שוקד להיות ”‏פועל לא ייבוש”‏

מפי אנדרה סופּה

מלחמת העולם השנייה השתוללה והובילה למרחץ דמים ולייאוש בל יתוארו.‏ בתפקידי כאַתָת (‏אדם המופקד על הפעלת אמצעי האיתות)‏ בצי הגרמני שהוצב ליד נרוויק שבנורבגיה,‏ נוכחתי במו עיניי באכזריות האדם כלפי רעהו.‏ בלילות,‏ בצל הפיורדים,‏ הבטתי ביופיו המעודן של הזוהר הצפוני והרהרתי עמוקות על החיים.‏ לא היה ספק בלבי שהאל שברא דברים אלו אינו אחראי למלחמה המטורפת.‏

נולדתי ב־1923 בכפר קטן,‏ לסות’‏ שמו (‏היום בפולין)‏,‏ סמוך לגבול צ׳כיה,‏ למשפחת חקלאים ענייה.‏ הוריי היו קתולים אדוקים,‏ והדת תפסה מקום נכבד בחיינו.‏ למרות זאת,‏ כבר בגיל צעיר החלו לנקר בלבי ספקות בנושא הדת.‏ בכפר שלנו חיו שלוש משפחות פרוטסטנטיות והקהילה הקתולית החרימה אותן.‏ לא הבנתי למה.‏ בבית־הספר למדנו קַטֶכִיזְם.‏ יום אחד ביקשתי מן הכומר שיסביר לי את השילוש.‏ בתגובה לבקשתי קיבלתי עשר מלקות.‏ ואולם,‏ בגיל 17 קרה דבר שעזר לי להתפכח ולראות את הכנסייה במערומיה.‏ הוריה של אמי נפטרו זה אחר זה בהפרש של חודש,‏ ולאמי לא היה מספיק כסף כדי לשלם עבור שני טקסי לוויה.‏ לכן היא שאלה את הכומר אם תוכל לשלם לו מאוחר יותר.‏ ”‏להורייך היו כמה חפצים,‏ לא?‏”‏ אמר,‏ ”‏מיכרי אותם,‏ ושלמי על הלוויות”‏.‏

שנים מעטות קודם לכן,‏ אחרי שהיטלר עלה לשלטון ב־1933,‏ נאסר עלינו לדבר פולנית;‏ הצטוונו לדבר אך ורק גרמנית.‏ מי שסירבו,‏ או שלא יכלו ללמוד גרמנית,‏ נעלמו אט אט כאילו בלעה אותם האדמה — מאוחר יותר נודע לנו שהם נשלחו למחנות הריכוז.‏ את שם הכפר שלנו החליפו בשם גרמני,‏ גרונפליס.‏ פרשתי מבית־הספר בגיל 14,‏ ומאחר שלא הייתי חבר בתנועת ’‏נערי היטלר’‏,‏ התקשיתי למצוא עבודה.‏ לבסוף,‏ נתנו לי לעבוד כשוליה של נפח.‏ עם פרוץ המלחמה,‏ נישאו בכנסייה תפילות בעד היטלר והצבא הגרמני.‏ תהיתי אם גם בצד השני מתפללים לניצחון.‏

שירות בצי הגרמני

בדצמבר 1941 התגייסתי לצי הגרמני,‏ ובתחילת 1942 נשלחתי לחוף הנורבגי ושירתתי בספינת סיור.‏ הוטל עלינו ללוות ספינות נושאות חיילים,‏ תחמושת ומטען,‏ שהפליגו בין טְרונהֵים לבין אוסלו.‏ באחת ההפלגות שמעתי שני חיילים משוחחים ביניהם על סוף העולם שמתוך נבואות המקרא.‏ הם סיפרו לי בהססנות שהוריהם עדי־יהוה ושהם לא.‏ זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על עדי־יהוה.‏

