הקריאה במקרא — מקור כוחי כל ימי חיי

סיפורו של מרסוֹ לֶרְווַה

‏”‏בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ”‏.‏ אלו היו המילים הראשונות שקראתי בספר שהיה בידי.‏ הייתי לבד בחדרי.‏ מדוע קראתי בסתר?‏ כיוון שידעתי שאבי,‏ שהיה אתיאיסט מושבע,‏ לא יאהב את הספר שבו קראתי — המקרא.‏

מעולם לא קראתי במקרא לפני כן,‏ ומילות הפתיחה של ספר בראשית היכו בי כמכת ברק.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏הנה סוף סוף ההסבר להרמוניה בין החוקים הפיזיקליים השונים שמאז ומתמיד הדהימה אותי!‏’‏ הייתי מרותק וקראתי משמונה בערב עד ארבע לפנות בוקר.‏ כך החל ההרגל שליווה אותי לאורך כל חיי — לקרוא בדבר־אלוהים.‏ הרשו לי להסביר לכם כיצד הפכה הקריאה במקרא למקור כוחי מאז ועד היום.‏

‏”‏תהיה חייב לקרוא בו כל יום”‏

נולדתי בשנת 1926 בווֶרמל,‏ עיירת כורים בצפון צרפת.‏ במהלך מלחמת העולם השנייה היה הפחם מצרך בעל חשיבות לאומית.‏ בתור כורה פחם הייתי פטור משירות צבאי.‏ עם זאת,‏ כדי להעלות את רמת החיים שלי,‏ התחלתי בלימודי רדיו ואלקטרוניקה,‏ וכך נחשפתי להרמוניה המרשימה בין החוקים הפיזיקליים השונים.‏ בגיל 21 נתן לי חבר ללימודים את ספר המקרא הראשון שלי ואמר:‏ ”‏זה ספר שכדאי לך לקרוא”‏.‏ כשסיימתי לקרוא אותו הייתי משוכנע שהמקרא הוא דברו של אלוהים,‏ התגלות האל לבני האדם.‏

חשבתי שגם שכניי ישמחו לקרוא אותו,‏ ולכן השגתי שמונה ספרי מקרא.‏ להפתעתי נתקלתי בלעג והתנגדות.‏ קרובי משפחה בעלי אמונות טפלות הזהירו אותי:‏ ”‏ברגע שתתחיל לקרוא את הספר הזה,‏ תהיה חייב לקרוא בו כל יום!‏”‏ בכל זאת קראתי אותו,‏ ואף פעם לא התחרטתי על כך.‏ זה הפך להרגל שליווה אותי לאורך כל ימי חיי.‏

חלק משכניי שמו לב להתעניינותי במקרא ונתנו לי מספר חוברות וספרים שקיבלו מעדי־יהוה.‏ ספרונים כגון עולם אחד,‏ ממשלה אחתa (‏הספרון בצרפתית מוצג בתמונה)‏ הסבירו מדוע המקרא מצביע על מלכות אלוהים כתקוותה הבלעדית של האנושות (‏מתי ו׳:‏10‏)‏.‏ הייתי נחוש מתמיד לחלוק תקווה זו עם אחרים.‏

אחד הראשונים שקיבלו ממני ספר מקרא היה חבר ילדות ששמו נואל.‏ הוא היה קתולי אדוק ולכן ארגן לנו פגישה עם אדם שלמד לימודי כמורה.‏ היו לי חששות,‏ אבל למדתי מתהלים קט״ו:‏4–8 וממתי כ״ג:‏9,‏ 10 שאלוהים אוסר על שימוש בצלמים למטרות פולחן ועל פנייה לאנשי דת בתארי כבוד דתיים.‏ שאבתי מכך את האומץ להגן על אמונתי החדשה.‏ כתוצאה מכך,‏ נואל קיבל את האמת,‏ והוא נותר עד־יהוה נאמן עד עצם היום הזה.‏

