סיפור חיים

ממרתפים אפלים אל האלפים השוויצריים

סיפורו של לותר וולטר

לאחר שלוש שנים ארוכות במרתפים האפלים של בתי הכלא הקומוניסטיים בגרמניה המזרחית,‏ השתוקקתי ליהנות מטעמו המתוק של החופש ומהקן החמים של משפחתי.‏

לא הכנתי את עצמי למבט הנבוך שניבט מפניו של בני בן השש,‏ יוהנס.‏ מחצית משנות חייו הוא לא ראה את אביו.‏ נדמיתי בעיניו לזר גמור.‏

שלא כמו בני,‏ נהניתי בילדותי מחברתם האוהבת של הוריי.‏ נולדתי בשנת 1928 בחֶמנִיץ,‏ גרמניה,‏ ובביתנו שררה אווירה לבבית.‏ אבי הביע בגלוי את סלידתו מן הדת.‏ הוא נזכר שבמלחמת העולם הראשונה,‏ ב־25 בדצמבר,‏ איחלו חיילים ”‏משיחיים”‏ ”‏חג מולד שמח”‏ לחיילים בצידו השני של המתרס ולמחרת חזרו להרוג זה את זה.‏ הדת היתה בעיניו הצביעות בהתגלמותה.‏

ההתפכחות מאשליה מפנה את מקומה לאמונה

לשמחתי,‏ לא נחלתי אכזבה דומה.‏ בגיל 17 הסתיימה מלחמת העולם השנייה,‏ ובקושי הצלחתי להתחמק מהגיוס.‏ למרות זאת,‏ היו שאלות שלא נתנו לי מנוח כמו ’‏למה יש כל כך הרבה שפיכות דמים?‏ במי אפשר לבטוח?‏ היכן אמצא ביטחון אמיתי?‏’‏ גרמניה המזרחית,‏ המדינה שבה התגוררנו,‏ היתה תחת המשטר הסובייטי.‏ האידיאלים הקומוניסטיים של צדק,‏ שוויון,‏ סולידריות ויחסי אחווה שבו את לבם של האנשים שעייפו מזוועות המלחמה.‏ אלא שכעבור זמן קצר עמדה המציאות לטפוח על פניהם של אותם אנשים כנים — הפעם לא באשמת הדת אלא באשמת הפוליטיקה.‏

בעודי מחפש תשובות משמעותיות שוחחה איתי דודתי,‏ שהיתה אחת מעדי־​יהוה,‏ על אמונתה.‏ היא נתנה לי ספר המבוסס על המקרא שעורר בי את הרצון לקרוא — לראשונה בחיי — את כל פרק כ״ד של ספר מתי‏.‏ התרשמתי מן ההסברים ההגיוניים והמשכנעים שמצאתי בספר,‏ אשר הגדיר את תקופתנו כ”‏סיום הסדר העולמי”‏ והצביע על שורש בעיות האנושות (‏מתי כ״ד:‏3,‏ ע״ח;‏ ההתגלות י״ב:‏9‏)‏.‏

עד מהרה קיבלתי ספרות נוספת של עדי־​יהוה,‏ ושתיתי אותה בצמא.‏ עם הזמן הגעתי למסקנה שמצאתי את האמת שאותה חיפשתי בשקיקה.‏ זה היה מרתק ללמוד שישוע המשיח עלה על כס המלוכה בשמים ב־​1914,‏ ושבקרוב הוא יכריע את כל הגורמים השליליים על מנת להביא ברכות לעושי רצון אלוהים.‏ תגלית חשובה נוספת עבורי היתה ההבנה הברורה של נושא הכופר.‏ הדבר עזר לי לפנות ליהוה אלוהים בתפילות מעומק הלב ולבקש את מחילתו.‏ התרגשתי עמוקות מן ההזמנה הלבבית שביעקב ד׳:‏8‏:‏ ”‏קירבו לאלוהים ויקרב אליכם”‏.‏

