סיפור חיים

החלטנו החלטה נחושה לצדד בשלטון אלוהים

סיפורו של מיכאל זוֹבְּרַק

לאחר שישבתי חודש שלם בצינוק,‏ גררו אותי לחדרו של החוקר.‏ תוך רגעים ספורים האדימו פניו והוא צרח עליי:‏ ”‏אתה מרגל!‏ מרגל אמריקאי!‏”‏ מה גרם לו לרתוח מזעם?‏ הוא שאל אותי מהי הדת שלי,‏ והשבתי לו:‏ ”‏אני אחד מעדי־​יהוה”‏.‏

אירוע זה התרחש לפני יותר מ־50 שנה.‏ באותה תקופה הייתה המדינה שחייתי בה תחת השלטון הקומוניסטי.‏ אך עוד הרבה לפני כן,‏ התנסינו ברדיפות עזות בשל הפעילות החינוכית המשיחית שלנו.‏

חשים בייסורי המלחמה

הייתי בן שמונה כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב־​1914.‏ בעת ההיא,‏ הכפר שלי,‏ זָלוּזִיטְסֶה,‏ היה נתון למרות הקיסרות האוסטרו־​הונגרית.‏ לא זו בלבד שהמלחמה זעזעה את הזירה העולמית,‏ היא אף קטעה בפתאומיות את ילדותי.‏ אבי,‏ שהיה חייל,‏ מצא את מותו כבר בשנה הראשונה של המלחמה.‏ עקב כך,‏ אמי,‏ שתי אחיותיי הקטנות ואנוכי הידרדרנו לעוני מחפיר.‏ בתור הבן הבכור בבית,‏ מצאתי את עצמי תוך זמן קצר נושא על כתפיי את מרבית האחריות לניהול הבית והחווה הקטנה שלנו.‏ הייתה לי משיכה לדת עוד משחר ילדותי.‏ הכומר בכנסייה הרפורמית (‏קלוויניסטית)‏ שלנו אף נהג לבקש ממני להחליף אותו וללמד את חבריי לספסל הלימודים בהיעדרו.‏

כשמלחמת העולם הראשונה הסתיימה ב־​1918 נאנחנו לרווחה.‏ הקיסרות האוסטרו־​הונגרית קרסה,‏ ואנו הפכנו לאזרחי הרפובליקה הצ׳כוסלובקית.‏ עד מהרה שבו הביתה רבים מהמהגרים שהיגרו לארצות־​הברית.‏ בין יתר התושבים החוזרים היה גם מיכאל פטריק,‏ שהגיע לכפר שלנו ב־​1922.‏ פעם אחת ביקר אצל אחת המשפחות בכפר,‏ ואמי ואני היינו בין המוזמנים.‏

שלטון אלוהים הופך לממשי בעינינו

מיכאל היה תלמיד מקרא,‏ שמם של עדי־​יהוה דאז,‏ והוא דיבר על נושאים מקראיים חשובים שעוררו את סקרנותי.‏ נושא בואה של מלכות יהוה ריתק אותי יותר מכול (‏דניאל ב׳:‏44‏)‏.‏ כשהודיע לנו שביום ראשון הבא תיערך אסיפה בכפר זָאוֹר,‏ גמרתי בדעתי לנכוח שם.‏ אותו יום התעוררתי ב־​4 לפנות בוקר והלכתי 8 קילומטרים בערך כדי לשאול מדודי אופניים.‏ לאחר שתיקנתי תקר באחד הצמיגים,‏ רכבתי עוד 24 קילומטר כדי להגיע לזאור.‏ לא היה ידוע לי היכן בדיוק תיערך האסיפה,‏ לכן המשכתי לרכוב באיטיות לאורך אחד הרחובות.‏ לפתע שמעתי שירת שיר מלכות בוקעת מאחד הבתים.‏ לבי צהל מאושר.‏ נכנסתי לבית והסברתי את פשר מעשיי במקום.‏ המשפחה הזמינה אותי להצטרף אליהם לארוחת בוקר,‏ ולאחר מכן הם לקחו אותי לאסיפה.‏ למרות שהייתי צריך לרכוב וללכת עוד 32 קילומטר כדי לשוב לביתי,‏ לא חשתי כל עייפות (‏ישעיהו מ׳:‏31‏)‏.‏

