סיפור חיים

חיים עשירים ומאושרים בזכות הנכונות להקריב

סיפורם של מאריאן ורוזה זומיגה

‏”‏בנדבה אזבחה לך”‏,‏ מצהיר הכתוב בתהלים נ״ד:‏8‏.‏ הצהרה זו היתה למוטיב המרכזי בחייהם של מאריאן זומיגה ואשתו רוזה,‏ המתגוררים בצרפת.‏ לאחרונה התיישבו השניים כדי לספר על כמה מהאירועים הבולטים מחייהם הארוכים והעשירים בשירות יהוה.‏

מאריאן:‏ הוריי היו מהגרים קתולים מפולין.‏ אבי היה אדם צנוע שלא הזדמן לו ללמוד בבית־​ספר.‏ עם זאת,‏ במהלך מלחמת העולם הראשונה למד קרוא וכתוב במקביל לשירותו בתעלות.‏ אבי היה ירא אלוהים,‏ אולם לא אחת התאכזב מהכנסייה.‏

תקרית אחת במיוחד נחרתה בזכרונו.‏ יום אחד במהלך המלחמה ביקר כומר צבאי את היחידה של אבי.‏ כאשר התפוצץ פגז בקרבת מקום,‏ היכה הכומר בסוסו באמצעות הצלב ונמלט בבהלה.‏ אבי היה מזועזע מכך ש”‏נציג”‏ אלוהים נעזר בחפץ ”‏קדוש”‏ כדי להאיץ בסוסו.‏ למרות חוויות מעין אלה וזוועות המלחמה שהיה עד להן,‏ לא נתערערה אמונתו של אבי באלוהים.‏ הוא הרבה להודות לאלוהים על כך ששב בשלום מהמלחמה.‏

‏”‏פולין הקטנה”‏

ב־​1911 נשא אבי לאישה נערה מכפר שכן.‏ שמה היה אנה צ׳סובְסקי.‏ זמן קצר לאחר תום המלחמה,‏ ב־​1919,‏ היגרו הוריי מפולין לצרפת ושם עבד אבי ככורה פחם.‏ נולדתי במרס 1926 בקאנייק־​לה־​מין שבדרום מערב צרפת.‏ לאחר מכן,‏ התיישבו הוריי ביישוב פולני בלוּס־​אן־​גואֶל ליד לַנְס שבצפון צרפת.‏ האופה בשכונה היה פולני,‏ הקצב היה פולני והכומר הקהילתי אף הוא היה פולני.‏ לכן,‏ אין פלא שאזור זה נקרא פולין הקטנה.‏ הוריי היו מעורבים בחיי החברה של היישוב.‏ אבי ארגן פעמים רבות הופעות שכללו הצגות,‏ מוסיקה ושירה.‏ כמו כן,‏ הוא נהג להתדיין באופן קבוע עם הכמרים,‏ אולם התשובה שחזרה על עצמה לרוב,‏ ”‏הרבה דברים הם בגדר תעלומה”‏,‏ לא הניחה את דעתו.‏

יום אחד,‏ בשנת 1930,‏ נקשו על דלת ביתנו שתי נשים.‏ הן היו תלמידות מקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־​יהוה.‏ אבי קיבל מהן מקרא,‏ ספר ששנים השתוקק לקרוא בו.‏ הוא ואמי קראו בהתלהבות גם את הפרסומים המקראיים שהשאירו הנשים.‏ הפרסומים שקראו נגעו עמוקות ללבם.‏ חרף העובדה שהוריי היו עסוקים מאוד,‏ הם החלו לנכוח באסיפות שארגנו תלמידי המקרא.‏ הדיונים עם הכומר הפכו להיות סוערים יותר מתמיד עד שיום אחד הוא איים שאם הוריי ימשיכו להתראות עם תלמידי המקרא,‏ אחותי סטפני תסולק משיעורי הקַטֶכִיזְם.‏ ”‏אל תיתן לזה להטריד אותך”‏,‏ השיב אבי.‏ ”‏מעתה ואילך,‏ בתי ושאר ילדיי יצטרפו אלינו לאסיפות של תלמידי המקרא”‏.‏ אבי נטש את הכנסייה,‏ ובתחילת 1932 נטבלו הוריי.‏ בימים ההם,‏ היו בסך הכול בסביבות 800 מבשרי מלכות בצרפת.‏

