מצא חוכמה וקבל מוסר
יהוה אלוהים הוא המורה הנאדר של משרתיו. הוא מלמד אותם לא רק על עצמו, אלא גם על החיים (ישעיהו ל׳:20; נ״ד:13; תהלים כ״ז:11). לעם ישראל, למשל, נתן יהוה מורים בדמות נביאים, לוויים, כוהנים וחכמים (דברי הימים ב׳. ל״ה:3; ירמיהו י״ח:18). הנביאים לימדו את העם על מטרותיו של אלוהים ועל תכונותיו והתוו בפניהם את הדרך הנכונה שעליהם ללכת בה. הכוהנים והלוויים נדרשו ללמד את תורת יהוה. והחכמים או זקני העם השיאו עצות טובות בענייני דיומא.
שלמה בן דוד היה מגדולי החכמים בישראל (מלכים א׳. ה׳:10, 11). בראותה את כבודו ועושרו הודתה מלכת שבא, מהאורחים המכובדים שביקרו בחצרו: ”לא הוגד לי החצי. הוספת חוכמה וטוב אל השמועה אשר שמעתי” (מלכים א׳. י׳:7). מה היה סוד חוכמתו? כשעלה על כס המלוכה ב־1037 לפה״ס, ביקש שלמה בתפילה ”חוכמה ומדע [ידע]”. יהוה היה שבע רצון מבקשתו ונתן לו דעת, חוכמה ולב נבון (דברי הימים ב׳. א׳:10–12; מלכים א׳. ג׳:12). אין פלא ששלמה דיבר ”שלושת אלפים משל”! (מלכים א׳. ה׳:12) חלקם, יחד עם ”דברי אגור” ודברי ”לְמוּאֵל” המלך, תועדו בספר משלי (משלי ל׳:1; ל״א:1). האמיתות המובאות במשלים אלו משקפות את חוכמת אלוהים והן נצחיות (מלכים א׳. י׳:23, 24). גם היום הן חיוניות לכל החפץ להיות מאושר ולנתב את חייו בהצלחה.
הצלחה וטוהר מוסרי
מטרת ספר משלי מוסברת בדברי הפתיחה: ”משלי שלמה בן־דוד מלך ישראל לדעת חוכמה ומוסר, להבין אמרי בינה. לקחת מוסר השְכֵּל, צדק ומשפט ומֵישרים. לתת לפתאים עורמה, לנער דעת ומזימה” (משלי א׳:1–4).
מה נעלה המטרה שלשמה נכתבו ”משלי שלמה”! מטרתם לעזור לפרט ”לדעת חוכמה ומוסר”. החוכמה משמעה לדעת את הדברים כהווייתם ולהשתמש בידע זה כדי לפתור בעיות, להגשים יעדים, להימנע או לסור מסכנות ולעזור לאחרים לעשות כן. ”בספר משלי”, מציין ספר עיון, ”ה’חוכמה’ מצביעה על צורת חיים נכונה — היכולת להחליט החלטות נבונות ולנהל חיים מוצלחים”. עד כמה חשוב אפוא לקנות חוכמה! (משלי ד׳:7).
משלי שלמה מלמדים גם מוסר. האם אנו זקוקים למוסר? המוסר בכתבי־הקודש הוא תיקון, תוכחה ועונש. חוקר מקרא אחד ציין כי מוסר ”עניינו בחינוך הטבע המוסרי ובתיקון נטיות העלולות להוביל את האדם למעשים או לרעיונות טיפשיים”. המוסר, אם מתוכנו ואם מצד אחרים, מונע בעדנו מלעשות את הרע ומניע אותנו להשתנות לטובה. אנו זקוקים למוסר כדי לשמור על טוהר מוסרי.
אם כן, מטרת המשלים כפולה — להקנות חוכמה וללמד מוסר. למוסר וליכולת השכלית פנים רבות. לדוגמה, צדקה ומשפט הם תכונות מוסריות העוזרות לנו לעמוד באמות המידה הגבוהות של יהוה.
החוכמה היא מיזוג של גורמים רבים ובהם תבונה, בוננות וכושר חשיבה. התבונה היא היכולת לרדת לעומקו של הנושא, להבין את מורכבותו ולראות את הקשרים בין חלקיו השונים לבין השלם. אדם בעל בוננות הוא אדם היודע ומבין את הסיבות שבגללן קו פעולה מסוים נכון או לא־נכון. למשל, אדם נבון יבחין אם מישהו תועה מן הדרך הישרה ועשוי להזהיר אותו מייד מפני הסכנה. אך דרושה לו בוננות כדי להבין מדוע הפרט סוטה לכיוון זה ולמצוא את הדרך היעילה ביותר לחלץ אותו מן המשבר.