הוקסמתי מן ההסברים המקראיים הברורים שסיפקו עדי־​יהוה.‏ התקווה ליהנות מחיים מלאי משמעות וסיפוק תחת שלטון אלוהים נגעה ללבי (‏תהלים ק״ד:‏28‏)‏.‏ במכתב שהפנינו לכנסייה הצהרנו אמי ואני על החלטתנו שלא להשתייך עוד לכנסייה,‏ מה שעורר התרגשות רבה בכפר.‏ היו שאף לא דיברו איתנו לזמן מה,‏ אולם מה שכן,‏ היו לנו יחסים טובים עם העדים הרבים שגרו באזור (‏מתי ה׳:‏11,‏ 12‏)‏.‏ זמן קצר לאחר מכן נטבלתי בנהר בשם יוּ.‏

השירות הופך לדרך חיינו

ניצלנו כל הזדמנות לבשר על מלכות יהוה (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏ התמקדנו בעיקר במבצעי הטפה מתוכננים היטב שהתקיימו מדי יום ראשון.‏ בימים ההם,‏ נהגו האנשים להקיץ השכם בבוקר,‏ כך שיכולנו להתחיל לבשר די מוקדם.‏ מאוחר יותר באותו יום,‏ התנהלה אסיפה שהייתה פתוחה לקהל הרחב.‏ לרוב,‏ הנואמים הגישו את נאומיהם באופן מאולתר.‏ הם לקחו בחשבון את מספר המעוניינים בקהל,‏ הרקע הדתי שלהם והנושאים שעניינו אותם.‏

האמיתות המקראיות שהפצנו פקחו את עיניהם של ישרי לב רבים.‏ זמן קצר לאחר שנטבלתי,‏ התחלתי לבשר בכפר טְרוֹוִישֶט.‏ באחד הבתים ניהלתי שיחה עם אישה אדיבה וחברותית בשם זוּזַנָה מוֹסְקָל.‏ היא ובני משפחתה היו קלוויניסטים,‏ כפי שהייתי בעבר.‏ למרות בקיאותה במקרא,‏ היה לה מספר בלתי מבוטל של שאלות מקראיות פתוחות.‏ השיחה ארכה שעה,‏ והשארתי לה את הספר כינור האלוהים (‏אנג׳)‏.‏a

מבלי להתמהמה החלה משפחת מוסקל לקרוא את הספר במסגרת קריאת המקרא שלהם.‏ משפחות נוספות בכפר החלו לגלות עניין ולנכוח באסיפותינו.‏ הכומר הקלוויניסטי הזהיר נחרצות שלא להקשיב לדברינו ודיבר בגנות הספרות שלנו.‏ בעקבות כך,‏ היו כמה שהציעו לו לבוא לאסיפה שלנו ובמסגרת דיון פתוח להציג את טענותיו ולהפריך את מה שאנו מלמדים.‏

הכומר הגיע,‏ אך הוא לא הצליח להציג ולוּ נימוק מקראי אחד לביסוס עיקרי אמונתו.‏ כדי להגן על עצמו,‏ הצהיר:‏ ”‏איננו יכולים להאמין לכל מה שנאמר במקרא.‏ הוא נכתב בידי בני אדם,‏ ועל שאלות בנושאים דתיים ניתן להשיב בדרכים שונות”‏.‏ דבריו אלו היו לנקודת מפנה מבחינתם של רבים.‏ היו שאמרו לכומר שאם אינו מאמין לכתוב במקרא,‏ הם לא יוסיפו לבוא ולהקשיב לדרשותיו.‏ לכן,‏ הם התנתקו מהכנסייה הקלוויניסטית,‏ וכ־30 מתושבי כפר זה נקטו עמדה נחרצת בעד האמת המקראית.‏

הטפת הבשורה הטובה אודות מלכות אלוהים הפכה לנו לדרך חיים,‏ לכן היה זה אך טבעי שאחפש בת זוג ממשפחה רוחנית חזקה.‏ אחד מעמיתיי לשירות היה יאן פָּטְרוּשְקָה,‏ שלמד את האמת בארצות־​הברית.‏ נכונותה של בתו מריה לתת עדות לכל אדם,‏ בדומה לאביה,‏ הרשימה אותי עד מאוד.‏ ב־​1936 התחתנו ומריה היתה זוגתי הנאמנה במשך 50 שנה,‏ עד יום מותה ב־​1986.‏ ב־​1938 נולד אדוארד,‏ בננו היחיד.‏ אולם,‏ באותה תקופה החלו לנשוב באירופה רוחות מלחמה נוספות.‏ כיצד השפיעה המלחמה על פעילות ההטפה?‏