בישרתי גם לאחותי.‏ לבעלה היו ספרים בנושאים ספיריטיסטיים,‏ והשדים הטרידו אותו.‏ בהתחלה חשתי חסר אונים,‏ אבל פסוקים כגון עברים א׳:‏14 העניקו לי את הביטחון שמלאכי יהוה תומכים בי.‏ כשגיסי החל ליישם את עקרונות המקרא ונפטר מכל דבר הקשור לתורת הנסתר,‏ הוא הצליח להשתחרר מהשפעת השדים.‏ הוא ואחותי הפכו לעדי־יהוה נלהבים.‏

ב־1947 ביקר בביתי אח אמריקני ששמו ארתור אמיוט.‏ התרגשתי מאוד ושאלתי אותו היכן מתאספים העדים.‏ הוא סיפר לי שישנה קבוצה בעיר לְיֶוון,‏ שהייתה מרוחקת כעשרה קילומטרים מביתי.‏ באותם ימים גם אופניים היו קשים להשגה,‏ ולכן במשך כמה חודשים הלכתי לאסיפות ברגל.‏ פעילותם של עדי־יהוה בצרפת הייתה בשלב זה כבר שמונה שנים מחוץ לחוק.‏ היו אז בכל המדינה רק 380,‏2 עדים,‏ ורבים מהם היו מהגרים פולנים.‏ אך ב־1 בספטמבר 1947 שוב זכתה פעילותנו של עדי־יהוה בצרפת להכרה חוקית.‏ משרד הסניף הוקם מחדש בווילה גיבר שבפריז.‏ באותה תקופה לא היה בצרפת ולו חלוץ אחד,‏ ולכן המודיע (‏הנקרא כיום שירות המלכות‏)‏ של דצמבר 1947 קרא לאחים לשרת כחלוצים רגילים,‏ שהיו מבשרים אז 150 שעות בחודש.‏ (‏ב־1949 הופחתה מכסת השעות ל־100.‏)‏ נטבלתי ב־1948,‏ וזאת מתוך אמונה שלמה בדברים שאמר ישוע לאלוהים ביוחנן י״ז:‏17‏:‏ ”‏דברך אמת”‏.‏ בדצמבר 1949 נתמניתי לחלוץ.‏

מהכלא חזרה אל דנקרק

המקום הראשון שאליו נשלחתי היה העיר אז׳ן שבדרום צרפת,‏ אך לא נשארתי שם זמן רב.‏ הואיל ועזבתי את המכרות נדרשתי להתגייס לצבא.‏ אולם משסירבתי נשלחתי לכלא.‏ בכלא לא הרשו לי להחזיק ברשותי מקרא,‏ אבל הצלחתי להשיג כמה דפים מספר תהלים,‏ והקריאה בהם עודדה אותי.‏ כאשר שוחררתי היה עליי להחליט אם להפסיק את השירות המורחב כדי להתבסס בחיים.‏ גם במקרה הזה מה שקראתי במקרא שימש לי לעזר.‏ הרהרתי בדבריו של פאולוס בפיליפים ד׳:‏11–13‏,‏ ”‏הכול אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח”‏,‏ והחלטתי להמשיך בחלוציות.‏ ב־1950 נשלחתי למקום אחר — לדַנקֶרק,‏ עיר שבה כבר בישרתי בעבר.‏

כאשר הגעתי לשם לא היה לי דבר.‏ העיר נפגעה קשות במהלך מלחמת העולם השנייה,‏ והיה קשה למצוא בה מקום מגורים.‏ החלטתי ללכת למשפחה אחת שאותה נהגתי לבקר כדי לשוחח על המקרא.‏ בעלת הבית שמחה מאוד לראותי:‏ ”‏הו,‏ מר לרווה,‏ שחררו אותך!‏ בעלי אומר שאילו היו יותר אנשים כמוך,‏ לא הייתה מלחמה”‏.‏ היה להם בית הארחה,‏ והם הציעו לי לגור בו עד שתתחיל עונת התיירות.‏ באותו יום קיבלתי הצעת עבודה מאוונס,‏ אחיו של ארתור אמיוט.‏b הוא עבד כמתורגמן בנמל וחיפש שומר לילה שישמור על אחת הספינות.‏ הוא הציג אותי בפני אחד הקצינים הבכירים בספינה.‏ לאחר תקופת מאסרי הייתי רזה כמו מקל.‏ כשאוונס הסביר לו את הסיבה לכך,‏ אמר לי הקצין להרגיש חופשי לקחת כל מה שאני רוצה מהמקרר.‏ ביום אחד השגתי גם מקום מגורים,‏ גם עבודה וגם אוכל!‏ בטחוני במילים שאמר ישוע במתי ו׳:‏25–33 התחזק עד מאוד.‏

