מהי השקפתך לגבי המוות?
המוות מעיב על חיינו היומיומיים, ואין זה משנה אם אנו בריאים או עשירים. אנו עלולים למות בפעם הבאה שנחצה את הכביש או שנשכב במיטה. אסונות כמו התקפות הטרור שאירעו ב־11 בספטמבר 2001 בניו־יורק סיטי ובוושינגטון די. סי. מעמתים אותנו פנים אל פנים עם העובדה ש”האויב האחרון”, המוות, מכה בכל שכבות החברה, ולעתים תובע אלפי קורבנות תוך דקות ספורות (קורינתים א׳. ט״ו:26).
למרות זאת, נראה שהמוות מרתק אנשים. אין לך משהו שמגביר את מכירות העיתונים או מושך יותר אנשים למסך הטלוויזיה מאשר דיווחים על מוות, ובמיוחד מוות המוני בנסיבות מסמרות שיער. דומה כי אנשים אינם שבעים מדיווחים על מוות, ולא משנה אם הסיבות לו הם מלחמות, אסונות טבע, מעשי פשע או מחלות. ההתעסקות המופרזת בנושא המוות באה לידי ביטוי בצורה מתמיהה בפרץ הרגשות הנלווה למותם של אישי ציבור וידוענים.
אין עוררין על כך; אנשים ממשיכים להיות מרותקים מן המוות — ממותם של אחרים. אולם המחשבה על מותם שלהם מרתיעה אותם. רובנו לא מעוניינים לחשוב על אובדן חיינו אנו.
מוטרדים מן המוות?
המחשבה על מותנו מעיקה וכך תמשיך להיות. מדוע? משום שאלוהים נטע בנו שאיפה עזה לחיות לנצח. ”גם את העולם [הנצח] נתן בלבם”, כתוב בקהלת ג׳:11. לכן הידיעה שאין מפלט מן המוות יוצרת קונפליקט פנימי אצל בני אדם, תחושת דיסהרמוניה מתמשכת. כדי ליישב את הקונפליקט הפנימי הזה ולממש את הרצון הטבעי להמשיך לחיות, המציאו בני האדם מגוון רחב של אמונות, החל באמונה בהישארות הנפש וכלה בגלגול נשמות.
בכל אופן, המוות הוא חוויה מטרידה, מפחידה, ואימת המוות משותפת לכול. מסיבה זו אין אנו תמהים על כך שהמוות הוא עתיד שקשה לחברה האנושית להתמודד איתו. הרי המוות חושף את ההבל שבהקדשת החיים לרדיפה אחר עושר ושררה.
למות לבד?
בעבר היה מקובל שחולים במחלות סופניות או כאלה שנפצעו אנושות נפטרים בסביבה המוכרת והחמימה של ביתם. כך היה נהוג בתקופת המקרא, וכך מקובל גם כיום בתרבויות מסוימות (בראשית מ״ט:1, 2, 33). במקרים אלה המשפחה מתאספת יחדיו וגם הילדים נוטלים חלק בשיחה. כל אחד מבני המשפחה מרגיש שהוא אינו מתאבל לבד ושיש אחרים הנושאים עימו בנטל ומשתתפים בצערו.
גישה זו שונה מאוד ממה שנהוג בחברה שבה השיחה על המוות היא בחזקת טאבו ונחשבת לדיון מדכא שאסור לילדים להשתתף בו, מתוך הנחה שזה ”יותר מדי בשבילם”. המוות בימינו שונה במובנים רבים מבעבר, ומתלווה אליו בדידות רבה יותר. אף־על־פי שרוב האנשים היו מעדיפים למות בביתם, בשלווה ובמחיצת בני משפחה אוהבים שיטפלו בהם, רבים מתמודדים עם המציאות הקשה של גסיסה בבית חולים, ובדרך כלל הם בודדים, כואבים ומחוברים למערכת מפחידה של מכשירים משוכללים. מאידך, מיליונים פשוט מתים עלומי שם — קורבנות פלונים אלמונים של רציחות עמים, רעב, איידס, מלחמות אזרחים או עוני מחפיר.
נושא למחשבה
המקרא אינו מציג את המחשבות על המוות באור שלילי. לאמיתו של דבר, קהלת ז׳:2 אומר: ”טוב ללכת אל בית אֵבֶל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם”. מקרה מוות גורם לנו להתפנות מן הדאגות או מהעיסוקים הרגילים ולחשוב עד כמה החיים קצרים. זה עוזר לנו לנהל חיים תכליתיים יותר במקום לבזבז אותם ולחיות ללא כיוון ומטרה.
מהי השקפתך בנוגע למוות? האם בחנת את רגשותיך, דעותיך, תקוותיך או חששותיך בנוגע לסוף חייך?
כפי שנכון לגבי מהות החיים, נבצר מן האדם להסביר ולהבין את מהות המוות. הסמכות המהימנה היחידה בעניין זה היא בוראנו. עימו ”מקור חיים” ולו ”למוות תוצאות”, כלומר, בידיו דרכי המילוט מן המוות (תהלים ל״ו:10; ס״ח:21). אולי זה יישמע מפתיע, אך השוואה בין כמה אמונות נפוצות בנוגע למוות ובין הכתוב בדבר־אלוהים יכולה לנחם ולעודד. בחינת הנושא תעזור לך לגלות שהמוות אינו בהכרח סוף פסוק.
[קטע מוגדל בעמוד 4]
המודעות לכך שאנו עלולים למות עוזרת לנו לנהל חיים בעלי תכלית