חרף התלהבותי עד אין קץ מן האמונה החדשה שמצאתי,‏ הוריי ואחותי לא ששו לקבל את מה שאמרתי להם.‏ אבל תגובתם לא ציננה את רצוני העז לנכוח באסיפות הקהילה שקבוצת עדים קטנה ערכה סמוך לחֶמנִיץ.‏ להפתעתי,‏ הוריי ואחותי התלוו אלי לאסיפה הראשונה שלי!‏ זה היה בחורף של 1945/‏1946.‏ מאוחר יותר,‏ כשנוסדה קבוצה ללימוד המקרא בעיירת מגורינו,‏ הַרְטַאוּ,‏ החלה משפחתי לנכוח בקביעות.‏

‏”‏נער אנוכי”‏

לימוד אמיתות מקראיות חשובות והתרועעות קבועה עם משרתי יהוה הניעו אותי להקדיש את חיי ליהוה.‏ נטבלתי ב־25 במאי 1946.‏ לשמחתי הרבה,‏ גם בני משפחתי התקדמו מבחינה רוחנית ובסופו של דבר שלושתם הפכו לעדים נאמנים.‏ אחותי עדיין חברה פעילה באחת מקהילות חֶמנִיץ.‏ אמי ואבי שירתו בנאמנות עד מותם.‏ אמי נפטרה בשנת 1965 ואבי ב־​1986.‏

שישה חודשים לאחר טבילתי התחלתי לשרת כחלוץ מיוחד.‏ זו היתה תחילתו של שירות לכל החיים ”‏בעיתו ושלא בעיתו”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ד׳:‏2‏)‏.‏ לא חלף זמן רב ונפתחו בפניי הזדמנויות חדשות.‏ היה צורך במבשרים בשירות מלא באזור נידח בחלקה המזרחי של גרמניה.‏ הגשתי יחד עם עוד אח בקשה להישלח לשם,‏ אם כי חשתי שאין לי הניסיון והבגרות הנדרשים לתפקיד אחראי כזה.‏ הייתי בסך הכול בן 18,‏ והזדהיתי עם ירמיהו:‏ ”‏אהה.‏.‏.‏ יהוה!‏ הנה לא ידעתי דבר,‏ כי נער אנוכי”‏ (‏ירמיהו א׳:‏6‏)‏.‏ על אף חששותיי,‏ האחים האחראים החליטו בטוב לבם לתת לנו הזדמנות.‏ נשלחנו לבֶּלְצִיג,‏ עיירה קטנה במדינת בְּרַנְדֶנְבּוּרְג.‏

היה קשה מאוד לבשר בשטח הזה,‏ אבל למדנו הרבה דברים חשובים.‏ עם הזמן,‏ קיבלו מספר נשות עסקים מכובדות את בשורת המלכות ונעשו עדות־​יהוה.‏ אלא שעמדתן היתה מנוגדת למסורות ולפחדים עמוקי השורשים שרווחו באותו ישוב כפרי.‏ כמרים קתולים ופרוטסטנטים עשו יד אחת נגדנו והטיחו בנו האשמות והשמצות בשל פעילות ההטפה שלנו.‏ בטחנו ביהוה שינחה אותנו ויגן עלינו וכך הצלחנו לעזור למספר אנשים לאמץ את האמת.‏

עננים של אי־סובלנות מקדירים את פני השמים

שנת 1948 הביאה עימה ברכות,‏ ומאידך קשיים בלתי צפויים.‏ תחילה,‏ נשלחתי לשרת כחלוץ ברוּדוֹלְשטַט שבתוּרִינְגְיָה.‏ שם היכרתי אחים ואחיות נאמנים רבים,‏ ונהניתי מחברתם.‏ ברכה גדולה נוספת באה עלי בחודש יוני באותה שנה.‏ נשאתי לאישה את אריקה אולמן,‏ משיחית צעירה נאמנה ופעילה שהיכרתי עוד בימים שהתחלתי לבוא לאסיפות בקהילת חֶמנִיץ.‏ שירתנו ביחד כחלוצים בעיר מגוריי,‏ הַרְטַאוּ.‏ ברבות השנים אריקה לא יכלה עוד לשרת בשירות מלא מחמת בעיות בריאות ומסיבות אחרות.‏