הפיקחים מתנהגים בתבונה — אין הם פתאים (משלי י״ד:15). הם מסוגלים לִצְפּות את הרעה ולהיערך לקראתה. והחוכמה מאפשרת להם להגות מחשבות ורעיונות טובים המתווים כיוון תכליתי בחיים. תועלת רבה תצמח למי שילמד את משלי המקרא, משום שהם הועלו על הכתב למען נלמד חוכמה ומוסר. גם ’הפתאים’, כלומר, חסרי הניסיון, שיטו אוזנם למשלים, יזכו ל”עורמה” [פיקחות], וה”נער” ירכוש ”דעת ומזימה” [כושר חשיבה].
משלים לחכמים
המשלים שבמקרא אינם אך ורק עבור חסרי הניסיון והצעירים. הם נועדו לכל אדם החכם דיו לשומעם. ”ישמע חכם ויוסף לקח”, אמר שלמה המלך, ”ונבון תחבולות יקנה. להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם” (משלי א׳:5, 6). אדם שכבר רכש חוכמה יעשיר את ידיעותיו בתיתו תשומת לב למשלים, והנבון יחדד את יכולתו לכוון את חייו בהצלחה.
המשל טומן בחובו אמת מעמיקה במילים ספורות בלבד. משל מקראי עשוי להיאמר במליצה (משלי א׳:17–19). חלקם חידות — אימרות סבוכות ומורכבות המצריכות פתרון. במשל עשויים להיות דימויים, מטאפורות וביטויים, וכדי להבינם דרושים זמן והרהורים. שלמה, מחברם של משלים רבים מאוד, ידע בוודאי את הדקויות הדרושות להבנת משל. בספר משלי שם לו למטרה להקנות יכולת זו לקוראיו, ויטיב החכם לעשות אם ישית לבו לכך.
ראשית הדרך לקראת מטרה זו
היכן להתחיל לחפש חוכמה ומוסר? שלמה משיב: ”יראת יהוה ראשית דעת. חוכמה ומוסר אווילים בָּזוּ” (משלי א׳:7). הידע מתחיל ביראת יהוה. ללא ידע אין חוכמה ומוסר. אם כן, יראת יהוה היא תחילתם של החוכמה והמוסר (משלי ט׳:10; ט״ו:33).
יראת אלוהים אינה פחד חולני מפניו. זוהי יראת כבוד עמוקה. לא יימצא ידע אמיתי ללא יראה זו. יהוה אלוהים הוא מקור החיים, והחיים נחוצים, כמובן, לרכישת ידע (תהלים ל״ו:10; מעשי השליחים י״ז:25, 28). יתרה מזו, אלוהים ברא הכל; ולכן כל מה שיודע האדם מבוסס על חקר יצירות כפיו (תהלים י״ט:2, 3; ההתגלות ד׳:11). כמו כן, המקרא נכתב בהשראתו, ”ומועיל הוא להוראה, לתוכחה, לתיקון, לחינוך במעגלי צדק” (טימותיאוס ב׳. ג׳:16, 17). לאור כל זאת, יהוה הוא מקור דעת האמת, והמבקש למצוא ידע אמיתי חייב לרחוש לו יראת כבוד.
מה ערך ידיעותיו של האדם וחוכמתו ללא יראת אלוהים? השליח פאולוס כתב: ”איה החכם? איה הבקי בתורה? איה המתפלמס של העולם הזה? האם לא שם האלוהים את חוכמת העולם לאיוולת?” (קורינתים א׳. א׳:20) בהעדר יראת אלוהים אדם בעל חוכמת העולם מסיק מסקנות מוטעות מתוך עובדות ידועות, ואין הוא אלא ’אוויל’.
”ענקים לגרגרותיך”
המלך החכם פונה בהמשך לבני הנוער: ”שמע, בני, מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. כי לִוְויַת חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך” (משלי א׳:8, 9).
בישראל הקדומה הטיל אלוהים על ההורים ללמד את ילדיהם. משה פנה אל האבות ואמר: ”והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודיברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך” (דברים ו׳:6, 7). גם האמהות השפיעו לא מעט על ילדיהן. תחת ראשות בעלה יכלה האשה העברית לאכוף את כללי המשפחה.
לאורך המקרא מהווה המשפחה היחידה הבסיסית להקניית חינוך (אפסים ו׳:1–3). ילדים השומעים בקול הוריהם יראי האלוהים מתוארים באופן ציורי כמי שלראשם זר פרחים יפהפה וענק מכובד לצווארם.
