סיפור חיים

מבורכת במורשת מיוחדת

סיפורה של קרול אלן

עמדתי לבדי אוחזת בחוזקה בספר החדש היפה שלי.‏ פחדתי ודמעות זלגו על לחיי.‏ הייתי בסך הכל ילדה בת שבע שהלכה לאיבוד בעיר זרה ומסביבה עשרות אלפי אנשים!‏

לא מזמן,‏ כעבור 60 שנה בערך,‏ צפו ועלו בראשי זיכרונות ילדות בעקבות ביקור שערכתי עם בעלי פול במרכז החינוכי המרשים של חברת המצפה בפטרסון,‏ ניו־יורק.‏ הוא הוזמן לשם ללמוד בכיתה השנייה להכשרת משגיחים נודדים של עדי־יהוה.‏

כשהסתובבנו באולם הקבלה שטוף אור השמש הבחנתי בלוח תצוגה גדול ובראשו הכותרת ”‏כינוסים”‏.‏ במרכז הלוח התנוססה תמונה בשחור לבן של ילדים המנפנפים בהתרגשות בספר שקיבלתי בילדותי.‏ קראתי מייד את הכיתוב לתמונה:‏ ”‏1941 בסנט לואיס,‏ מיזורי,‏ בתחילת תוכנית הבוקר נאספו 000,‏15 ילדים בגילים 5 עד 18 באיצטדיון הראשי מול הבמה.‏ .‏.‏.‏ אח רתרפורד הכריז על הוצאתו לאור של הספר ילדים”‏.‏

כל ילד קיבל עותק אישי.‏ לאחר מכן שבו הילדים אל הוריהם,‏ כולם חוץ ממני.‏ הלכתי לאיבוד!‏ סדרן ידידותי הניח אותי על תיבת תרומות גבוהה וביקש ממני לחפש מישהו שאני מכירה.‏ בחנתי בחרדה את הקהל שירד בהמוניו בגרם המדרגות הרחב.‏ לפתע נתקלתי בפנים מוכרות!‏ ”‏דוד בוב!‏ דוד בוב!‏”‏ בוב ריינר מצא אותי ונשא אותי אל הוריי המודאגים.‏

אירועים שעיצבו את חיי

בהביטי על לוח התצוגה עלו בי זיכרונות רבים — אירועים שעיצבו את חיי והובילו אותנו למרכז המרשים בפטרסון.‏ מחשבותיי נדדו לאירועים שהתרחשו לפני יותר ממאה שנה,‏ דברים ששמעתי במיוחד מהסבים והסבות שלי ומהוריי.‏

בדצמבר 1894 ביקר מבשר בשירות מלא מטעם תלמידי המקרא — כך נקראו אז עדי־יהוה — את סבי מצד אבי,‏ קלייטון וודוורת.‏ היה זה בביתו בסְקְרֶנְטוֹן שבפנסילבניה,‏ ארה״ב.‏ קלייטון היה אז חתן טרי.‏ הוא כתב מכתב אל נשיא חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים,‏ צ׳ארלס טייז ראסל,‏ ומכתבו פורסם בחוברת המצפה מ־15 ביוני 1895 (‏אנג׳)‏.‏ במכתב נאמר:‏

‏”‏אנחנו זוג צעיר החברים כעשר שנים בכנסייה הפרוטסטנטית.‏ אנו בטוחים שכעת נצא מחשכת הכנסייה אל אורו של היום החדש המפציע עתה על ילדיו המוקדשים של האל העליון.‏ .‏.‏.‏ זמן רב לפני שאשתי ואני היכרנו קינן בנו הרצון העז לשרת את האדון,‏ אם ירצה,‏ כשליחים בארץ זרה”‏.‏

