סיפור חיים

נאמנותם של יקיריי תרמה רבות לחיי

סיפורה של קת’‏לין קוּק

בעת שביקרה את קרוביה בגְלַזְגו שבסקוטלנד בשנת 1911,‏ נכחה סבתי מרי אלן תומפסון בהרצאה שנשא צ׳ארלס טייז ראסל,‏ אחד החברים הבולטים בקרב תלמידי המקרא הידועים כיום כעדי־​יהוה.‏ סבתא אהבה את מה ששמעה וכשחזרה לדרום אפריקה יצרה קשר עם תלמידי המקרא המקומיים.‏ באפריל 1914 הייתה אחד מ־16 הנטבלים בכינוס הראשון של תלמידי המקרא שנערך בדרום אפריקה.‏ בתה אדית,‏ שהביאה אותי לעולם,‏ הייתה אז בת שש.‏

בעקבות מותו של אח ראסל ב־​1916,‏ התגלעו חילוקי דעות בין תלמידי המקרא בעולם כולו.‏ מספר הנאמנים בדֶרְבַּן צנח מ־60 ל־12 בקירוב.‏ בין מי שצידדו בנאמנים היו סבתא מצד אבא,‏ אינגבורג מירדל,‏ ובנה הנרי שהיה נער ונטבל זמן קצר קודם לכן.‏ ב־​1924 הפך הנרי לקוֹלְפּוֹרְטֶר (‏כפי שנקראו אז עדי־​יהוה המשרתים בשירות מורחב)‏,‏ ובמשך חמש שנים בישר במקומות רבים בדרומה של יבשת אפריקה.‏ ב־​1930 נישאו הנרי ואדית וכעבור שלוש שנים נולדתי.‏

משפחה מורחבת

למשך תקופה מסוימת התגוררנו במוזמביק,‏ אך ב־​1939 עברנו להתגורר עם סבא וסבתא תומפסון ביוהנסבורג.‏ סבא לא גילה כל עניין בָּאמת המקראית ולפעמים התנגד לסבתא,‏ אבל בכל זאת הצטיין בהכנסת אורחים.‏ אחותי תלמה נולדה ב־​1940,‏ ושתינו למדנו כיצד לטפל בקשישים.‏ לא פעם קרה שהארכנו בדיבורים בארוחות הערב המשפחתיות ושוחחנו על מה שעבר עלינו באותו היום או שהעלינו זכרונות.‏

משפחתנו נהנתה מחברתם של עדים רבים שהגיעו לביקור,‏ ובייחוד של משרתים בשירות מורחב.‏ הם השתתפו בשיחותינו בארוחות הערב ודיברו בצורה שחיזקה את הערכתנו למורשתנו הרוחנית.‏ הדבר הגביר בתלמה ובי את הרצון להיות חלוצות כמוהם.‏

כבר מגיל רך התוודענו לחדוות הקריאה.‏ אמא,‏ אבא וסבתא הקריאו לנו סיפורים מתוך ספרים טובים או ישירות מהמקרא.‏ אסיפות הקהילה והשירות היו חלק בלתי נפרד מחיינו.‏ מכיוון שאבא היה משרת הקהילה (‏כיום מכונה המשגיח היושב־​ראש)‏ בקהילת יוהנסבורג,‏ הצטרכנו להגיע מוקדם לאסיפות.‏ לקראת כל כינוס היה אבא עסוק בעניינים ארגוניים ואמא עזרה לבאי הכינוס בכל הקשור ללינה.‏

כינוס מיוחד עבורנו

הכינוס שנערך בשנת 1948 ביוהנסבורג היה כינוס מיוחד.‏ לראשונה נכחו בו חברים מהמרכז העולמי של עדי־​יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ אבא נתמנה להסיע ברכבו את נתן נור ואת מילטון הנשל בכל תקופת שהותם.‏ בכינוס הזה נטבלתי.‏

להפתעתו הרבה של אבא,‏ זמן קצר אחרי הכינוס,‏ התוודה בפניו אביו שהוא מצטער עד עמקי נשמתו על כך שלאחר פטירתו של אח ראסל הושפע ממי שעזבו את תלמידי המקרא.‏ הוא נפטר לאחר חודשים ספורים.‏ סבתא מירדל נותרה נאמנה עד לסיום חייה הארציים ב־​1955.‏