הימים היו ימים קשים למשרתי יהוה.‏ מחלקת העבודה הממשלתית בחֶמנִיץ ביטלה את כרטיס מנות המזון שהיה לי כדי לאלץ אותי לוותר על פעילות ההטפה ולעבוד במשרה מלאה.‏ האחים האחראים נעזרו במקרה שלי כדי לבקש הכרה חוקית מטעם הרשויות.‏ הבקשה נדחתה,‏ וב־23 ביוני 1950 נגזר עלי לשלם קנס או לשבת בכלא ל־30 יום.‏ ערערנו על הפסיקה,‏ אבל הערכאה הגבוהה יותר דחתה את הערעור ונשלחתי לכלא.‏

זו היתה רק יריית הפתיחה לסערת ההתנגדות והמצוקה שעמדה להתרגש עלינו.‏ חלף פחות מחודש ובספטמבר 1950 בעקבות מסכת השמצות נגדנו באמצעי התקשורת,‏ החרים המשטר הקומוניסטי את פעילותנו.‏ בשל הגידול המהיר בשורותינו ועקב עמדתנו הניטראלית,‏ הגדירו אותנו כסוכנות ריגול מסוכנת של המערב המבצעת ”‏פעילות מפוקפקת”‏ במסווה של דת.‏ ביום שבו נכנס האיסור לתוקפו,‏ ילדה אשתי בבית את בננו,‏ יוהנס,‏ בשעה שהייתי במאסר.‏ לקול מחאותיה של המיילדת,‏ פרצו סוכני בטחון המדינה אל דירתנו וחיפשו ראיות מרשיעות.‏ כמובן,‏ הם לא מצאו דבר.‏ מאוחר יותר עלה בידם להשתיל בקהילה שלנו סוכן סמוי.‏ הדבר הוביל למעצרם של כל האחים האחראים,‏ ואני ביניהם,‏ באוקטובר 1953.‏

במרתפים אפלים

לאחר שהורשענו ונידונו לתקופות מאסר בין שלוש לשש שנים,‏ הצטרפנו לכמה מאחינו במרתפים המרופשים של טירת אוסטרשטיין שבעיר צְווִיקַאוּ.‏ על אף התנאים המחרידים,‏ זו היתה שמחה של ממש להתרועע עם אחים בוגרים.‏ היעדר החופש לא היה בהכרח היעדר מזון רוחני.‏ המשטר אומנם בז לכתב העת המצפה והחרים אותו,‏ אך החוברות מצאו את דרכן לכלא והיישר אל תאינו!‏ כיצד?‏

חלק מן האחים נשלחו לעבוד במכרות הפחם,‏ שם פגשו בעדים אחרים שלא היו במאסר,‏ והם שנתנו להם את כתבי העת.‏ אחר כך הבריחו האחים בחשאי את החוברות והצליחו בתחבולות מחוכמות להעביר אלינו את המזון הרוחני שנזקקנו לו נואשות.‏ כל כך שמחתי והתעודדתי מדאגתו ומהכוונתו של יהוה!‏

בסוף שנת 1954 הועברנו לכלא הנודע לשמצה בטוֹרְגַאוּ.‏ העדים שם קיבלו את פנינו בשמחה.‏ עד אז שמרו האחים על חוסנם הרוחני על־​ידי כך שחזרו על מה שנשמר בזיכרונם מהוצאות קודמות של המצפה.‏ עד כמה שיוועו הם לאספקה טרייה של מזון רוחני!‏ ראינו חובה לעצמנו לחלוק איתם נקודות שלמדנו בצְווִיקַאוּ.‏ אבל כיצד יכולנו לעשות זאת בהתחשב בעובדה שנאסר עלינו מפורשות לשוחח זה עם זה בטיולים הרגליים היומיים?‏ האחים נתנו לנו הצעות טובות כיצד להתגבר על המכשול ויהוה סכך עלינו בידו המגוננת.‏ הדבר לימד אותנו עד כמה חשוב לשקוד על לימוד המקרא ולהקדיש זמן להרהורים כל עוד יש לנו החופש וההזדמנויות לעשות כן.‏

