במדינה זרה,‏ אנגלית עילגת בפי ומעט כסף בכיסי.‏

כל בוקר חיפשתי עבודה.‏ רק שניים או שלושה מצאו עבודה מתוך ההמונים שעמדו בתור,‏ אשר השתרך מחוץ ללשכת התעסוקה.‏ כל יום חזרתי לפנסיון ולמדתי אנגלית בעזרת ספרים ללימוד עצמי.‏ לעתים מצאתי עבודות מזדמנות,‏ אך החודשים נקפו וכספי הלך ואזל.‏

מוצא את אחותי ואחי

יום אחד חלפתי ליד בית מלון ובו מזנון סמוך לתחנת הרכבת.‏ ריח מעורר תיאבון עלה באפי!‏ הכריכים,‏ הנקניקיות ומאכלים אחרים הוגשו חינם על קניית בירה בכוס גדולה תמורת חמישה סנטים.‏ הייתי קטין אך המוזג ריחם עלי ומכר לי את הבירה.‏

בשעה שאכלתי נכנסו כמה אנשים ואמרו:‏ ”‏גמור לשתות מהר!‏ הרכבת לג׳רום מגיעה”‏.‏

‏”‏אתם מתכוונים לירום?‏”‏ שאלתי.‏

‏”‏לא,‏ ג׳רום”‏,‏ השיבו.‏ רק אז הבנתי היכן מתגוררת אחותי.‏ אפילו פגשתי במזנון אדם שגר שלוש דלתות ממנה!‏ קניתי כרטיס נסיעה ברכבת ולבסוף מצאתי את אחותי.‏

אחותי ובעלה ניהלו פנסיון לכורי פחם,‏ וגרתי עימם.‏ הם נתנו לי לעבוד בהשגחה על משאבה ששאבה את המים מן המכרה.‏ תפקידי היה להזעיק מכונאי במקרה שהמשאבה מפסיקה לעבוד.‏ השתכרתי 15 סנט ליום.‏ אחר כך עבדתי בחברת רכבות,‏ בבית־חרושת ללבנים וכסוכן ביטוח.‏ לימים עברתי לפיטסברג,‏ שם התגורר אחי סטיב.‏ עבדנו במפעלי פלדה ליד כבשנים ענקיים שפלטו חום אימים.‏ לא הצלחתי להרוויח מספיק כדי לשלוח הביתה.‏

משפחה ולוויה

יום אחד,‏ בדרכי לעבודה,‏ צדו עיניי עוזרת צעירה שעמדה בחזית הבית שבו עבדה.‏ אמרתי לעצמי,‏ ’‏וואו,‏ כמה שהיא יפה’‏.‏ כעבור שלושה שבועות,‏ ב־1917,‏ נשאתי את הלן לאשה.‏ בתוך 10 שנים מאז שהתחתנו הבאנו שישה ילדים לעולם,‏ אחד מהם מת עוד בהיותו תינוק.‏

ב־1918 עבדתי בחברת הרכבות של פיטסברג כנהג חשמלית.‏ ליד תחנת החשמלית ניצב בית קפה.‏ שני יוונים בעלי המקום לא התרגשו כל כך אם לא הזמנת כלום,‏ כל עוד יכלו לשוחח איתך על המקרא.‏ אמרתי להם:‏ ”‏אתם רוצים לומר לי שכל העולם טועה ורק שניכם צודקים?‏”‏

‏”‏תפתח את המקרא!‏”‏ השיבו.‏ אבל הם לא הצליחו לשכנע אותי.‏

לדאבוני,‏ ב־1928 חלתה הלן יקירתי.‏ כדי שהילדים יזכו לטיפול טוב יותר העברתי אותם להשגחת אחותי ובעלה בג׳רום.‏ בשלב זה כבר היתה להם חווה.‏ ביקרתי אצל הילדים לעתים קרובות ודאגתי לכיסוי הוצאות מחייתם מדי חודש בחודשו.‏ גם שלחתי להם בגדים.‏ למרבה הצער,‏ מצבה של הלן החמיר והיא נפטרה ב־27 באוגוסט 1930.‏

חשתי בודד וחשך עלי עולמי.‏ ביקשתי מן הכומר לדאוג לסידורי הלוויה והוא אמר:‏ ”‏אינך שייך עוד לכנסייה זו.‏ לא שילמת דמי חבר יותר משנה”‏.‏