רוזה:‏ בדומה למשפחתו של מאריאן,‏ הוריי,‏ שמוצאם מהונגריה,‏ התמקמו גם הם בצפון צרפת ועבדו במכרות הפחם.‏ נולדתי ב־​1925.‏ עד־​יהוה אחד,‏ אוגוסט בּוּגֶ׳ן,‏ או כפי שכינינו אותו פאפא אוגוסט,‏ התחיל ב־​1937 להביא להוריי עותקים של המצפה בהונגרית.‏ החוברות אומנם מצאו חן בעיניהם,‏ אך לא אמי ולא אבי הפכו לעדי־​יהוה.‏

חרף גילי הצעיר,‏ החומר שקראתי בכתב העת המצפה נגע ללבי,‏ וכלתו של פאפא אוגוסט,‏ סוזן בוג׳ן,‏ לקחה אותי תחת חסותה.‏ הוריי הרשו לה לקחת אותי לאסיפות.‏ מאוחר יותר,‏ כשהתחלתי לעבוד,‏ הנוכחות הקבועה שלי באסיפות של ימי ראשון החלה להציק לאבי.‏ אף־​על־​פי שהיה אדם נעים הליכות בדרך כלל,‏ הוא התלונן:‏ ”‏את לא נמצאת פה במשך השבוע,‏ וביום ראשון את עוד הולכת לאסיפות שלך!‏”‏ אך זה לא עצר בעדי.‏ לכן,‏ יום אחד אמר לי אבי,‏ ”‏קחי את החפצים שלך ועזבי את הבית!‏”‏ היה זה מאוחר בלילה.‏ הייתי רק בת 17,‏ ולא היה לי מושג לאן ללכת.‏ בסופו של דבר,‏ הגעתי לסוזן כשאני ממררת בבכי.‏ נשארתי בביתה של סוזן במשך שבוע עד שאבי שלח את אחותי כדי שתקרא לי לחזור הביתה.‏ מכיוון שהייתי חסרת ביטחון מטבעי,‏ הרעיון המובא ביוחנן א׳.‏ ד׳:‏18 עזר לי וחיזק את ידיי.‏ בפסוק נאמר ש”‏האהבה השלמה מגרשת את הפחד”‏.‏ נטבלתי ב־​1942.‏

מורשת רוחנית יקרה

מאריאן:‏ נטבלתי ב־​1942 יחד עם שתי אחיותיי,‏ סטפני ומלאני,‏ ואחי סטפן.‏ החיים בבית סבבו סביב דבר־​אלוהים.‏ כשהמשפחה היתה מתיישבת לשולחן אבי היה מקריא לנו בפולנית מהמקרא.‏ פעמים רבות העברנו ערבים ביחד כשאנו מקשיבים לחוויות של הורינו בפעילות ההכרזה על המלכות.‏ רגעים מעודדים אלו מבחינה רוחנית לימדו אותנו לאהוב את יהוה ולבטוח בו יותר ויותר.‏ ברבות הימים,‏ מצבו הבריאותי של אבי הידרדר,‏ דבר שאילץ אותו להפסיק לעבוד,‏ אולם הוא המשיך לדאוג לנו רוחנית וחומרית.‏

היות ולאבי התפנה כעת זמן,‏ הוא ערך אחת לשבוע שיעור מקרא בפולנית עם הצעירים בקהילה.‏ שם למדתי לקרוא בפולנית.‏ נוסף לכך,‏ אבי עודד את הצעירים בדרכים נוספות.‏ פעם אחת עשה בקהילתנו אח גוסטב סופר,‏ שאותה עת פיקח על הפעילות של עדי־​יהוה בצרפת,‏ ואבי ארגן מקהלה ותלבושות והעלה דרמה מקראית המבוססת על המשתה שערך המלך בלשאצר והכתובת שהופיעה על הקיר (‏דניאל ה׳:‏1 עד ו׳:‏1‏)‏.‏ את דמותו של דניאל גילם לואיס פיישוטה,‏ שמאוחר יותר נקט עמדה נחושה תחת השלטון הנאצי.‏a זו היתה האווירה שבה גדלנו בתור ילדים.‏ היה ברור לנו כי הורינו עסוקים בעניינים רוחניים.‏ כיום,‏ אני מבין מה יקרה המורשת הרוחנית שהורישו לנו הורינו.‏