זמן מה לאחר מכן,‏ ב־1903,‏ קיבלו בשמחה סבא רבא וסבתא רבא מצד אמי,‏ סבסטיאן וקתרין קרזגי שמם,‏ את המסר המקראי מפי שני נציגים של חברת המצפה שביקרו בביתם.‏ הם גרו בחווה גדולה בהרי פוקונו היפהפיים שבפנסילבניה.‏ בנותיהם,‏ קורה ומרי,‏ חיו שם עם בעליהן,‏ וושינגטון ואדמונד הוואל.‏ נציגי חברת המצפה,‏ קרל המרלי וריי רטקליף,‏ התארחו אצלם שבוע שלם ולימדו אותם דברים רבים.‏ כל ששת בני המשפחה הקשיבו,‏ למדו ונעשו עד מהרה לתלמידי מקרא נלהבים.‏

בשנה ההיא,‏ 1903,‏ נולדה לקורה ולוושינגטון הוואל בת ושמה קתרין.‏ היא נישאה לאבי,‏ קלייטון ג׳.‏ וודוורת הבן.‏ סיפור נישואיהם מעניין וחשוב מאוד.‏ הוא מעיד על תבונתו האוהבת ודאגתו האבהית של סבי,‏ קלייטון ג׳.‏ וודוורת.‏

אבי מקבל עזרה אוהבת

אבי,‏ קלייטון הבן,‏ נולד ב־​1906 בסְקְרֶנְטוֹן,‏ כ־80 קילומטר מחוות הוואל.‏ בשנים ההן נרקמה ידידות עמוקה בין סבא וודוורת לבין משפחת הוואל הגדולה,‏ ולא אחת נהנה סבא מהכנסת האורחים האגדית שלהם.‏ הוא עזר רבות לקהילת תלמידי המקרא באיזור.‏ ברבות הימים נתבקש סבי לערוך את טקס נישואיהם של שלושת הבנים למשפחת הוואל,‏ ולטובת בנו,‏ לקח אותו עימו לכל אחת מחתונות אלו.‏

אבי לא היה פעיל אז בשירות של תלמידי המקרא.‏ הוא אומנם הסיע את סבי לביקורים,‏ אבל למרות עידודו של סבי,‏ לא נטל חלק פעיל.‏ באותו זמן,‏ המוסיקה עמדה בראש מעייניו,‏ והוא התקדם בבניית קריירה מקצועית.‏

קתרין,‏ בתם של קורה וושינגטון הוואל,‏ נעשתה אף היא מוסיקאית מוכשרת.‏ היא ניגנה ולימדה לנגן בפסנתר.‏ ואולם,‏ בדיוק לפני שנקרתה על דרכה ההזדמנות להתחיל בקריירה מקצועית,‏ החליטה לוותר עליה ולהתחיל לבשר בשירות מלא.‏ סבי לא יכול היה לחשוב על בת זוג טובה ממנה לבנו — לפחות לפי דעתי!‏ אבי נטבל,‏ וכעבור שישה חודשים,‏ ביוני 1931,‏ נשא את אמי לאשה.‏

סבי היה גאה בכישרון המוסיקלי של בנו.‏ הוא שמח מאוד כשאבי התבקש לאמן את התזמורת הגדולה שניגנה בכינוס הבינלאומי שנערך ב־1946 בקליבלנד,‏ אוהיו.‏ בשנים שחלפו מאז,‏ ניצח אבי על התזמורת במספר כינוסים של עדי־יהוה.‏

המשפט ותקופת המאסר של סבי

באולם הקבלה שבפטרסון,‏ נתקלנו פול ואני גם בלוח תצוגה ועליו התמונה הנראית בעמוד הבא.‏ מייד זיהיתי את התמונה,‏ משום שסבי שלח לי עותק שלה לפני יותר מ־50 שנה.‏ הוא האיש העומד בצד ימין מאחור.‏