הסברתי לו שאשתי היתה חולה זמן רב ואת מה שנותר לי משכרי נתתי לילדיי כדי שיתרמו בכנסייה בג׳רום.‏ למרות זאת,‏ הכומר לא הסכים לטפל בלוויה אלא לאחר שלוויתי 50 דולר כדי לשלם דמי חבר.‏ הוא ביקש גם תוספת של 15 דולר כדי לערוך טקס מיסה בביתה של גיסתי,‏ שם ידידים וקרובי משפחה תכננו להתאסף ולחלוק כבוד אחרון להלן.‏ לא היו לי 15 דולר,‏ אבל הכומר הסכים לקיים את המיסה בתנאי שאשלם לו ביום שאקבל את משכורתי.‏

בהגיע יום המשכורת נאלצתי לקנות בכסף נעליים ובגדים לילדים לבית־הספר.‏ כעבור שבועיים בערך עלה הכומר לחשמלית.‏ ”‏אתה עדיין חייב לי 15 דולר”‏,‏ אמר.‏ כשירד בתחנה איים,‏ ”‏אני אלך לבוס שלך ואבקש ממנו לתת לי את הכסף מהמשכורת שלך”‏.‏

בסיום יום העבודה ניגשתי אל הבוס וסיפרתי לו את כל מה שקרה.‏ הוא היה קתולי ולמרות זאת אמר,‏ ”‏אם הכומר יבוא לכאן,‏ אתן לו על הראש!‏”‏ אמרתי לעצמי,‏ ’‏הכמרים רק רוצים את כספנו,‏ ואינם מלמדים אותנו שום דבר מן המקרא’‏.‏

לומד את האמת

כשביקרתי שוב בבית הקפה של שני היוונים סיפרתי להם על מה שקרה לי עם הכומר.‏ בעקבות זאת התחלתי ללמוד עם תלמידי המקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה.‏ נהגתי לקרוא כל הלילה במקרא ובספרות מקראית.‏ למדתי שהלן אינה סובלת בפורגטוריום (‏כור־מצרף)‏,‏ כפי שאמר הכומר,‏ אלא ישנה את שנת המוות (‏איוב י״ד:‏13,‏ 14;‏ יוחנן י״א:‏11–14‏)‏.‏ מצאתי דבר טוב יותר בהרבה מזהב — את האמת!‏

שבועות מספר אחרי כן,‏ באסיפה הראשונה שלי עם תלמידי המקרא בתיאטרון גארדן בפיטסברג,‏ הצבעתי ואמרתי,‏ ”‏למדתי הערב על המקרא יותר ממה שלמדתי בכל שנות חיי בכנסייה”‏.‏ אחר כך שאלו מי מעוניין לבשר למחרת,‏ ואני שוב הרמתי את ידי.‏

ב־4 באוקטובר 1931 נטבלתי כסמל להקדשתי ליהוה.‏ עם הזמן התאפשר לי לשכור בית ולהחזיר אלי את ילדיי.‏ העסקתי עוזרת שתסייע לי לטפל בהם.‏ חרף התחייבויותיי המשפחתיות שירתתי מינואר 1932 עד יוני 1933 במסגרת שירות מיוחד,‏ חלוציות־עוזרת,‏ שבה שוחחתי עם הזולת על המקרא בין 50 ל־60 שעות בחודש.‏

בתקופה ההיא התחלתי להבחין בבחורה יפה,‏ שנדמה היה לי שהיא תמיד נוסעת בחשמלית שלי בדרכה אל העבודה ובחזרה הביתה.‏ נהגנו להחליף מבטים דרך המראה הפנימית.‏ כך פגשתי את מרי.‏ חיזרתי אחריה ולבסוף התחתנו באוגוסט 1936.‏

תודות לשנות הוותק שצברתי בעבודה התאפשר לי ב־1949 לעבוד במשמרת שבמסגרתה יכולתי לשרת כחלוץ,‏ כינוי למבשרים בשירות מלא.‏ בתי הקטנה,‏ ג׳ין,‏ הצטרפה לשורות החלוצים ב־1945,‏ ושירתנו יחדיו.‏ ג׳ין פגשה את סם פרנד ששירת בבית־אל,‏ המרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏a הם נישאו ב־1952.‏ המשכתי בחלוציות בפיטסברג וניהלתי שיעורי־מקרא רבים.‏ בתקופה מסוימת למדתי עם 14 משפחות כל שבוע.‏ ב־1958 פרשתי לגמלאות מעבודתי בחשמלית.‏ החלוציות נעשתה קלה כי לא הייתי צריך עוד לעבוד שמונה שעות ביום.‏

