הוַלְדֶנְסִים — מכפירה לפרוטסטנטיות

השנה היא 1545.‏ בלוּבֶּרוֹן,‏ מחוז יפהפה בפּרוֹבַנְס שבדרום צרפת,‏ נערך צבא לביצוע משימה נוראית עקב אי־סובלנות דתית.‏ מתחיל שבוע של שפיכות דמים.‏

כפרים הוחרבו עד היסוד,‏ ותושבים נכלאו או הומתו.‏ קלגסים פראיים ביצעו פשעים אכזריים במהלך טבח אשר זיעזע את אירופה.‏ כ־700,‏2 גברים נהרגו,‏ ו־600 איש נשלחו לעבוד בספינות עבדים,‏ שלא להזכיר את הסבל שפקד את הנשים והילדים.‏ מפקד הצבא שניצח על מבצע עקוב מדם זה זכה לשבחים מצד מלך צרפת ומהאפיפיור.‏

הרפורמציה כבר שיסעה את גרמניה כאשר המלך הקתולי של צרפת,‏ פרנסואה ה־1,‏ דרש ושאל בעניין ’‏כופרים’‏ במלכותו,‏ וזאת מחשש להתפשטות הפרוטסטנטיות.‏ במקום למצוא מקרים בודדים של כפירה,‏ גילו הרשויות בפּרוֹבַנְס כפרים שלמים של פורשים דתיים.‏ ניתן הצו לחסל את הכפירה,‏ והוא יצא אל הפועל בטבח של שנת 1545.‏

מי היו אותם כופרים?‏ מדוע היו הם מטרה לאלימות ולאי־סובלנות דתית?‏

מעושר לעוני

הרוגי הטבח השתייכו לתנועה דתית שקנתה לה אחיזה בשטחים נרחבים באירופה וראשיתה במאה ה־12.‏ אופן התפשטותה וכושר הישרדותה לאורך המאות מקנים לה מעמד מיוחד בדברי ימי ההתנגדות הדתית.‏ רוב ההיסטוריונים מחזיקים בדעה שהתנועה נולדה בערך בשנת 1170.‏ סוחר עשיר ששמו וַלְדֶס (‏Vaudès)‏ מן העיר לִיוֹן שבצרפת,‏ השתוקק לדעת כיצד להשביע את רצון אלוהים.‏ ולדס,‏ שככל הנראה קיבל את השראתו מהוראת ישוע לעשיר מסוים למכור את כל נכסיו ולחלקם לעניים,‏ ויתר על עושרו כדי להכריז את הבשורה אך לא לפני שדאג לרווחתם הכלכלית של בני משפחתו (‏מתי י״ט:‏​16–22‏)‏.‏ עד מהרה התקבצו סביבו חסידים,‏ שלאחר מכן זכו לכינוי וַלְדֶנְסִים.‏a

עוני,‏ הטפה והמקרא היו לוּז חייו של ולדס.‏ מחאות כנגד עושרם המופלג של הכמרים לא היו דבר חדש.‏ היו כמה כמרים שפרשו מן הכנסייה וגינו אותה על שחיתותה ועל כך שניצלה לרעה את סמכותה.‏ אך ולדס היה הדיוט ואדם מן השורה,‏ כמו רוב חסידיו.‏ עובדה זו ודאי מסבירה מדוע היה חיוני לדעתו לתרגם את המקרא לשפת המקום,‏ ללשון המדוברת.‏ מכיוון שרק הכמורה יכלה להשיג את הנוסח הלטיני של המקרא,‏ יזם ולדס תרגום של ספרי הבשורה וספרים אחרים מן המקרא לצרפתית־פרובנסאלית — השפה של פשוטי העם במזרח־מרכז צרפת.‏b מתוך ציות למצוותו של ישוע לבשר,‏ הפיצו עניי לִיוֹן את בשורתם בחוצות הערים (‏מתי כ״ח:‏​19,‏ 20‏)‏.‏ ההיסטוריון גבריאל אַוּדִיסְיוֹ מסביר שהגורם שהשפיע יותר מכול על גישת הכנסייה בעניין הוולדנסים היה דבקותם בהטפה לציבור.‏

מקתולים לכופרים

באותם ימים רק אנשי הכמורה הורשו להטיף,‏ ולכנסייה לבדה היתה שמורה הזכות להסמיך מישהו לשמש כמטיף.‏ בעיני הכמורה,‏ היו הוולדנסים בורים ואנאלפביתים.‏ אך ב־1179 ביקש ולדס מהאפיפיור אלכסנדר ה־3 הכרה רשמית בהטפתו.‏ הרשות ניתנה — אך רק בתנאי שהכמרים המקומיים יתנו את הסכמתם.‏ ההיסטוריון מלקולם למברט מציין שתגובה זו ”‏היתה שקולה לסירוב מוחלט”‏.‏ ואכן,‏ הארכיבישוף ז׳אן בלמאן מלִיוֹן אסר באופן רשמי על פשוטי העם להטיף.‏ ולדס הגיב בציטוט מעשי השליחים ה׳:‏29‏:‏ ”‏לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם”‏.‏ הוא סירב להיכנע לאיסורים ולכן נודה מן הכנסייה ב־1184.‏