כאשר החלה עונת התיירות נאלצנו אני ושותפי לחלוציות,‏ סימון אפולינרסקי,‏ לחפש מקום מגורים חלופי.‏ עם זאת,‏ היינו נחושים בדעתנו להמשיך במשימה שקיבלנו.‏ הציעו לנו ללון באורווה ישנה,‏ וישנו שם על מזרני קש.‏ בילינו את כל זמננו בשירות.‏ בישרנו לבעל האורווה,‏ והוא הפך לאחד מני רבים שקיבלו את האמת.‏ לא חלף זמן רב והתפרסם בעיתונות המקומית מאמר שהזהיר את תושבי דנקרק מפני ”‏פעילותם הנמרצת של עדי־יהוה באזור”‏.‏ אולם העדים היחידים שם היו סימון,‏ אני וקומץ קטן של מבשרים!‏ תמיד חשבנו על תקוותנו המשיחית ועל הדרכים שבהן דאג לנו יהוה,‏ וזה מה שרומם את רוחנו לנוכח קשיים.‏ כאשר נשלחתי למשימה חדשה בשנת 1952,‏ היו בדנקרק כ־30 מבשרים סדירים.‏

המקרא העניק לי את הכוח למלא תפקידים חדשים

לאחר תקופה קצרה בעיר אמיין התמניתי לשרת כחלוץ מיוחד בבולון־ביאנקור,‏ אחד מפרברי פריז.‏ היו לי שם תלמידי מקרא רבים,‏ וחלקם נעשו מאוחר יותר למשרתים בשירות מורחב או לשליחים.‏ צעיר אחד,‏ גי מַבִּילָה שמו,‏ קיבל את האמת ובהמשך שירת כמשגיח נפה ואחר כך כמשגיח מחוז.‏ לימים פיקח על בניית בית הדפוס בבית־אל הנוכחי בלוּבְיֶה,‏ מרחק מה מפריז.‏ השיחות הרבות על המקרא בשירות חקקו עמוק יותר בשכלי את דבר־אלוהים,‏ מילאו אותי שמחה וסייעו לי לשפר את כושר ההוראה שלי.‏

ואז ב־1953,‏ ללא כל התראה מוקדמת,‏ התמניתי למשגיח נפה באלזס־לורן,‏ אזור שבין השנים 1871–1945 סופח לגרמניה פעמיים.‏ לכן הייתי צריך ללמוד קצת גרמנית.‏ כשהתחלתי לשרת בנפה,‏ היו מעט מאוד מכוניות,‏ טלוויזיות ומכונות כתיבה באזור,‏ ולא היו טרנזיסטורים או מחשבים אישיים.‏ אך חיי לא היו חיי עצבות אפרוריים.‏ היו אלה ימים מאושרים מאוד.‏ נשמעתי לעצת המקרא לשמור על ’‏עין פשוטה’‏,‏ ובזכות כך היו פחות גורמים שיכלו להסיח את דעתי משירות יהוה,‏ וזאת בהשוואה להסחות הדעת הרבות הקיימות כיום (‏מתי ו׳:‏19–22‏,‏ ע״ח‏)‏.‏

בשנת 1955 התקיים בפריז הכינוס ”‏המלכות המנצחת”‏.‏ היה זה מאורע בלתי נשכח עבורי.‏ באותו כינוס פגשתי את אשתי לעתיד,‏ אירֶן קולנסקי,‏ אשר החלה לשרת בשירות המורחב שנה לפניי.‏ הוריה שבאו מפולין היו עדי־יהוה ותיקים נלהבים.‏ הם שמעו לראשונה על האמת בצרפת מפי אדולף וובר,‏ שהיה הגנן של אח ראסל ובא לאירופה כדי לבשר את הבשורה הטובה.‏ אירן ואני נישאנו ב־1956,‏ והיא הצטרפה אליי לשירות הנפתי.‏ עד כמה היא תמכה בי לאורך השנים!‏