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־​1939,‏ הוצאה פעילות ההטפה של עדי־​יהוה בצרפת אל מחוץ לחוק.‏ יום אחד,‏ נערך בכפר שלנו חיפוש.‏ חיילים גרמנים כיתרו את כל הבתים בכפר.‏ עוד קודם לכן התקין אבי תא נסתר בתחתית ארון הבגדים,‏ ושם החבאנו פרסומים מקראיים שונים.‏ אך מספר עותקים של הספרון פשיזם או חירות (‏לעז’‏‏)‏ היו במגירת השולחן שבחדר האוכל.‏ אבי מיהר להסתירם בכיס המקטורן שלו שהיה תלוי במסדרון.‏ שני חיילים ושוטר צרפתי ערכו חיפוש בבית.‏ עצרנו את נשימתנו.‏ אחד החיילים בדק את הבגדים שהיו תלויים במסדרון ומייד אחר כך נכנס למטבח,‏ שם המתנו,‏ כשהספרונים בידיו.‏ הוא נעץ בנו מבטו,‏ הניח את הספרונים על השולחן,‏ והמשיך את חיפושיו במקום אחר.‏ מיהרתי לקחת את הספרונים והחבאתי אותם באחת המגירות שהחיילים כבר חיפשו בה.‏ החייל לא שאל בכלל על הספרונים — דומה כי הוא שכח מהם לגמרי!‏

פוצח בקריירה של שירות מלא

ב־​1948 גמרתי אומר לשרת את יהוה בשירות מלא ולהיות חלוץ.‏ כעבור כמה ימים,‏ קיבלתי מכתב ממשרד הסניף של עדי־​יהוה בצרפת.‏ במכתב נאמר שנתמנתי לשרת כחלוץ בקהילת סֶדַן שליד בלגיה.‏ הוריי נמלאו אושר לאור העובדה שאימצתי ללבי את שירות יהוה באופן זה.‏ יחד עם זאת,‏ אבי דאג להזכיר לי כי השירות החלוצי אינו פיקניק.‏ מדובר בעבודה מאומצת.‏ אך הוא אמר שדלתות ביתו תמיד יהיו פתוחות בשבילי ושאני יכול לסמוך עליו אם יתעוררו בעיות.‏ למרות שהוריי היו אנשים קשי יום,‏ הם קנו לי אופניים חדשים.‏ החשבונית של האופניים עדיין שמורה אצלי,‏ וכשאני מסתכל בה,‏ דמעות נקשרות בעיניי.‏ אבי ואמי נפטרו ב־​1961,‏ אך דברי החוכמה של אבי עדיין מהדהדים באוזניי;‏ הם עודדו וניחמו אותי לכל אורך שנות שירותי.‏

אליז מוֹט,‏ אחות משיחית בת 75 מקהילת סדן,‏ היתה לי למקור עידוד נוסף.‏ בימי הקיץ הייתי רוכב על אופניי כדי לבשר בכפרים מרוחקים,‏ ואחות אליז היתה מגיעה ברכבת ומצטרפת אליי.‏ אולם,‏ יום אחד נהגי הקטרים שבתו,‏ ואליז לא יכלה לחזור הביתה.‏ הפתרון היחיד שצץ במוחי היה להרכיב אותה על הסבל של האופניים,‏ וכך הסעתי אותה לביתה — למרות שזו לא היתה הנסיעה הכי נוחה שיכולה להיות.‏ בבוקר שלמחרת אספתי את אליז מביתה באופניים — אך הפעם ריפדתי את הסבל.‏ מעתה ואילך היא לא הוסיפה לנסוע ברכבות,‏ ובדמי הנסיעה שחסכה,‏ היא קנתה לשנינו משקה חם בהפסקות הצהריים.‏ מי דמיין שהאופניים שלי ישמשו ככלי לתחבורה ציבורית?‏