מאורעות שעיצבו את חיי

התחלתי לשרת כחלוצה רגילה ב־1 בפברואר 1949.‏ כשהודיעו שייערך כינוס בינלאומי בשנה שלאחר מכן בעיר ניו־​יורק,‏ התרגשנו מאוד.‏ השתוקקנו לנכוח בכינוס אבל הנסיעה הייתה יקרה מדי בשבילנו.‏ בפברואר 1950 נפטר סבא תומפסון.‏ בכסף שירשה,‏ שילמה סבתא עבור חמשתנו את עלות הנסיעה.‏

מספר שבועות לפני שנסענו קיבלתי מכתב מהמרכז העולמי של עדי־​יהוה בברוקלין,‏ ניו־​יורק.‏ הוזמנתי ללמוד בכיתה ה־16 של בית־​הספר גלעד לשליחים.‏ לא האמנתי למראה עיניי משום שעוד לא מלאו לי אפילו 17 שנה!‏ הלימודים החלו והנה אני,‏ אחת מבין עשרה תלמידים מדרום אפריקה,‏ נהנית מהזכות הגדולה הזו.‏

לאחר טקס הסיום בפברואר 1951,‏ חזרו שמונה מאיתנו לדרום אפריקה לשרת כשליחים.‏ במשך מספר שנים בישרתי עם שותפתי בעיקר בעיירות קטנות דוברות אפריקנס.‏ בהתחלה לא שלטתי בשפה,‏ וזכור לי שיום אחד רכבתי על אופניים בדרכי הביתה ובכיתי על שאני לא מספיק יעילה בשירות.‏ עם הזמן השתפרתי ויהוה בירך את מאמציי.‏

נישואין ושירות נפתי

ב־​1955 הכרתי את ג׳ון קוק.‏ הוא היה בין אלה שסללו את הדרך לפעילות ההטפה בצרפת,‏ בפורטוגל ובספרד לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה.‏ בשנה שנפגשנו שירת ג׳ון כשליח באפריקה.‏ ברבות הימים כתב:‏ ”‏ציפו לי שלוש הפתעות בשבוע אחד.‏.‏.‏ אח נדיב מאוד נתן לי מכונית קטנה;‏ התמניתי למשרת מחוז;‏ והתאהבתי”‏.‏a נישאנו בדצמבר 1957.‏

בתקופת החיזורים הבטיח לי ג׳ון שהחיים לצידו לא יהיו משעממים לרגע — כך אמר וכך היה.‏ ביקרנו קהילות ברחבי דרום אפריקה,‏ בעיקר בקרב האוכלוסיות השחורות.‏ מדי שבוע היה עלינו להתמודד עם הקושי להשיג אישורי כניסה לאזורים האלה,‏ שלא לדבר על לינה.‏ קרה גם שנאלצנו לישון על רצפה בחנות ריקה בקרבת מקום,‏ באזור של האוכלוסייה הלבנה,‏ והשתדלנו שעוברי אורח לא יבחינו בנו.‏ בדרך כלל עשינו את הלילה בבתיהם של העדים הלבנים הקרובים ביותר — שלרוב גרו במרחק קילומטרים רבים.‏

קושי נוסף שהתמודדנו איתו היה לקיים כינוסים במבנים פשוטים שהוקמו בערבות העשב.‏ הקרנו סרטים מטעם עדי־​יהוה שעזרו לאנשים להעריך את אגודת האחים הבינלאומית שלנו.‏ השתמשנו בגנרטור הפרטי שלנו מפני שעל־​פי־​רוב לא היה חשמל באזורים אלו.‏ גם בשטחי החסות הבריטיים לא היינו פטורים מקשיים כי בזמנו הייתה הספרות שלנו מחוץ לחוק.‏ אתגר נוסף היה ללמוד את שפת הזולו.‏ אבל חרף כל הקשיים,‏ שמחנו שיכולנו לשרת את אחינו.‏

באוגוסט 1961 התמנה ג׳ון לאח הראשון בדרום אפריקה שהדריך את בית־​הספר לשירות המלכות,‏ קורס בן ארבעה שבועות שנועד לסייע למשגיחי קהילות.‏ ג׳ון היה מורה למופת.‏ הוא ידע להגיע ללב בדוגמאות חיות ובעלות היגיון פשוט ובתיאורים ציוריים.‏ במשך כשנה וחצי נדדנו ממקום למקום כדי שג׳ון ידריך את הקורס לכיתות דוברות אנגלית.‏ בזמן שלימד,‏ יצאתי לשירות השדה עם המבשרים המקומיים.‏ לאחר מכן,‏ הוזמנו להפתעתנו לשרת החל מ־1 ביולי 1964 במשרד הסניף בדרום אפריקה ששכן בקרבת יוהנסבורג.‏