ב־1983 חלתה מרי.‏ השתדלתי לטפל בה כפי שהיא טיפלה בי קרוב ל־50 שנה.‏ היא נפטרה ב־14 בספטמבר 1986.‏

מציאת מקום הולדתי

ב־1989 לקחו אותי ג׳ין וסם לכינוסים בפולין.‏ ביקרנו באיזור שבו גדלתי.‏ הרוסים שהשתלטו על איזור זה שינו את שמות הערים וגירשו את התושבים לארצות אחרות.‏ אחד מאחיי גורש לאיסטנבול ואחותי גורשה לרוסיה.‏ כמו כן,‏ שם הכפר לא היה מוכר לאנשים ששאלנו.‏

לפתע ראיתי הרים מרוחקים שנראו לי מוכרים.‏ ככל שהתקרבנו אליהם הצלחתי לזהות ציוני דרך נוספים — גבעה,‏ הסתעפות בדרך,‏ כנסייה,‏ גשר מעל נהר.‏ לפתע פתאום ראינו שלט שעליו כתוב,‏ ”‏הוסוצֶ’‏ק”‏!‏ זמן קצר קודם לכן איבדו הקומוניסטים את השפעתם,‏ ולכפרים הוחזרו שמותיהם המקוריים.‏

ביתנו לא עמד על תלו,‏ אבל מצאתי את תנור הבישול קבור חלקית באדמה.‏ הצבעתי על עץ גדול ואמרתי:‏ ”‏רואים את העץ?‏ נטעתי אותו לפני שנסעתי לאמריקה.‏ ראו כמה גדול הוא!‏”‏ אחר כך הלכנו לבתי קברות וחיפשנו שמות של קרובי משפחה אך לא מצאנו דבר.‏

הצבת האמת במקום הראשון

לאחר שנפטר בעלה של ג׳ין ב־1993 היא שאלה אותי אם ברצוני שתעזוב את בית־אל ותטפל בי.‏ אמרתי לה שזה יהיה הדבר הגרוע ביותר שתעשה,‏ וכך אני חושב עד היום.‏ חייתי בגפי עד גיל 102.‏ אלא שאז נאלצתי לעבור לבית־חולים סיעודי.‏ אני עדיין משרת כזקן בקהילת בלוויו שבפיטסברג,‏ והאחים לוקחים אותי לאסיפות שבאולם־המלכות בימי ראשון.‏ השתתפותי בשירות ההטפה אומנם מוגבלת כיום,‏ אך אני עדיין ברשימת החלוצים הלא־בריאים.‏

במרוצת השנים נפלה בחלקי הזכות ללמוד בבתי־הספר המיוחדים שארגנה חברת המצפה להכשרת משגיחים.‏ בדצמבר אשתקד נכחתי בכמה שיעורים בבית־הספר לשירות המלכות להכשרת זקני־קהילה.‏ וב־11 באפריל השנה לקחה אותי ג׳ין לערב הזיכרון למותו של המשיח,‏ מאורע יקר ללבי שאני משתתף בו שנה בשנה מאז 1931.‏

חלק מתלמידי המקרא שלי משרתים כיום כזקני־קהילה,‏ חלקם שליחים בדרום אמריקה וחלקם סבים וסבות המשרתים את אלוהים עם ילדיהם.‏ שלושה מילדיי — מרי גֵ’‏ין,‏ ג׳ון וגִ’‏ין — ורבים מילדיהם ונכדיהם משרתים את יהוה אלוהים בנאמנות.‏ תפילתי היא שיום אחד בתי הנוספת ושאר נכדיי וניניי ינהגו כמותם.‏

כיום,‏ בגיל 105 עודני מעודד כל אדם ללמוד את המקרא ולשתף את הזולת במה שהוא לומד.‏ כן,‏ אני משוכנע שאם תשמור על קרבתך ליהוה,‏ לעולם לא תתאכזב.‏ אז תוכל גם אתה ליהנות מדבר טוב יותר מזהב הנשחת — מן האמת שבזכותה יש לנו קשר יקר עם מקור החיים,‏ יהוה אלוהים.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עובד כנהג חשמלית

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

בבית־החולים הסיעודי,‏ מקום מגוריי היום

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

השלט שמצאנו ב־1989