כעבור שנתיים ציפתה לי הפתעה נוספת — התמניתי למשגיח מחוז.‏ אבל בשל מחסור באחים כשירים,‏ המשכתי לבקר בכמה קהילות כמשגיח נפה.‏ באותה תקופה הייתי עסוק מאוד:‏ בנוסף ל־100 שעות בישור בחודש,‏ היה עליי מדי שבוע לתת נאומים,‏ לבקר בשלוש קבוצות לשיעורי ספר,‏ לבדוק את תיקי הקהילה ולהכין דו״חות.‏ כיצד הצלחתי לקנות את הזמן כדי לקרוא בדבר־אלוהים?‏ הפתרון היחיד שעלה במוחי היה לגזור דפים ממקרא ישן ולשאת כמה מהם איתי.‏ בכל פעם שהמתנתי לפגישה,‏ הוצאתי את הדפים וקראתי בהם.‏ רגעים קצרים אלו של רענון רוחני חיזקו בי את הנחישות להתמיד במשימתי.‏

ב־1967 הוזמנו אירן ואני לשרת כחברים קבועים במשפחת בית־אל בבולון־ביאנקור.‏ התחלתי לעבוד במחלקת השירות,‏ והיום,‏ אחרי יותר מ־40 שנה,‏ אני עדיין נהנה מזכות זו.‏ אחד הצדדים האהובים עליי בעבודתי הוא להשיב על שאלות מקראיות הנשלחות לסניף.‏ זה תענוג עבורי לחפור בדבר־אלוהים ו’‏להגן על הבשורה’‏!‏ (‏פיל׳ א׳:‏7‏)‏ אני גם אוהב לנהל דיונים מקראיים בתוכנית הבוקר הרוחנית הנערכת לפני הארוחה.‏ ב־1976 התמניתי כחבר בוועד הסניף של צרפת.‏

דרך החיים הטובה ביותר

היו לי זמנים קשים לאורך הדרך,‏ אך התקופה הנוכחית היא הקשה בחיי משום שהזקנה ובעיות בריאות מגבילות את מה שאירן ואני יכולים לעשות.‏ למרות זאת,‏ אנחנו קוראים ולומדים ביחד את דבר־אלוהים,‏ ובזכות כך תקוותנו נותרת חיה בליבנו.‏ אנו נהנים לנסוע באוטובוס לשטח קהילתנו כדי לשתף אחרים בתקווה זו.‏ מתוך הניסיון שצברנו — ותק משותף של יותר מ־120 שנה בשירות המורחב — אנו ממליצים בכל לב לכל מי שרוצים לחיות חיים מרגשים,‏ מאושרים ותכליתיים לבחור בדרך חיים זו.‏ כשכתב דוד המלך את המילים בתהלים ל״ז:‏25 הוא כבר היה זקן.‏ גם אני ”‏זקנתי,‏ ולא ראיתי צדיק נעזב”‏.‏

במשך כל חיי חיזק אותי יהוה באמצעות דברו.‏ קרובי משפחתי חזו לפני למעלה מ־60 שנה שהקריאה במקרא תהפוך להרגל שילווה אותי כל החיים,‏ והם צדקו.‏ זה הפך אצלי להרגל יומיומי — ומעולם לא התחרטתי על כך.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 5]‏

סימון ואני

‏[‏תמונה בעמוד 5]‏

ספר מקרא הדומה לזה שקיבלתי בפעם הראשונה

‏[‏תמונה בעמוד 5]‏

כאשר שירתתי כמשגיח מחוז

‏[‏תמונה בעמוד 6]‏

ביום נישואינו

‏[‏תמונה בעמוד 6]‏

אירן ואני נהנים לקרוא וללמוד את דבר־אלוהים