במרוצת הבהלה הפטריוטית של מלחמת העולם הראשונה,‏ נאסרו שמונה תלמידי מקרא אלו,‏ כולל ג׳וזף פ.‏ רתרפורד (‏היושב במרכז)‏,‏ נשיא חברת המצפה דאז,‏ על לא עוול בכפם ולא הותר להם להשתחרר בערבות.‏ ההאשמות שיוחסו להם נסובו סביב הצהרות שפורסמו בכרך השביעי של עיונים בכתבי־הקודש (‏אנג׳)‏ שנקרא התעלומה שנסתיימה.‏ ההצהרות נתפסו בטעות כחומר תעמולתי נגד השתתפותה של ארצות־הברית במלחמת העולם הראשונה.‏

את ששת הכרכים הראשונים בסדרה עיונים בכתבי־הקודש (‏אנג׳)‏ כתב במשך שנים רבות צ׳ארלס טייז ראסל,‏ אך הוא נפטר לפני שהספיק לכתוב את הכרך השביעי.‏ רשימותיו הועברו לידי סבי ולידי תלמיד מקרא אחר,‏ והם חיברו את הכרך השביעי.‏ הכרך יצא לאור ב־1917 בעיצומה של המלחמה.‏ במשפט נידונו סבי ורוב האחרים לעונשי מאסר חופפים של 20 שנה כל אחד.‏

הכיתוב לתמונה באולם הקבלה שבפטרסון מציין:‏ ”‏תשעה חודשים לאחר שרתרפורד ועמיתיו נידונו למאסר — ועם חלוף המלחמה — ב־21 במרס 1919,‏ פסק בית־הדין לערעורים דמי ערבות לכל שמונת הנאשמים,‏ וב־26 במרס הם שוחררו בברוקלין בערבות של 000,‏10 דולר לאיש.‏ ב־5 במאי 1920 זוכו ג׳.‏ פ.‏ רתרפורד והאחרים מכל אשמה”‏.‏

אחרי שנגזר דינם ולפני שנשלחו לבית הכלא הפדרלי באטלנטה,‏ ג׳ורג׳יה,‏ בילו השמונה את ימי המאסר הראשונים בכלא שברחוב ריימונד שבברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ משם כתב סבי שהוא כלוא בתא שאורכו 4.‏2 מטרים ורוחבו 8.‏1 מטרים ”‏בתוך זוהמה ואי סדר בל יתוארו”‏.‏ הוא סיפר:‏ ”‏יש לך ערימה של עיתונים,‏ ואם בהתחלה אתה מזלזל בהם,‏ מהר מאוד מתברר לך שבעיתונים אלו ובסבון ובמטלית שיש כאן טמונה ההזדמנות היחידה שלך לשמור על ניקיון ועל כבוד עצמי”‏.‏

סבי שמר על חוש הומור וכינה את הכלא בצרפתית,‏ ”‏הוטל דה ריימונדי”‏.‏ הוא ציין:‏ ”‏אעזוב את המקום בתום ימי החופשה שלי”‏.‏ הוא סיפר גם על הטיולים בחצר.‏ יום אחד כשעצר לרגע כדי שיסרקו את שערו,‏ ניסה אחד האסירים לכייס ממנו את שעון הכיס שלו.‏ הוא כתב:‏ ”‏השרשרת נקרעה והוא לא הצליח לגנוב לי את השעון”‏.‏ כשביקרתי בבית־אל שבברוקלין ב־1958 הזמין אותי גרנט סוטר,‏ הגזבר של חברת המצפה דאז,‏ למשרדו ונתן לי את השעון.‏ אני עדיין שומרת עליו מכל משמר.‏

ההשפעה על אבי

כשאסרו את סבי שלא בצדק ב־1918 היה אבי בן 12.‏ סבתי נעלה את הבית ולקחה אותו לגור עם אמהּ ושלוש אחיותיה.‏ שם הנעורים של סבתי היה ארתור,‏ והמשפחה התגאתה בכך שאחד מבניה,‏ ארתור צֶ’‏סְטֶר אַלֶן,‏ היה הנשיא ה־21 של ארצות־הברית.‏