הניטראליות המשיחית עומדת למבחן

בפרוץ מלחמת העולם השנייה,‏ נתנה ההשפעה הנאצית את אותותיה בסלובקיה,‏ שהפכה בינתיים למדינה עצמאית.‏ אולם,‏ הממשלה לא נקטה שום צעד מדיני נגד עדי־​יהוה כארגון.‏ כמובן,‏ היינו חייבים לפעול בתנאים מחתרתיים,‏ ועל הספרות שלנו הוטלה צנזורה.‏ אף־​על־​פי־​כן,‏ המשכנו בחשאי בכל פעילויותינו (‏מתי י׳:‏16‏)‏.‏

הואיל והמלחמה העלתה הילוך,‏ גויסתי לצבא,‏ אפילו שהייתי מעל גיל 35.‏ מפאת עמדתי הניטראלית כמשיחי,‏ סירבתי להשתתף במלחמה (‏ישעיהו ב׳:‏​2–4‏)‏.‏ למרבה השמחה,‏ עוד לפני שהרשויות החליטו מה לעשות איתי,‏ אני וכל היתר שהיו בקבוצת גילי קיבלנו פטור.‏

נוכחנו שלאחינו העירוניים מאוד קשה לקיים את עצמם בהשוואה אלינו הכפריים.‏ רצינו לחלוק עימם את מה שיש לנו (‏קורינתים ב׳.‏ ח׳:‏14‏)‏.‏ אי לכך,‏ העמסנו כמה מוצרי מזון שרק יכולנו,‏ וחצינו את הארץ בדרכנו לברטיסלבה,‏ נסיעה של 500 קילומטר.‏ קשרי החברות המשיחית שרקמנו והאהבה שרחשנו זה לזה במשך שנות המלחמה חיזקו אותנו לקראת השנים הקשות שציפו לנו.‏

זוכים לעידוד נחוץ ביותר

לאחר מלחמת העולם השנייה,‏ שוב הפכה סלובקיה לחלק מצ׳כוסלובקיה.‏ בין השנים 1946–1948,‏ נערכו בבְּרְנוֹ ובפראג כינוסים כלל ארציים.‏ לנו ולשאר חברי המשלחות שהגיעו ממזרח סלובקיה אורגנו רכבות מיוחדות.‏ למעשה,‏ אפשר לכנותן רכבות השירה,‏ מכיוון ששרנו לכל אורך הדרך (‏מעשי השליחים ט״ז:‏25‏)‏.‏

כינוס שזכור לי במיוחד היה הכינוס שנערך ב־​1947 בברנו,‏ ובו נכחו שלושה משגיחים משיחיים מהמשרדים הראשיים של עדי־​יהוה,‏ ביניהם אח נתן ה.‏ נור.‏ כדי לפרסם בקרב הציבור את ההרצאה הפומבית,‏ רבים מאיתנו התהלכו ברחבי העיר כשמשני צידי גופנו מלפנים ומאחור,‏ תלויים שלטים אשר מכריזים על נושא ההרצאה.‏ הבן שלנו,‏ אדוארד,‏ שהיה אז רק בן תשע,‏ מאוד התאכזב שלא נתנו לו שלט.‏ לכן,‏ האחים הכינו שלטים קטנים יותר,‏ ולא רק בשבילו,‏ אלא גם בשביל ילדים רבים אחרים.‏ קבוצת הילדים הזו עשתה עבודה טובה בפרסום הנאום!‏

בפברואר 1948 עלתה לשלטון המפלגה הקומוניסטית.‏ היה ברור לנו שזה רק עניין של זמן עד שהממשלה תנקוט באמצעים שיגבילו את פעילות ההטפה.‏ בספטמבר 1948 נערך כינוס בפראג,‏ וכל הנוכחים היו נרגשים כיוון שציפינו שיוטל חרם על התכנסויותינו הציבוריות,‏ לאחר שלוש שנים שבמהלכן התכנסנו בחופשיות.‏ לפני תום הכינוס,‏ אימצנו החלטה שאמרה בחלקה:‏ ”‏אנו,‏ עדי־​יהוה,‏ שהתכנסנו כאן יחדיו.‏.‏.‏ נחושים להגביר את שירותנו המבורך,‏ ובעזרת חסדו של אלוהים לשקוד בזאת בין שבעת נוחה ובין שבעת מצוקה על הטפת הבשורה הטובה על מלכות אלוהים ביתר מסירות והתלהבות”‏.‏