התחייבויות נוספות

בשנת 1950,‏ נתבקשתי לשמש כמשגיח נפה בצפון צרפת.‏ הואיל והייתי רק בן 23,‏ התגובה הראשונית שלי היתה פחד.‏ הייתי סבור שמשרד הסניף טעה!‏ כל מיני שאלות התרוצצו במוחי:‏ ’‏האם אני מסוגל לעמוד בתפקיד,‏ רוחנית ופיסית כאחת?‏ כיצד אסתדר עם מקום לינה חדש מדי שבוע?‏’‏ ואם לא די בכך,‏ מגיל 6 אני סובל ממחלת עיניים שגורמת לפזילה.‏ הפרעה זו גרמה לאחת מעיניי לפזול כלפי חוץ.‏ בעיה זו תמיד הביכה אותי מאוד משום שחששתי מתגובתם של אחרים.‏ לשמחתי,‏ בתקופה הזו זכיתי לקבל עזרה רבה מסטפן בֶּיוּנִיק,‏ בוגר גלעד,‏ בית־​הספר להכשרת שליחים.‏ אח ביוניק גורש מפולין כיוון שנטל חלק בפעילות ההטפה וקיבל מינוי חדש לשרת בצרפת.‏ אומץ לבו הותיר בי חותם עמוק.‏ הוא רחש כבוד רב ליהוה ולאמת.‏ היו שחשבו שנהג עימי ביד קשה,‏ אך למדתי ממנו רבות.‏ תעוזתו החדירה בי ביטחון רב.‏

השירות הנפתי העניק לי את הזכות ליהנות מחוויות נפלאות בשירות השדה.‏ ב־​1953 נתבקשתי לבקר אצל מר פָּאוֹלִי,‏ שהתגורר בדרום פריס והיה מנוי על חוברת המצפה‏.‏ נפגשנו,‏ והוא סיפר לי שהוא איש צבא בדימוס ושהוא מוצא את כתב העת המצפה כמרתק.‏ הוא אמר לי שבהוצאה האחרונה שקרא היה מאמר על ערב הזיכרון למותו של ישוע,‏ ולכן החליט לערוך את הטקס לבדו והמשיך את הערב בקריאה בספר תהלים.‏ השיחה בינינו נמשכה כמעט לאורך כל אחר הצהריים.‏ לפני שיצאתי את ביתו,‏ הספקנו גם לדבר בקצרה על הטבילה.‏ כעבור זמן מה,‏ שלחתי לו הזמנה לרגל הכינוס הנפתי שלנו,‏ שנערך בתחילת 1954.‏ הוא אכן הגיע,‏ ובין 26 הנטבלים בכינוס היה גם אח פאולי.‏ חוויות כאלו ואחרות עדיין מהוות מקור שמחה עבורי.‏

רוזה:‏ התחלתי לשרת כחלוצה באוקטובר 1948.‏ לאחר ששירתתי באנור שליד בלגיה,‏ הועברתי לפריס,‏ יחד עם חלוצה נוספת בשם אירן קולונסקי (‏כעת לרוי)‏.‏ גרנו במרכז העיר בחדר קטנטן בסֶן־​ז’‏רמה־​דה־​פְּרֶה.‏ הואיל והייתי נערה כפרית,‏ נרתעתי מהפריסאים.‏ דמיינתי אותם בעיני רוחי כאנשים מתוחכמים ומאוד אינטליגנטים.‏ אך כאשר בישרתי להם,‏ הבנתי מהר מאוד שהם אינם שונים מאחרים.‏ בדרך כלל שוער הבית נהג לגרש אותנו והיה קשה מאוד להתחיל בתוכנית לשיעורי מקרא.‏ אף־​על־​פי־​כן,‏ היו כמה שניאותו למסר שלנו.‏

בכינוס נפתי אחד ב־​1951,‏ ראיינו את אירן ואותי בנוגע לשירות החלוצי שלנו.‏ נחשו מי היה המראיין?‏ — משגיח נפה צעיר בשם מאריאן זומיגה.‏ נפגשנו כבר פעם בעבר,‏ אולם לאחר הכינוס הזה התחלנו להתכתב.‏ היה לנו הרבה מן המשותף,‏ לרבות העובדה ששנינו נטבלנו והפכנו לחלוצים באותה שנה.‏ אך הדבר החשוב מכול היה ששנינו שאפנו להישאר בשירות מלא.‏ לכן,‏ לאחר הרהורים עמוקים המלווים בתפילות,‏ התחתנו ב־​31 ביולי 1956.‏ צעד זה הוביל אותי לדרך חיים חדשה לגמרי.‏ מלבד העובדה שהיה עליי להתרגל לחיים כאישה נשואה,‏ הייתי צריכה להתלוות למאריאן בפעילות הנפה,‏ כלומר להתרגל למיטה אחרת כל שבוע מחדש.‏ בהתחלה זה היה קשה מאוד,‏ אך העתיד צפן לנו אושר רב.‏