לאחר שסבא וודוורת נידון לתקופת מאסר ארוכה באשמת פשעים נגד ארצות־הברית,‏ טענה משפחת ארתור שהוא הכפיש את שמה הטוב.‏ אבי התייסר רגשית בתקופה ההיא.‏ אולי היחס מצדם תרם להססנותו להשתתף בפעילות ההטפה.‏

כששוחרר סבי מן הכלא הוא עבר עם משפחתו לבית גדול ברחוב קווינזי בסְקְרֶנְטוֹן.‏ בילדותי היכרתי היטב את הבית ואת מערכת כלי החרסינה של סבתי.‏ קראנו להם ’‏הצלחות הקדושות של סבתא’‏,‏ כי רק לה היה מותר לשטוף אותם.‏ לאחר מותה של סבתי ב־1943,‏ נהגה אמי להגיש בכלי החרסינה היפים האלו אוכל לאורחים.‏

עסוקים בשירות המלכות

יום אחר במרכז שבפטרסון ראיתי תמונה של אח רתרפורד נואם ב־1919 בכינוס שהתקיים בסידר פוינט,‏ אוהיו.‏ הוא האיץ בכל הנוכחים להכריז במסירות על מלכות אלוהים ולהיעזר בכתב־העת החדש שיצא לאור בכינוס,‏ תור הזהב.‏ סבי נתמנה לעורך כתב־העת,‏ והוא תרם מאמרים עד שנות ה־40 של המאה ה־20,‏ זמן קצר לפני מותו.‏ ב־1937 שונה שמו של כתב־העת לנחמה וב־1946 לעורו!‏

סבי כתב בביתו שבסְקְרֶנְטוֹן ובמשרדים הראשיים של חברת המצפה בברוקלין כ־240 קילומטר משם.‏ הוא בילה שבועיים בכל אחד משני המקומות הללו.‏ אבא זכר את תקתוק מכונת הכתיבה של סבי מגיע לאוזניו מחמש לפנות בוקר.‏ בנוסף לכך,‏ סבי ייחס משקל רב לפעילות ההטפה.‏ הוא עיצב וסט לגברים בעל כיסים פנימיים גדולים לנשיאת ספרות מקראית.‏ לדודתי נעמי בת ה־94 יש עדיין וסט כזה.‏ הוא גם עיצב תיק ספרים לנשים.‏

פעם אחת,‏ לאחר דיון מקראי תוסס,‏ אמר לו שותפו לשירות:‏ ”‏קלייטון,‏ עשית טעות אחת”‏.‏

‏”‏איזו טעות?‏”‏ שאל סבי.‏ הוא בדק בוֵסט.‏ שני הכיסים היו ריקים.‏

‏”‏שכחת להציע לו מנוי על תור הזהב”‏.‏ הם פרצו בצחוק על כך שהעורך שכח להציע את כתב־העת שלו.‏

זיכרונות ילדוּת

אני זוכרת את עצמי כילדה יושבת על ברכיו של סבי,‏ ידי הקטנה בידו והוא מספר לי את ”‏סיפור האצבעות”‏.‏ הוא נתן שם לכל אחת מהאצבעות וסיפר על כל אחת מהן סיפור מיוחד.‏ אז עטף בעדינות את אצבעותיי בכף ידו ואמר את מוסר ההשכל:‏ ”‏כולן יחד עושות את מיטבן וכל אחת למען כולן”‏.‏

אחרי שהוריי התחתנו הם עברו לקליבלנד,‏ אוהיו,‏ והתיידדו עם אד ומרי הופר.‏ משפחותיהם נעשו תלמידי מקרא מראשית המאה.‏ לא ניתן היה להפריד בין הוריי לבין דוד אד ודודה מרי (‏כך קראתי להם)‏.‏ משפחת הופר איבדה את בתם היחידה בעודה תינוקת,‏ ולכן כשנולדתי ב־1934 נעשיתי ל”‏בתם”‏ המיוחדת.‏ גדלתי באווירה רוחנית מאוד,‏ ובטרם מלאו לי שמונה שנים הקדשתי את חיי ליהוה ונטבלתי.‏