בינתיים החלה בריאותו של ג׳ון לתעתע בנו.‏ עוד ב־​1948 חלה ג׳ון בשחפת שלאחריה סבל לעתים קרובות מתשישות כללית.‏ התסמינים היו כתסמיני שפעת,‏ והוא שכב ימים שלמים מבלי להיות מסוגל לעשות דבר או לראות איש.‏ הרופא,‏ שאיתו התייעצנו זמן קצר לפני שהוזמנו לשרת בסניף,‏ איבחן שג׳ון סובל מדיכאון.‏

הרופא המליץ שנשנה את קצב חיינו,‏ אבל לא העלינו על הדעת להישמע לעצתו.‏ ג׳ון שירת במחלקת שירות במשרד הסניף ואני שירתתי כמגיהה.‏ כמה שמחנו לקבל חדר משלנו.‏ לפני נישואינו שירת ג׳ון בשטח של דוברי פורטוגזית,‏ ולכן ב־1967 התבקשנו לעזור למשפחת העדים הפורטוגזית היחידה שהייתה בסביבה,‏ לבשר לאוכלוסייה הפורטוגזית העניפה שביוהנסבורג ובסביבותיה.‏ שוב הייתי צריכה לשבור את השיניים וללמוד שפה חדשה.‏

האוכלוסייה הפורטוגזית הייתה פזורה על־​פני שטח נרחב ולכן בילינו הרבה בדרכים — לעתים נסענו מרחק של 300 קילומטר כדי להגיע לישרי הלב.‏ עדים דוברי פורטוגזית ממוזמביק התחילו לבקר אותנו בזמן כינוסים,‏ מה שעזר רבות לחדשים.‏ לאורך 11 השנים שלנו בשטח הפורטוגזי ראינו כיצד קבוצתנו הקטנה,‏ שמנתה לא יותר מ־30 חברים,‏ פורחת ומשגשגת והופכת לארבע קהילות.‏

שינויים בבית

במקביל חלו שינויים בבית אבא.‏ ב־​1960 נישאה תלמה אחותי לג׳ון אוּרבַּן,‏ חלוץ מארצות־​הברית.‏ ב־​1965 הם למדו בכיתה ה־40 של בית־​ספר גלעד ושירתו בנאמנות כשליחים בברזיל במשך 25 שנה.‏ ב־​1990 חזרו לאוהיו על מנת לטפל בהורים של בעלה אשר נפלו למשכב.‏ על אף הקשיים הנלווים לטיפול,‏ הם עדיין משרתים בשירות מורחב.‏

סבתא תומפסון סיימה את חייה הארציים ב־​1965,‏ והייתה נאמנה לאלוהים עד יום מותה בגיל 98.‏ אבא יצא לגמלאות באותה שנה.‏ לכן,‏ כשג׳ון ואני התבקשנו לעזור בשטח הפורטוגזי המקומי,‏ שמחו הוריי להצטרף אלינו.‏ הם תרמו רבות ליציבות הקבוצה וכעבור מספר חודשים נוסדה הקהילה הראשונה.‏ זמן קצר לאחר מכן החלה מחלת הסרטן לתת באימי את אותותיה,‏ וב־​1971 הכריעה אותה המחלה.‏ אבי נפטר שבע שנים אחריה.‏

מתמודדת עם מחלתו של ג׳ון

בשנות ה־70 כבר היה ברור לנו שבריאותו של ג׳ון אינה משתפרת.‏ בהדרגה היה עליו לוותר על מספר זכויות שירות בבית־​אל,‏ זכויות שכה הוקיר,‏ ביניהן הדרכת שיעורי המצפה השבועיים והדיונים המקראיים בבקרים.‏ הוא הועבר ממחלקת השירות למחלקת הדואר ואחרי כן לעבודה בגינה.‏

רוח הלחימה של ג׳ון הקשתה עליו לערוך שינויים.‏ כשהייתי מתעקשת שיאט את הקצב,‏ נהג להקניט אותי ולומר שאני בשבילו כמו כדור ברזל המחובר בשרשרת לרגלו של אסיר,‏ ואז היה מחבק אותי חיבוק מלא הערכה.‏ בסופו של דבר הגענו למסקנה שמוטב שנעזוב את השטח הפורטוגזי ונשרת בקהילה המתאספת באולם המלכות שבסניף.‏