עת להחלטות כבדות משקל

עמדנו איתן בעזרת יהוה.‏ להפתעתנו הרבה,‏ בתום 1956 הוענקה לכמה מאיתנו חנינה.‏ קשה לתאר את האושר שהציף אותנו לנוכח שערי הכלא הפתוחים!‏ בני כבר היה בן שש,‏ ולא ידעתי את נפשי מרוב שמחה לחזור לאשתי ולהצטרף אליה בגידול בני.‏ לזמן מה התייחס אלי יוהנס כאל זר,‏ אבל עד מהרה נרקם בינינו קשר לבבי.‏

אלה היו זמנים קשים לעדי־​יהוה בגרמניה המזרחית.‏ בשל העוינות הגוברת כלפי פעילותנו המשיחית וכלפי עמדתנו הניטראלית נאלצנו לחיות תחת איום בלתי פוסק — חיים מלאי עייפות ורצופי סכנות וחרדות.‏ אריקה ואני בחנו היטב את מצבנו והתפללנו על כך ליהוה.‏ בסופו של דבר ראינו צורך לעבור למקום אחר כדי לחיות בתנאים נוחים יותר ולא לתת לדאגות לכרסם בנו אט אט.‏ רצינו שתהיה לנו החירות לשרת את יהוה ולממש מטרות רוחניות.‏

באביב 1957 נפתחה בפנינו ההזדמנות לעבור לשְׁטוּטְגַרְט שבגרמניה המערבית.‏ פעילות ההטפה לא נאסרה שם,‏ ויכולנו להתרועע בחופשיות עם אחינו לאמונה.‏ תמיכתם האוהבת היתה מעל ומעבר.‏ שירתנו שבע שנים בקהילת הדלפינגן.‏ בשנים ההן החל בננו את לימודיו בבית־​הספר והתקדם יפה מבחינה רוחנית.‏ בספטמבר 1962 נפלה בחלקי הזכות ללמוד בבית־​הספר לשירות המלכות בוִיסְבַּדְן.‏ שם עודדו אותי לעבור עם משפחתי אל מקום שיש בו צורך במורים למקרא דוברי גרמנית.‏ הדבר כלל אזורים מסוימים בגרמניה ובשווייץ.‏

אל האלפים השוויצריים

בשנת 1963 עברנו לשווייץ.‏ התבקשנו לשרת עם קהילה קטנה בברוּנאן לחוף ימת לוּצֶרְן היפה,‏ בלב האלפים השוויצריים.‏ זה היה עבורנו כמו להיות בגן עדן.‏ היינו צריכים להתרגל לדיאלקט הגרמני המדובר שם,‏ לאורח החיים המקומי ולמנטליות של התושבים.‏ למרות הכול,‏ נהנינו לשרת ולבשר בקרב אותם אנשים שוחרי שלום.‏ עברו עלינו 14 שנים בברוּנאן ובננו גדל שם.‏

בשנת 1977,‏ כשכמעט מלאו לי 50,‏ קיבלנו הזמנה לשרת בבית־​אל השוויצרי בעיר טוּן.‏ ראינו בכך זכות בלתי צפויה ונענינו להזמנה בהוקרה רבה.‏ אשתי ואני שירתנו תשע שנים בבית־​אל,‏ שנים הזכורות לנו כציון דרך מיוחד בחיינו המשיחיים ובהתפתחותנו הרוחנית האישית.‏ נהנינו גם לבשר עם המבשרים המקומיים בטוּן ובאזורים סמוכים,‏ על רקע ’‏נפלאות’‏ יהוה — ההרים מושלגי הכיפות של האלפים הבֶּרְנִיִים המרהיבים (‏תהלים ט׳:‏2‏)‏.‏