‏”‏אויבי המדינה”‏

חודשיים בלבד לאחר הכינוס בפראג,‏ פשטה המשטרה החשאית על בית־​אל הסמוך לפראג.‏ הם עיקלו את הרכוש,‏ החרימו את כל הספרות שמצאו,‏ ועצרו את כל חברי בית־​אל ועוד כמה אחים.‏ אך זו הייתה רק ההתחלה.‏

בלילה שבין ה־3 ל־4 בפברואר 1952,‏ סרקו כוחות הביטחון את כל המדינה ועצרו מעל ל־​100 עדים.‏ הייתי אחד מהעצורים.‏ בשלוש לפנות בוקר בערך,‏ העירה המשטרה את כל משפחתי.‏ ללא שום הסבר,‏ ביקשו ממני להתלוות אליהם.‏ נכבלתי באזיקים,‏ כיסו את עיניי וזרקו אותי לחלק האחורי של המשאית יחד עם כמה אנשים נוספים.‏ לבסוף מצאתי את עצמי בצינוק.‏

חודש שלם חלף ואיש לא ניגש לדבר איתי.‏ האדם היחיד שראיתי היה השומר שדחף לי ארוחה עלובה דרך פתח בדלת.‏ לבסוף זומנתי אל החוקר שהוזכר בהתחלה.‏ אחרי שכינה אותי מרגל,‏ הוסיף:‏ ”‏דת היא בורות.‏ אין אלוהים!‏ אנחנו לא נרשה לך להתל בפשוטי העם.‏ או שהתליין יבעט בשרפרף שמתחת לרגליך או שתירקב בכלא.‏ ואם האלוהים שלך יבוא לכאן,‏ אנחנו נהרוג גם אותו!‏”‏

מאחר שהרשויות ידעו שאין חוק מוגדר האוסר את פעילויותינו המשיחיות,‏ הם ביקשו להגדיר מחדש את אופי הפעילויות שלנו כדי שיתאימו לחוקים הקיימים,‏ כך שנצטייר כ”‏אויבי המדינה”‏ וכמרגלים זרים.‏ לשם כך,‏ היה עליהם לשבור את כוח הרצון שלנו ולהכריח אותנו ל”‏הודות”‏ בהאשמות המפוברקות שיוחסו לנו.‏ לאחר החקירה באותו לילה,‏ אסרו עליי לישון.‏ אחרי מספר שעות נחקרתי שוב.‏ הפעם החוקר רצה שאחתום על הצהרה האומרת:‏ ”‏בתור אויב העם של הדמוקרטיה הצ׳כוסלובקית,‏ סירבתי להצטרף [‏למשק השיתופי]‏ כיוון שייחלתי לבוא האמריקאים”‏.‏ כשסירבתי לחתום על שקר זה,‏ נשלחתי לאגף הענישה.‏

נאסר עליי לישון,‏ לשכב ואפילו לשבת.‏ יכולתי לעמוד או להתהלך בלבד.‏ כשהגעתי לאפיסת כוחות,‏ נשכבתי על רצפת הבטון,‏ אבל השומרים באו ולקחו אותי חזרה למשרדו של החוקר.‏ ‏”‏האם תחתום עכשיו?‏”‏ שאל החוקר.‏ כששוב סירבתי,‏ הוא הלם בפניי.‏ התחלתי לדמם.‏ אחר כך רעם בקולו על השומרים:‏ ”‏הוא רוצה להתאבד.‏ השגיחו עליו שלא ינסה להתאבד!‏”‏ נשלחתי שוב לצינוק.‏ במשך שישה חודשים חזרו שיטות החקירה הללו על עצמן אינספור פעמים.‏ הנסיונות ללחוץ עליי להמיר את השקפותיי או לגרום לי להודות שאני אויב המדינה לא גרעו כהוא זה מהחלטתי הנחושה לשמור אמונים ליהוה.‏