מצבו הבריאותי של ג׳ון הלך והידרדר.‏ בכל זאת,‏ זה היה ממש נוגע ללב לראות את הקשר האינטימי שלו עם יהוה.‏ כשהתעורר באמצע הלילה במצב של דיכאון עמוק,‏ היינו משוחחים עד שהיה נרגע דיו כדי להתפלל ליהוה לעזרה.‏ לבסוף למד להתמודד עם רגעים קשים אלה לבדו — הוא היה מכריח את עצמו לחזור לאט לאט על הכתוב בפיליפים ד׳:‏6,‏ 7‏:‏ ”‏אל תדאגו לשום דבר.‏.‏.‏‏”‏.‏ לאחר מכן היה רגוע מספיק כדי להתפלל.‏ לעתים הייתי מתעוררת וצופה חרש בשפתיו הנעות בתפילה מעומק הלב ליהוה.‏

משרד הסניף נעשה צפוף מדי,‏ ולכן החלו בבניית סניף חדש ומרווח מחוץ ליוהנסבורג.‏ ג׳ון ואני נסענו תכופות לאתר השליו הזה הרחק מהמולת העיר ומזיהום האוויר.‏ מה שמאוד הועיל לו היה שאיפשרו לנו לעבור לשם למגורים זמניים עד להשלמת הבנייה.‏

קשיים חדשים

בהדרגה איבד ג׳ון את כושר החשיבה וההבנה שלו והתקשה יותר ויותר למלא את תפקידיו.‏ אחים תמכו במאמציו והדבר ריגש אותי מאוד.‏ למשל,‏ כאשר אח מסוים היה צריך לבקר בספרייה ציבורית לצורכי מחקר הוא היה לוקח איתו את ג׳ון.‏ ג׳ון מילא את כיסיו בעלונים ובכתבי־​עת לקראת הטיול.‏ זה עזר לו לשמור על תחושת הגשמה וערך עצמי.‏

כתוצאה ממחלת האלצהיימר איבד ג׳ון לבסוף את היכולת להבין את הנקרא.‏ היינו אסירי תודה על קלטות השמע של הספרות המקראית ושל שירי המלכות.‏ האזנו להן שוב ושוב.‏ לפעמים הוא היה מתרגז כאשר לא ישבתי והקשבתי יחד איתו.‏ אז בשעות הארוכות האלה העסקתי את עצמי בתפירה ובסריגה — כך שסוודרים ושמיכות לא חסרו לנו!‏

מצבו של ג׳ון הלך והידרדר וזה תבע ממני יותר ויותר זמן כדי לטפל בו.‏ אף שלרוב הייתי עייפה מכדי לקרוא או ללמוד,‏ הייתה לי זכות מיוחדת לסעוד אותו עד יומו האחרון ב־​1998.‏ ג׳ון נפטר בשלווה בזרועותיי,‏ זמן קצר אחרי שמלאו לו 85 שנה.‏ הוא היה נאמן ומסור עד לרגעיו האחרונים.‏ אני מצפה בכליון עיניים לראות אותו בתחיית המתים,‏ בריא בגופו ובשכלו!‏

זריקת עידוד

אחרי שהתאלמנתי לא היה לי קל לחיות לבדי לכן נסעתי במאי 1999 לבקר את תלמה אחותי ואת בעלה בארצות־​הברית.‏ כל כך משמח ומרענן היה לפגוש עשרות אחים יקרים ונאמנים,‏ בייחוד בביקורינו במרכז העולמי של עדי־​יהוה בניו־​יורק!‏ ללא ספק זו הייתה זריקת העידוד הרוחנית לה נזקקתי.‏

אני נושאת עימי זכרונות על יקיריי שנאמנותם תרמה כה רבות לחיי.‏ הודות להדרכתם,‏ דוגמתם האישית ועזרתם למדתי להרחיב את לבי ואת אהבתי כלפי אנשים בני לאומים וגזעים אחרים.‏ למדתי לפתח סבלנות,‏ כוח סבל וכושר הסתגלות.‏ ויותר מכול,‏ טעמתי מחסדו של יהוה,‏ שומע התפילה.‏ אני מזדהה עם דברי מחבר המזמור שאמר:‏ ”‏אשרי תבחר ותקָרֵב,‏ ישכון חצריך.‏ נשׂבּעה בטוּב ביתך”‏ (‏תהלים ס״ה:‏5‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 8]‏

סבתא עם בנותיה

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

עם הוריי ביום טבילתי ב־1948

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

עם אלברט שרודר,‏ רַשָם בית־ספר גלעד,‏ ועוד תשעה תלמידים מדרום אפריקה

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

עם ג׳ון ב־1984