מעבר נוסף

בתחילת 1986 עברנו לשטח אחר.‏ התבקשנו לשרת כחלוצים מיוחדים בשטח רחב ידיים שבאחריות קהילת בּוּכְס שבמזרח שווייץ.‏ שוב היה עלינו להסתגל לדרך חיים שונה.‏ מתוך רצון לשרת את יהוה בכל מקום שנוכל לתרום בו את מיטבנו,‏ לקחנו על עצמנו את המשימה החדשה הזו וחשנו בברכתו.‏ מדי פעם שימשתי כממלא מקום של משגיחי נפה,‏ ובמסגרת התפקיד ביקרתי בקהילות וחיזקתי אותן.‏ חלפו 18 שנה,‏ והתנסינו בחוויות משמחות בפעילות ההטפה באזור.‏ הקהילה בבּוּכְס גדלה,‏ ואנו נהנים להתאסף יחדיו באולם מלכות יפהפה שנחנך לפני חמש שנים.‏

יהוה הרעיף עלינו את דאגתו.‏ את מרבית חיינו הקדשנו לשירות המלא,‏ אך לא חָסַר לנו דבר.‏ יש לנו השמחה והסיפוק לראות את בננו,‏ את אשתו ואת ילדיו,‏ וכן את משפחות ילדיו,‏ מתהלכים בנאמנות בדרכו של יהוה.‏

במבט לאחור אני חש שאכן שירתנו את יהוה ”‏בעיתו ושלא בעיתו”‏.‏ שירותי המשיחי הוביל אותי מן המרתפים האפלים של בתי הכלא הקומוניסטיים אל ההרים הקסומים של האלפים השוויצריים.‏ איננו מצטערים על שום רגע.‏

‏[‏תיבה בעמוד 28]‏

‏”‏קורבנות כפולים”‏ עומדים איתן תחת רדיפות

ברפובליקה הדמוקרטית של גרמניה (‏GDR)‏, שנודעה בשם גרמניה המזרחית,‏ היו עדי־​יהוה מטרה לדיכוי אכזרי.‏ מן הרישומים עולה כי יותר מ־​000,‏5 עדים נשלחו אל מחנות כפייה ומחנות מעצר בשל שירותם המשיחי ועמדתם הניטראלית (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏

חלקם תוארו כ”‏קורבנות כפולים”‏.‏ כ־​325 מהם היו קודם לכן אסירים במחנות הריכוז ובבתי הכלא הנאציים.‏ בשנות ה־50 הם נרדפו ונאסרו בידי השטאזי,‏ שירות הביון של גרמניה המזרחית.‏ אפילו חלק מבתי הכלא שימשו בתפקיד כפול — תחילה כבתי כלא נאציים ואחר כך כבתי כלא של השטאזי.‏

בעשור הראשון של הרדיפות הקשות,‏ מ־​1950 עד 1961,‏ סך כולל של 60 עדים — גברים ונשים — מצאו את מותם מהתעללות,‏ תת תזונה,‏ חולי וזקנה.‏ שנים עשר עדים נידונו למאסר עולם שמאוחר יותר הומתק ל־15 שנות מאסר.‏

כיום,‏ במטה הראשי לשעבר של השטאזי בברלין,‏ קיימת תצוגה קבועה המבליטה את 40 שנות הרדיפה הרשמית של עדי־​יהוה בגרמניה המזרחית.‏ התצלומים והסיפורים האישיים המוצגים שם הם עדות אילמת לאומץ לבם ולעוצמתם הרוחנית של אותם עדים אשר עמדו נאמנים ברדיפות.‏

‏[‏מפה בעמודים 24,‏ 25]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

גרמניה המזרחית

רוּדוֹלְשטַט

בֶּלְצִיג

טוֹרְגַאוּ

חֶמנִיץ

צְווִיקַאוּ

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

טירת אוסטרשטיין בצְווִיקַאוּ

‏[‏שלמי תודה]‏

Deutschland ,‏Fotosammlung des Stadtarchiv Zwickau

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם אשתי,‏ אריקה