חיים מלאי עושר

מאריאן:‏ במשך השנים,‏ היתה לנו הזכות לעזור בארגון מספר כינוסים.‏ זכור לי במיוחד הכינוס שהתקיים בבורדו ב־​1966.‏ בימים ההם היתה הפעילות של עדי־​יהוה בפורטוגל אסורה.‏ לכן,‏ תוכנית הכינוס הוצגה גם בשפה הפורטוגזית למען העדים שיכלו להגיע מפורטוגל לצרפת.‏ הגיעו מאות אחים ואחיות מפורטוגל,‏ אך התעורר קושי למצוא להם מקום לינה.‏ היות ולאחים בבורדו לא היה מספיק מקום בבתיהם,‏ שכרנו אולם קולנוע נטוש ששימש כאולם שינה.‏ פירקנו את כל הכיסאות ובעזרת הווילון שהיה על הבמה חצינו את האולם לשני חדרי שינה גדולים,‏ אחד לאחים ואחד לאחיות.‏ נוסף לכך,‏ התקנו מקלחות וכיורים,‏ פיזרנו שחת על רצפת הבטון ומעל לזה פרשנו ברזנט.‏ הכול היו שבעי רצון מסידור זה.‏

לאחר תוכנית הכינוס,‏ ביקרנו אצל אחינו ואחיותינו שישנו באולם הקולנוע.‏ האווירה במקום היתה נפלאה.‏ מה רב העידוד ששאבנו לשמע חוויותיהם חרף הרדיפות שסבלו במשך שנים!‏ עם תום הכינוס הם חזרו לארצם ונפרדנו מהם בדמעות.‏

זכות נוספת נפלה בחלקי שנתיים קודם לכן,‏ ב־​1964,‏ כאשר התבקשתי לשמש כמשגיח מחוז.‏ שוב מצאתי את עצמי מתחבט בשאלה אם אני מסוגל לעמוד במטלה.‏ אולם אמרתי לעצמי שאם האחים הנושאים באחריות ביקשו ממני למלא את התפקיד הזה,‏ הם בוודאי סבורים שאני כשיר לכך.‏ השירות לצידם של משגיחים נודדים היה חוויה מהנה ביותר.‏ למדתי מהם רבות.‏ רובם מהווים מופת לסבלנות והתמדה,‏ תכונות החיוניות בעיני יהוה.‏ הגעתי למסקנה שאם אנו לומדים לחכות בסבלנות,‏ יהוה יודע היכן למצוא אותנו.‏

בשנת 1982 התבקשנו על־ידי משרד הסניף לדאוג גם לקבוצה של 12 מבשרים פולנים בבּוּלוֹנְיֶה־​בִּיַנְקוּר שבמבואות פריס.‏ זו היתה הפתעה.‏ אומנם ידעתי מונחים תיאוקרטיים בפולנית,‏ אך התקשיתי להרכיב משפטים.‏ בכל אופן,‏ אדיבותם ונכונותם של אחים אלה לשתף פעולה היו לי לעזר רב.‏ כיום,‏ יש בערך 170 מבשרים בקהילה זו,‏ ביניהם כמעט 60 חלוצים.‏ מאוחר יותר,‏ ביקרנו רוזה ואני בקבוצות פולניות בקהילות שבאוסטריה,‏ בדנמרק ובגרמניה.‏

הנסיבות משתנות

הביקור בקהילות שונות היה מהות חיינו,‏ אך בריאותי הלקויה קטעה ב־2001 את שירותנו הנפתי.‏ מצאנו דירה בעיר פִּיטִיוְיֵה,‏ בה מתגוררת אחותי רות.‏ משרד הסניף מינה אותנו ברוב טובו לחלוצים מיוחדים עם מכסת שעות המתאימה לנסיבותינו.‏