אף שהוולדנסים גורשו ממחוז הבישוף של לִיוֹן ונרדפו עד שעזבו את העיר,‏ נראה שהטלת החרם היתה במידת מה רק על הנייר.‏ רבים מפשוטי העם רחשו כבוד רב לוולדנסים בשל יושרם ואורח חייהם,‏ ואפילו בישופים המשיכו לדבר איתם.‏

לפי ההיסטוריון יוּאַן קמרוֹן,‏ המטיפים הוולדנסים ככל הנראה לא ”‏התנגדו עקרונית לכנסייה הרומית־קתולית”‏.‏ הם פשוט ”‏רצו לבשר וללמד”‏.‏ היסטוריונים אומרים שהתנועה אולצה להפוך לתנועה כופרת בעקבות סדרה של החלטות,‏ שבאופן הדרגתי ויסודי דחקו אותה לשוליים.‏ הגינויים מטעם הכנסייה הגיעו לשיאם בחרם שהטילה הוועידה הכנסייתית הרביעית של הלטראן על הוולדנסים ב־1215.‏ כיצד השפיע הדבר על פעילות ההטפה שלהם?‏

יורדים למחתרת

ולדס מת ב־1217,‏ ובעקבות הרדיפות נפוצו חסידיו לעמקים שבהרי האלפים בצרפת,‏ לגרמניה,‏ לצפון איטליה ולמרכז אירופה ומזרחה.‏ הרדיפות גם גרמו לוולדנסים להתיישב בכפרים,‏ מה שהגביל את פעילות ההטפה שלהם באזורים רבים.‏

ב־1229 השלימה הכנסייה הקתולית את מסע הצלב נגד הקטארים,‏ או האלביגנזים,‏ בדרום צרפת.‏c הוולדנסים הפכו גם הם להיות יעד להתקפות.‏ האינקוויזיציה עמדה להתחיל ולפעול באכזריות נגד כל מתנגדי הכנסייה.‏ פחדם של הוולדנסים גבר עליהם והם ירדו למחתרת.‏ עד 1230 הם הפסיקו לבשר בפומבי.‏ אודיסיו מסביר:‏ ”‏במקום לצאת ולחפש אחר כבשים חדשים.‏.‏.‏ הם ריכזו את מאמציהם בדאגה למאמינים כדי לעזור להם לעמוד באמונתם כנגד הלחצים והרדיפות מבחוץ”‏.‏ הוא מוסיף ש”‏ההטפה אומנם נשארה חיונית,‏ אך בפועל היא השתנתה לחלוטין”‏.‏

אמונה ומנהגים

בִּמקום שגם גברים וגם נשים ישתתפו בפעילויות הקשורות להטפה,‏ עד המאה ה־14 יצרו הוולדנסים הבדל בין מטיפים ומאמינים.‏ רק גברים שהוכשרו היטב נטלו חלק אותה עת בהטפה למאמינים.‏ אותם מטיפים נודדים נודעו מאוחר יותר בכינוי ”‏דודים”‏ (‏barbes)‏.‏

ה”‏דודים”‏ ביקרו בבתי משפחות הוולדנסים והשתדלו לשמור על קיום התנועה ולאו דווקא להפיץ את אמונותיה.‏ כל ה”‏דודים”‏ ידעו קרוא וכתוב,‏ ותקופת הכשרתם,‏ שארכה עד שש שנים,‏ נשאה אופי מקראי.‏ השימוש במקרא בשפתם סייע להם להסביר אותו לצאן מרעיתם.‏ אפילו מתנגדיהם הודו בכך שלוולדנסים,‏ כולל ילדיהם,‏ יש תרבות מקראית איתנה וביכולתם לצטט קטעים ארוכים מכתבי־הקודש.‏

בין הדברים שהוולדנסים הראשונים התנגדו להם היו שקר,‏ אמונה בכּוּר מצרף (‏פורגטוריה)‏,‏ טקסי מיסה עבור המתים,‏ שטרי מחילת עוונות ואינדולגנציות מטעם האפיפיור ופולחן של מרים הבתולה ושל ה”‏קדושים”‏.‏ הם גם קיימו פעם בשנה את סעודת הערב של האדון,‏ או הסעודה האחרונה.‏ בהתאם לדברי למברט,‏ פולחנם ”‏היה למעשה דת ההדיוטות”‏.‏

‏”‏חיים כפולים”‏

קהילות הוולדנסים היו סגורות ומלוכדות.‏ החברים נישאו אך ורק בתוך התנועה,‏ וכך נוצרו בחלוף המאות שמות משפחה האופייניים לוולדנסים.‏ עם זאת,‏ במאמצם לשרוד,‏ ניסו הוולדנסים להסתיר את דעותיהם.‏ מעטה החשאיות שאפף את אמונותיהם ומנהגיהם הדתיים הקל על מתנגדיהם להאשימם בהאשמות מזעזעות,‏ כמו למשל שהם עוסקים בפולחן השטן.‏d