”את נפש בעליו יקח”
”אל תתרועע עם אנשים רעים”, יעץ אב אחד מאסיה ששלח את בנו בן ה־16 ללמוד בארצות־הברית. עצה זו דומה לאזהרה שנתן שלמה: ”בני, אם יְפַתוך חטאים, אל תֹּבֵא” (משלי א׳:10). שלמה הצביע גם על האמצעי שמשמש כפיתיון בידיהם: ”יאמרו: ’לכה איתנו נארבה לדם נקי, נִצְפְּנָה לנקי חינם. נבלעם כִּשאול חיים, ותמימים כיורדי בור. כל הון יקר נמצא. נמלא בתינו שלל. גורלך תפיל בתוכנו. כיס אחד יהיה לכולנו’” (משלי א׳:11–14).
העושר הוא פיתיון. כדי לעשות רווחים קלים במהירות, פונים ה’חוטאים’ לאחרים ומפתים אותם לתת יד למזימותיהם האלימות או הנכלוליות. לצבירת הון רשעים אלו אינם מהססים לשפוך דם. הם ’בולעים [את קורבנותיהם] כִּשאול חיים ותמימים’, כלומר, גוזלים את כל מה שיש להם כשם שהקבר ’בולע’ את הגוף כולו. הם מציעים לאחרים לעשות קריירה בעולם הפשע. כל חפצם הוא ’למלא ביתם שלל’, ושהפתי (חסר הניסיון) ’יפיל גורלו בתוכם’. איזו אזהרה טובה עבורנו! האין זה נכון שכנופיות נוער וסוחרי סמים נוקטים שיטות גיוס דומות? והאין זה נכון שהצעות עיסקיות מפוקפקות מבטיחות התעשרות מהירה?
”בני”, מייעץ המלך החכם, ”אל תלך בדרך איתם. מנע רגלך מנתיבתם. כי רגליהם לרע ירוצו, וימהרו לשפוך דם”. בהתייחסו אל סופם המר הוא מוסיף: ”כי חינם מזורָה הרשת בעיני כל בעל כנף. והם לדמם יארובו; יצפנו לנפשותם. כן אורחות כל בוצע בצע. את נפש בעליו יקח” (משלי א׳:15–19).
דרכו של ”כל בוצע בצע” תוביל בסופו של דבר למותו. הרשעים יפלו ברשת שהם טומנים לאחרים. האם ישנו החוטאים בזדון את דרכם? לא. הרשת אולי גלויה לעיני כל, אבל הציפורים — ”כל בעל כנף” — בכל זאת עפות לתוכה. בדומה לכך, הרשעים, שהחמדנות מעוורת את עיניהם, ממשיכים בדרכם הנפשעת, אף־על־פי שבמוקדם או במאוחר סופם להילכד.
מי יקשיב לקול החוכמה?
האם יודעים החוטאים שדרכם הרת אסון? האם הוזהרו מפני מה שיעלה בגורלם? אין הם יכולים לטעון לאי־ידיעה, משום שבשורה ברורה מאוד מוכרזת בראש חוצות.
שלמה אומר: ”חָכְמוֹת בחוץ תרונָה, ברחובות תתן קולה. בראש הומיות תקרא. בפתחי שערים בעיר אמריה תאמֵר” (משלי א׳:20, 21). בקול רם וברור מדברת החוכמה בחוצות העיר לאוזני כל. בישראל הקדומה נהגו זקני העם לייעץ ולשפוט בשערי העיר. יהוה דאג שחוכמת האמת תתועד בדברו, המקרא, שתפוצתו רחבה ביותר. משרתי אלוהים מכריזים כיום את המסר המקראי בכל מקום. חוכמת אלוהים אכן מוכרזת לכל.
מה אומרת חוכמת האמת? ”עד מתי פתיים תאהבו פתי, ולצים לצון חמדו להם? ... קראתי ותמאֵנו, נטיתי ידי ואין מקשיב”. הכסילים אינם מקשיבים לקול החוכמה. לכן, ”יאכלו מפרי דרכם”. נאמר כי ’משובַתם תהרגם, ושלוותם תאַבדם’ (משלי א׳:22–32).
ומה יהיה בחלקו של מי אשר מקדיש מזמנו כדי להקשיב לקול החוכמה? הוא ”ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה” (משלי א׳:33). הקשב למשלי המקרא ולְמד חוכמה ומוסר.
[תמונה בעמוד 15]
חוכמת אמת מצויה לכל דורש