בתום המלחמה נשבינו בידי הבריטים ונמסרנו לאמריקאים,‏ ואלה החזירו אותנו לגרמניה.‏ מי מאיתנו שבתיהם עברו לשליטת הסובייטים נשלחו למחנה מאסר בליאֶבָה שבצפון צרפת לעבוד במכרות הפחם.‏ זה היה באוגוסט 1945.‏ אני זוכר ששאלתי את אחד השומרים הצרפתים לדתו.‏ ”‏אני קתולי”‏,‏ השיב.‏ הואיל וגם אני הייתי קתולי שאלתי אותו מה עוללנו זה לזה.‏ ”‏אין טעם לנסות להבין.‏ ככה זה”‏,‏ אמר.‏ לי זה נראה מגוחך שבני אותה דת נלחמים זה בזה והורגים איש את רעהו.‏

קרן אור במכרה פחם

ביום הראשון לעבודתי במכרה,‏ לצד כורים מקומיים,‏ פגשתי את אוונס אמיוט,‏ שחלק עימי את כריכיו.‏ הוא חי בצרפת מספר שנים,‏ אם כי מוצאו באוהיו שבארצות־הברית.‏ הוא דיבר איתי על עולם שבו לא יהיו עוד מלחמות.‏ נדהמתי מאדיבותו.‏ לא היתה לו טינה כלפיי למרות שאני גרמני והוא אמריקאי.‏ רק בראשית 1948 נפגשנו שוב,‏ והוא נתן לי את הספרון ‏”‏שר השלום”‏.‏ סוף סוף למדתי על אל טוב השונא מלחמות — האל שהצטייר בדמיוני כשהתבוננתי בזוהר הצפוני.‏ גמרתי אומר למצוא את הדת שזו תורתה.‏ אבל מאחר שאוונס עבד בחלק אחר של המכרה,‏ לא עלה בידי ליצור עימו קשר.‏ הסתובבתי בין קבוצות הדת השונות במחנה המאסר ושאלתי בדבר הספרון,‏ אך לשווא.‏

בסופו של דבר,‏ באפריל 1948,‏ שוחררתי ממחנה המאסר ונעשיתי פועל חופשי.‏ ביום ראשון הופתעתי לשמוע קול צלצול פעמון קטן ברחוב.‏ עד כמה שמחתי לראות את אוונס!‏ היתה עימו קבוצה של עדי־יהוה ועליהם תלויים מלפנים ומאחור שלטים שהכריזו על שמה של הרצאה פומבית.‏ העד שצלצל בפעמון היה מרסו לורווה,‏ היום חבר בוועד הסניף של צרפת.‏ הציגו אותי בפני פולני דובר גרמנית,‏ יוזף קולצ׳ק,‏ שנשלח למחנות ריכוז בגלל אמונתו.‏ הוא הזמין אותי לאסיפה שהתקיימה באותו ערב.‏ לא כל כך הבנתי את מה שנאמר באסיפה,‏ אבל כאשר כל הנוכחים הרימו יד,‏ שאלתי את האיש שישב לצדי לפשר הדבר,‏ ”‏אלה הולכים לדַנְקֶרְק בשבוע הבא כדי לבשר שם”‏.‏ ”‏אני יכול לבוא?‏”‏ שאלתי.‏ ”‏בוודאי!‏”‏ וכך ביום ראשון שלאחר מכן בישרתי מבית לבית.‏ אף שלא כל מי שפגשתי נענה לבשורה,‏ נהניתי מהפעילות ועד מהרה בישרתי בקביעות.‏

לומד לשלוט ברוחי

לא חלפו ימים רבים והעדים החלו לבשר בקְסַרְקְטִינים,‏ שבהם גרו האסירים הגרמנים ששוחררו.‏ זה לא היה קל כי יצא לי במקום שם של אדם חם מזג.‏ אם מישהו לא התייחס אלי ברצינות,‏ נהגתי לאיים עליו:‏ ”‏תיזהר,‏ אתה מזמין לעצמך צרות”‏.‏ פעם אחת כשעבדתי במכרה היכיתי מישהו באגרוף כי הוא שם ללעג את יהוה.‏