אחת מדרכי ההתמודדות של הוולדנסים עם אותן האשמות היתה התפשרות ואימוץ גישה של ”‏קונפורמיזם מינימלי”‏ עם הפולחן הקתולי,‏ לפי קמרון.‏ ולדנסים רבים התוודו לפני כמרים קתוליים,‏ נכחו בטקס המיסה,‏ השתמשו במים קדושים ואפילו יצאו למסעות צליינות.‏ למברט מציין:‏ ”‏הם נהגו כשכניהם הקתולים במובנים רבים”‏.‏ אודיסיו אומר גלויות שבאותם ימים,‏ הוולדנסים ”‏ניהלו חיים כפולים”‏.‏ הוא מוסיף:‏ ”‏מצד אחד,‏ הם התנהגו לכאורה כמו קתולים כדי לשמור על שקט יחסי;‏ מצד שני,‏ הם המשיכו לקיים טקסים ומנהגים מסוימים בתוך הקהילה כדי להבטיח שהתנועה תמשיך להתקיים”‏.‏

מכפירה לפרוטסטנטיות

במאה ה־16 שינתה הרפורמציה עד לבלי הכר את הזירה הדתית באירופה.‏ נפגעי האי־סובלנות יכלו לבקש הכרה חוקית בארצם הם,‏ או להגר לארץ אחרת בחיפוש אחר תנאים נוחים יותר.‏ עניין הכפירה כבר לא היכה גלים,‏ שכן אנשים רבים קראו תיגר על ההגמוניה של הממסד הדתי.‏

כבר ב־1523 הזכיר הרפורמטור הידוע,‏ מרטין לותר,‏ את הוולדנסים.‏ ב־1526 הביא אחד ה”‏דודים”‏ הוולדנסים להרי האלפים חדשות על התפתחויות דתיות באירופה.‏ בעקבות זאת החלה תקופה של חילופי רעיונות בין הקהילות הפרוטסטנטיות לוולדנסים.‏ בעידודם של הפרוטסטנטים,‏ מימנו הוולדנסים את התרגום הראשון של המקרא מן השפות המקוריות לצרפתית.‏ מקרא זה יצא מתחת מכבש הדפוס ב־1535 ונודע מאוחר יותר כמקרא אוֹלִיוֶטַאן.‏ אך למרבה האירוניה,‏ רוב הוולדנסים לא הבינו צרפתית.‏

עקב הרדיפות המתמשכות מצד הכנסייה הקתולית,‏ ולדנסים רבים תקעו יתד במחוז בטוח יותר,‏ בפרובנס שבדרום צרפת,‏ כשם שעשו המהגרים הפרוטסטנטים.‏ השלטונות נכנסו מייד לכוננות.‏ למרות דיווחים חיוביים רבים על אורח החיים ועקרונות המוסר של הוולדנסים,‏ היו שפיקפקו בנאמנותם וטענו שהם מהווים איום לסדר הציבורי.‏ באותה עת פורסם צו מֶרִינְדוֹל שהוביל לשפיכות הדמים הנוראה שהוזכרה בתחילת המאמר.‏

היחסים בין הקתולים והוולדנסים הלכו מדחי אל דחי,‏ ובתגובה להתקפות נגדם,‏ השתמשו הוולדנסים אפילו בכוח הזרוע כדי להגן על עצמם.‏ סכסוך זה הוביל אותם בסופו של דבר אל חיק הפרוטסטנטים.‏ כך חברו הוולדנסים אל הזרם המרכזי של הפרוטסטנטיות.‏

במשך המאות נוסדו כנסיות ולדנסיות במדינות הרחוקות מצרפת,‏ כגון אורוגוואי וארצות־הברית.‏ אך רוב ההיסטוריונים מסכימים עם אודיסיו,‏ האומר כי ”‏הוולדניזם הגיע לקצו בתקופת הרפורמציה”‏,‏ כאשר ”‏נטמעה”‏ תנועה זו בתוך הפרוטסטנטיות.‏ לאמיתו של דבר,‏ איבדה התנועה הוולדנסית את ההתלהבות שפיעמה בה במאות קודמות.‏ היה זה כאשר חברי התנועה נטשו מתוך פחד את פעילות ההטפה וההוראה המבוססות על המקרא.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏מפה/‏תמונה בעמוד 23]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

אזורים שבהם הורגשה השפעתם של הוולדנסים

צרפת

לִיוֹן

פּרוֹבַנס

לוּבֶּרוֹן

שטרסבורג

מילאנו

רומא

ברלין

פראג

וינה

‏[‏תמונה]‏

הוולדנסים מימנו את תרגומו של מקרא אוֹלִיוֶטַאן מ־1535

‏[‏שלמי תודה]‏

מקרא:‏ Paris ,‏Cliché Bibliothèque nationale de France ©

‏[‏תמונות בעמודים 20,‏ 21]‏

וַלְדֶס

שתי נשים ולדנסיות מועלות על המוקד

‏[‏שלמי תודה]‏

עמודים 20 ו־21:‏ Karlsruhe ,‏Landesbildstelle Baden ©