קריאת המקרא היתה חלק בלתי נפרד מחיי כצעירה.‏ הפסוקים בישעיהו י״א:‏​6–9‏,‏ המתארים את החיים שיהיו בעולם החדש שיכונן אלוהים,‏ היו אחד הקטעים החביבים עלי במיוחד.‏ הפעם הראשונה שקראתי את המקרא מתחילתו ועד סופו היתה ב־1944 כשקיבלתי עותק אישי של תרגום המקרא אמריקן סטנדרט ורז׳ן,‏ שיצא לאור במהדורה מיוחדת בכינוס שנערך בעיר בַּפַלוֹ שבמדינת ניו־יורק.‏ עד כמה התרגשתי לקרוא את התרגום הזה!‏ שם יהוה הוחזר למקומו קרוב ל־000,‏7 פעם בתנ״ך.‏

סופי השבוע היו ימים מאושרים.‏ הוריי ומשפחת הופר לקחו אותי איתם לבשר בכפרים.‏ ארזנו ארוחת צהריים וערכנו פיקניק ליד אחד הנחלים.‏ אז הלכנו לחווה של מישהו להשמעת נאום מקראי תחת כיפת השמים והזמנו את השכנים.‏ החיים היו פשוטים,‏ והמשפחות היו מאושרות.‏ כמה מאותם ידידי משפחה ותיקים נעשו למשגיחים נודדים,‏ כולל אד הופר,‏ בוב ריינר ושני בניו.‏ ריצ׳רד ריינר עדיין משרת בתפקיד זה יחד עם אשתו לינדה.‏

עונות הקיץ היו זמנים מאושרים במיוחד.‏ ביליתי בחוות הוואל עם הדודניות שלי.‏ ב־1949 נישאה גרייס,‏ בת דודה שלי,‏ למלקלום אלן.‏ לא עלה בדעתי שכעבור כמה שנים אתחתן עם אחיו.‏ בת דודתי הצעירה,‏ מריון,‏ שירתה כשליחה באורוגווי.‏ היא נישאה להווארד הילברון ב־1966.‏ שתי הדודניות שלי שירתו שנים רבות עם בעליהן במרכז החברה שבברוקלין.‏

סבי וסיום לימודיי

בשנות לימודיי בתיכון נהגתי להתכתב עם סבי.‏ במכתביו צירף תמונות משפחתיות ישנות ועל גביהן הדפיס הערות מפורטות על תולדות המשפחה.‏ כך קיבלתי את התמונה שלו ושל האחרים שנידונו למאסר שלא בצדק.‏

בשלהי 1951 איבד סבי את בית הקול בשל מחלת הסרטן.‏ הוא לא איבד את שנינותו,‏ אך היה עליו לכתוב את דבריו על פנקס כיס שנשא עימו.‏ עמדתי לסיים את לימודיי בתיכון בינואר 1952.‏ חודש לפני כן,‏ בדצמבר,‏ שלחתי לסבי טיוטה של נאום שאשא בטקס חלוקת התעודות.‏ הוא העיר כמה הערות עריכה ובעמוד האחרון כתב שתי מילים שחדרו ישירות ללבי:‏ ”‏סבא מאושר”‏.‏ הוא סיים את חייו הארציים בגיל 81 ב־18 בדצמבר 1951.‏a אני עדיין שומרת את טיוטת הנאום הדהויה עם שתי המילים האלו בעמוד האחרון.‏