אך בעזרת יהוה הצלחתי להשתנות באישיותי.‏ יום אחד בישרנו בקסרקטינים,‏ וקבוצת גברים שתויים הציקו לחלק מן העדים.‏ האחים ידעו שאני מתרתח מהר וניסו לעצור בעדי מלהתערב,‏ אלא שאחד הגברים צעד לעברי בצורה מאיימת ופשט מעליו את הז׳קט.‏ ירדתי מאופניי,‏ נתתי לו להחזיק אותם ותחבתי את ידיי לתוך הכיסים.‏ הוא היה כל כך מופתע והקשיב לי.‏ אמרתי לו שכדאי שילך לביתו וינוח,‏ והזמנתי אותו לבוא אחר כך ולשמוע את ההרצאה הפומבית.‏ ואכן,‏ הוא היה שם ב־3 אחר הצהריים.‏ בסופו של דבר,‏ קרוב ל־20 אסירים משוחררים נענו לבשורה.‏ ומה איתי?‏ אני נטבלתי בספטמבר 1948.‏

לוח זמנים עמוס אך עתיר גמול

הוטל עלי לטפל בשטחי הבשורה ולמצוא מקומות שבהם ניתן יהיה לשאת הרצאות פומביות.‏ למילוי תפקידי נאלצתי לעתים לרכב כ־50 קילומטר על האופנוע הקטן שלי ואחר כך לעבוד במכרות במשמרת מאוחרת.‏ בסופי שבוע הגענו לשטח באוטובוס והשארנו שם שניים או ארבעה מבשרים עם הנואם.‏ בעיירות גדולות יותר חיפשנו מקום מתאים ואז הנחנו את המזוודות שלנו זו על גבי זו ויצרנו מעין דוכן לנואם.‏ פעמים רבות נשאנו על גופנו מלפנים ומאחור שלטים לפרסום נושא ההרצאה.‏

ב־1951 פגשתי את ז׳נט שופור,‏ עדת־יהוה מרֵימְס.‏ זו היתה אהבה ממבט ראשון וכעבור שנה,‏ ב־17 במאי 1952,‏ התחתנו.‏ עברנו לפֶנְקוּר,‏ עיר כורים קרובה לדוּאֶה.‏ אחרי זמן מה חליתי.‏ אבחנו אצלי צורֶנֶת,‏ מחלת ריאות הנגרמת מעבודה במכרות,‏ אבל לא הצלחתי למצוא עבודה אחרת.‏ לכן,‏ ב־1955 בכינוס הבינלאומי שהתקיים בנירנברג שבגרמניה,‏ כשהתבקשנו לסייע לקהילה קטנה בקייל,‏ עיר תעשייתית קטנה על נהר הריין,‏ לא היה דבר שעצר בעדנו מלעבור לשם.‏ בימים ההם היו בקהילה 45 מבשרים בלבד.‏ במשך שבע השנים ששירתנו בקהילה,‏ גדל מספר המבשרים והגיע ל־95.‏

זכויות שירות נוספות

כשהבחנו כי הקהילה יציבה וחזקה דייה ביקשנו מן החברה להתמנות כחלוצים־מיוחדים בצרפת.‏ להפתעתנו הרבה נשלחנו לפריס.‏ שמונת החודשים שם היו מלאי שמחה.‏ ז׳נט ואני ניהלנו שיעורי־מקרא עם 42 תלמידים.‏ חמישה מהם נטבלו בתקופת שהותנו,‏ ו־11 נטבלו אחר כך.‏

גרנו ברובע הלטיני והזדמן לנו פעמים רבות לפגוש פרופסורים מאוניברסיטת סורבון.‏ פרופסור לפילוסופיה בגמלאות,‏ שעסק בריפוי בכוח האמונה,‏ למד את המקרא ונעשה עד־יהוה.‏ יום אחד שוחחתי על המקרא עם מהנדס,‏ שעמד בקשר הדוק עם מורים ישועים.‏ הוא בא אל דירתנו בשלוש אחר הצהריים ועזב בעשר בלילה.‏ להפתעתנו,‏ חזר כעבור שעה וחצי.‏ הוא דיבר עם ישועי,‏ והלה לא הצליח להשיב לו על שאלותיו בדבר נבואות המקרא.‏ בשעה אחת לפנות בוקר פרש לביתו ושב אלינו בשבע בבוקר.‏ גם הוא נעשה לבסוף עד־יהוה.‏ צימאון כזה לאמת עודד עד מאוד את אשתי ואותי.‏