רוזה:‏ השנה הראשונה לאחר שהפסקנו את השירות הנפתי היתה מאוד קשה עבורי.‏ השינוי היה כה דרסטי,‏ שהרגשתי ממש חסרת תועלת.‏ אבל אז הזכרתי לעצמי,‏ ’‏את עדיין יכולה לנצל את זמנך ומרצך ביעילות כחלוצה’‏.‏ כיום אני שמחה לשרת כחלוצה יחד עם שאר החלוצים בקהילתנו.‏

יהוה תמיד דאג לנו

מאריאן:‏ אני מודה ליהוה בכל נימי נפשי על כך שרוזה היתה בת זוגתי במשך 48 השנים האחרונות.‏ לכל אורך השנים בשירות הנפתי,‏ היא תמכה בי רבות.‏ לא שמעתי אותה אומרת ולוּ פעם אחת,‏ ’‏הלוואי והיינו תוקעים יתד ובונים בית משלנו’‏.‏

רוזה:‏ לפעמים היו שאמרו לי,‏ ”‏צורת החיים שלכם לא־​נורמאלית.‏ אתם תמיד חיים עם אנשים אחרים”‏.‏ אבל מה הם בעצם ”‏חיים נורמאליים”‏?‏ לעתים אנחנו מקיפים עצמנו בהרבה דברים שעלולים להיות כאבן נגף לפעילויותינו הרוחניות.‏ אך כל מה שאנחנו באמת צריכים זה מיטה טובה,‏ שולחן וכמה דברים בסיסיים נוספים.‏ בתור חלוצים היה לנו מעט מאוד רכוש,‏ אך יחד עם זאת,‏ היה לנו כל מה שהיינו זקוקים לו כדי לעשות את רצון יהוה.‏ לא אחת שאלו אותי,‏ ”‏מה תעשו כאשר תזדקנו ולא יהיה לכם בית משלכם ולא קצבת פנסיה”‏.‏ כתשובה לשאלה הייתי מצטטת את תהלים ל״ד:‏11‏:‏ ”‏דורשי יהוה לא יחסרו כל טוב”‏.‏ יהוה תמיד דאג לנו.‏

מאריאן:‏ אכן כן.‏ למען האמת,‏ יהוה סיפק לנו יותר ממה שבאמת היינו צריכים.‏ לדוגמה,‏ ב־​1958 נבחרתי לייצג את הנפה שלנו בכינוס הבינלאומי שבניו־​יורק.‏ לא היה לנו מספיק כסף לקנות כרטיס גם לרוזה.‏ ערב אחד מסר לנו אח מעטפה ועליה כתוב ”‏ניו־​יורק”‏.‏ בזכות המתנה שהיתה במעטפה התאפשר לרוזה להצטרף אליי לנסיעה!‏

איננו חשים שום רגשי חרטה על כל השנים שהקדשנו לשירות יהוה.‏ לא הפסדנו דבר.‏ ההיפך הוא הנכון,‏ הרווחנו הכול — חיים עשירים ומאושרים בשירות מלא.‏ יהוה הוא אל כה נפלא.‏ למדנו לבטוח בו באופן מוחלט ואהבתנו כלפיו העמיקה.‏ חלק מאחינו המשיחיים שילמו בחייהם על שום נאמנותם.‏ אולם,‏ אני סבור שבמרוצת השנים,‏ אדם יכול להקריב את חייו טיפין טיפין.‏ זו שאיפתנו עד עצם היום הזה,‏ ואנו נחושים להמשיך כך גם בעתיד.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

פְרַנְסוּאָה ואנה זומיגה וילדיהם,‏ סטפני,‏ סטפן,‏ מלאני ומאריאן ב־1930 בערך.‏ מאריאן עומד על השרפרף

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

למעלה:‏ מציעים פרסומים מקראיים בדוכן בשוק בארמנטירס שבצפון צרפת.‏ התמונה צולמה ב־1950

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

מימין:‏ סטפן בֶּיוּנִיק עם מאריאן ב־1950

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

רוזה (‏הרחוקה בצד משמאל)‏ עם שותפתה החלוצה אירן (‏רביעית מצד שמאל)‏,‏ מכריזות על הכינוס ב־1951

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

מאריאן ורוזה יום לפני חתונתם

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

כלי התחבורה העיקרי בביקורים הנפתיים היה האופניים