מייד לאחר סיום חוק לימודיי הצטרפתי לשורות החלוצים,‏ כינוי של עדי־יהוה למבשרים בשירות מלא.‏ ב־1958 נכחתי בכינוס הענקי שבניו־יורק סיטי,‏ ובו נרשמה נוכחות שיא של 922,‏253 איש מ־123 ארצות,‏ אשר מילאו את איצטדיון ינקי ומגרשי הפולו.‏ יום אחד פגשתי בכינוס אח מאפריקה שעל תג הזיהוי שהיה על דש בגדו נכתב ”‏וודוורת מילס”‏.‏ כ־30 שנה קודם לכן קראו לו על שם סבי!‏

שמחה בזכות המורשת שלי

כשמלאו לי 14 שנים חזרה אמי לשרת כחלוצה.‏ היא מתה כעבור 40 שנה,‏ ב־1988,‏ והיא שירתה כחלוצה עד יום מותה!‏ אבי שירת כחלוץ בכל פעם שהתאפשר לו,‏ והוא נפטר תשעה חודשים לפני אמי.‏ האנשים שלימדנו אותם את האמת נעשו ידידי אמת.‏ כמה מבניהם שירתו במשרדים הראשיים בברוקלין,‏ וחלקם הצטרפו לשורות החלוצים.‏

שנת 1959 היתה שנה מיוחדת עבורי.‏ בשנה ההיא היכרתי את פול אלן.‏ הוא נתמנה למשגיח נודד ב־1946,‏ לאחר שסיים את לימודיו בכיתה השביעית של גלעד,‏ בית־ספר להכשרת שליחים של עדי־יהוה.‏ כשנפגשנו לא ידענו שהמשימה הבאה של פול תהיה בקליבלנד,‏ אוהיו,‏ העיר שבה שירתתי כחלוצה.‏ אבי ואמי אהבו אותו.‏ התחתנו ביולי 1963 בחוות הוואל,‏ מוקפים במשפחותינו,‏ ואד הופר נשא את נאום החתונה.‏ זה היה חלום שהתגשם.‏

לפול לא היתה מכונית.‏ כשעזבנו את קליבלנד למשימה הבאה,‏ הצלחנו לתחוב את כל מטלטלינו לחיפושית הפולסוואגן שלי,‏ מודל 1961.‏ אחינו לאמונה נהגו לבקר אצלנו בימי שני ולראות אותנו מעמיסים את חפצינו בדרכנו לקהילה הבאה.‏ זה נראה כמו מופע קרקס לראות את המזוודות,‏ התיקים,‏ קופסת המסמכים,‏ מכונת הכתיבה וכן הלאה נעלמים במכונית קטנה זו.‏

פול ואני נסענו אינספור קילומטרים,‏ נהנים מן העליות שבחיים ונושאים את המורדות — הכל עשינו בכוח שרק יהוה יכול להעניק.‏ השנים היו שנים מאושרות,‏ מלאות באהבה ליהוה,‏ באהבה הדדית ובאהבה כלפי ידידים חדשים וותיקים.‏ החודשיים שבילינו בפטרסון במסגרת הקורס שפול עבר היו התקופה המשמחת ביותר בחיינו עד כה.‏ כשראיתי את ארגונו הארצי של יהוה מקרוב התחזקה בי האמונה שהועברה לי כחלק ממורשתי הרוחנית היקרה:‏ זהו אכן ארגון אלוהים.‏ עד כמה אני מאושרת להיות ולוּ חלק קטן מארגון זה!‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם אד הופר זמן קצר לפני הכינוס שנערך בסנט לואיס ב־1941,‏ שם קיבלתי את העותק האישי של הספר ”‏ילדים”‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

סבי ב־1948

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

בחוות הוואל בחתונת הוריי (‏בעיגול)‏

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

שמונת תלמידי המקרא שנאסרו ב־1918 על לא עוול בכפם (‏סבי עומד בצד ימין בסוף)‏

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

כל מטלטלינו נכנסו לחיפושית שלנו

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

עם בעלי פול