אחרי ששירתתי בפריס,‏ הוזמנתי לשרת כמשגיח נודד במזרח צרפת.‏ עד כמה שמחנו לבקר בקהילות דוברי צרפתית ובקהילות דוברי גרמנית ולחזק את האחים.‏ כשביקרתי בקהילת רומבס שבלורֶן,‏ פגשתי את סטניסווס אמברושצ׳אק.‏ הוא היה פולני ששירת במלחמה בצוללת של בעלות הברית ונלחם במימי נורבגיה.‏ שטנו באותו ים,‏ אך משני צדי המתרס והנה עתה אנחנו אחים המשרתים יחדיו את יהוה אלוהים.‏ בכינוס שנערך בפריס נחו עיניי על אדם מוכר.‏ זה היה מפקד מחנה המאסר שבצפון צרפת.‏ שמחנו לעבוד יחדיו בכינוס.‏ זהו כוחו של דבר־אלוהים — הוא מסוגל להפוך אויבים לשעבר לאחים ולידידים טובים!‏

לצערי הרב,‏ אחרי 14 שנות שירות כמשגיח נודד,‏ נאלצתי לפרוש מתפקידי בגלל בריאותי הלקויה.‏ למרות זאת,‏ אשתי ואני החלטתנו להמשיך לשרת את יהוה כמיטב יכולתנו.‏ מצאנו מקום מגורים ותעסוקה בעיר מילוּז שבמזרח צרפת והצטרפנו לשורות החלוצים (‏מבשרים בשירות מלא)‏.‏

גם השתתפותי בבניית אולמי־מלכות הסבה לי שמחה רבה.‏ ב־1985 התבקשתי לארגן צוות בנייה שישרת במזרח צרפת.‏ על־ידי גיוס עזרתם של אנשי מקצוע מיומנים והכשרת מתנדבים,‏ הצלחנו להקים צוות,‏ שהשתתף בבנייתם או בשיפוצם של יותר מ־80 אולמות כדי שיתאימו לעבודת יהוה.‏ עד כמה שמחתי לעבוד ב־1993 בבניית אולם־כינוסים וחמישה אולמי־מלכות בגיינה הצרפתית שבדרום אמריקה!‏

קדימה למרות המבחנים

אומַר בלא היסוס ש־50 שנות פעילות תיאוקרטית מילאו את חיי בשמחה רבה וזיכו אותי בזכויות שירות רבות.‏ לצערי הרב,‏ בדצמבר 1995 נפטרה אשתי היקרה לאחר 43 שנות נישואין.‏ אֵבֶל כבד ניחת עלי — ואני עדיין כואב את מותה — אולם יהוה נותן לי כוח,‏ ואחיי ואחיותיי הרוחניים מעניקים לי אהבה ותמיכה,‏ שעם הזמן מקלים במידת מה את הכאב.‏

עודני זוכר היטב את מילותיו של אח משוח בכינוס שבמינכן,‏ גרמניה,‏ 1963.‏ ”‏אנדרה”‏,‏ אמר,‏ ”‏אל תביט שמאלה או ימינה.‏ האחים במחנות הריכוז עברו מבחנים.‏ עכשיו תורנו.‏ בל נרחם על עצמנו.‏ המשך קדימה!‏”‏ מילים אלו חקוקות בזיכרוני.‏ היום,‏ כשאין בכוחי לעשות כבעבר מטעמי בריאות וזִקנה,‏ משמש לי הכתוב בעברים ו׳:‏10 מקור נחמה:‏ ”‏אלוהים לא יעוות צדק ולא ישכח את פעלכם ואת האהבה שהראיתם למען שמו”‏.‏ כן,‏ אין זכות גדולה יותר משירות יהוה.‏ ב־50 השנים האחרונות עמדה,‏ ועודנה עומדת,‏ מטרה אחת לנגד עיניי והיא להיות ”‏פועל לא ייבוש”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏15‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

סוג הספינה ששירתתי עליה בפיורדים של נורבגיה

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

רוכב על אופניים בשירות בצפון צרפת

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

מזוודות מונחות זו על זו כדוכן לנאום הפומבי

‏[‏תמונות בעמוד 24]‏

עם אשתי ז׳נט ביום כלולותינו ב־1952