חודש לפני שהייתי אמור לעמוד למשפט,‏ הגיע תובע מפראג ותחקר כל אחד מהקבוצה,‏ שמנתה אז 12 אחים.‏ הוא שאל אותי:‏ ”‏מה תעשה אם מדינות הגוש המערבי יתקפו את מדינתנו?‏”‏ ”‏מה שעשיתי כאשר המדינה הזו והיטלר תקפו את בריה”‏מ.‏ לא נלחמתי אז,‏ ולא אלחם גם הפעם,‏ מפני שאני משיחי ואני שומר על ניטראליות”‏.‏ התובע אמר לי:‏ ”‏אנחנו לא יכולים להרשות את קיומם של עדי־​יהוה.‏ אנחנו צריכים חיילים למקרה שמדינות הגוש המערבי יתקפו אותנו,‏ ואנחנו צריכים חיילים כדי לשחרר את המשתייכים למעמד הפועלים גם במערב”‏.‏

ב־24 ביולי 1953 הובאנו לפני בית המשפט.‏ בזה אחר זה,‏ נקראנו כל השניים עשר להישפט בפני הרכב שופטים.‏ עבורנו הייתה זו שעת כושר לתת עדות על אמונתנו.‏ לאחר שהגבנו על אשמות הכזב שהוטחו בפנינו,‏ נעמד פרקליט בית המשפט ואמר:‏ ”‏הייתי באולם בית־​משפט זה פעמים רבות.‏ בדרך כלל,‏ רואים פה הרבה וידויים,‏ חרטות ואפילו דמעות.‏ אבל גברים אלה יעזבו את המקום חזקים יותר ממה שהיו כשנכנסו אליו”‏.‏ לאחר מכן,‏ כולנו נמצאנו אשמים בקשירת קשר נגד המדינה.‏ נשפטתי לשלוש שנות מאסר והמדינה הפקיעה את כל רכושי.‏

הזקנה לא עצרה בעדי

לאחר ששוחררתי לביתי,‏ עדיין הייתי תחת עינה הבוחנת של המשטרה החשאית.‏ למרות זאת,‏ לא חדלתי ליטול חלק בפעילויות התיאוקרטיות והופקדה בידי אחריות רוחנית נרחבת יותר בקהילה.‏ אומנם קיבלנו אישור לגור בביתנו המוחרם,‏ אך הוא הוחזר לבעלותנו רק לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי,‏ כעבור כ־40 שנה.‏

חוויית המאסר שלי לא הייתה היחידה מסוגה בקרב בני משפחתי.‏ שלוש שנים לאחר שחזרתי לביתי,‏ בני אדוארד נקרא לשרת בצבא.‏ בשל מצפונו המודרך על־​פי עקרונות המקרא,‏ סירב לשרת בצבא ונשלח לכלא.‏ שנים לאחר מכן,‏ אפילו הנכד שלי,‏ פיטר,‏ עבר אותה חוויה חרף העובדה שבריאותו לקויה.‏

בשנת 1989 נפל המשטר הקומוניסטי בצ׳כוסלובקיה.‏ עד כמה הייתי מאושר לשוב ולבשר בחופשיות מבית לבית לאחר ארבעה עשורים של איסור הפעילות!‏ (‏מעשי השליחים כ׳:‏20‏)‏ כל עוד בריאותי אפשרה זאת,‏ נהניתי מאוד מהטפת הבשורה.‏ כיום אני בן 98 ובריאותי אינה כתמול שלשום,‏ אולם אני עדיין שמח שיש בכוחי לבשר לאנשים על הבטחותיו המזהירות של יהוה לגבי העתיד.‏

אני יכול למנות 12 מנהיגים של חמש מדינות שונות אשר שלטו בעיר מגוריי.‏ הרשימה כוללת דיקטטורים,‏ נשיאים ומלך.‏ אף לא אחד מהם סיפק פתרון תמידי לתחלואים שהטרידו את האנשים שהיו תחת שלטונם (‏תהלים קמ״ו:‏3,‏ 4‏)‏.‏ אני אסיר תודה ליהוה שאפשר לי להכיר אותו בגיל צעיר.‏ תודות לכך,‏ יכולתי להוקיר את הפתרון שיביא לעולם זה באמצעות מלכות המשיח ונמנעתי מלחיות חיי הבל מבלי להכיר את אלוהים.‏ במשך 75 שנה אני מבשר את הבשורה הטובה ביותר,‏ וזה העניק לי תכלית בחיים,‏ סיפוק ותקווה מזהירה לחיי נצח בכדור־הארץ.‏ מה עוד יכולתי לבקש?‏b

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

זמן קצר לאחר חתונתנו

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם אדוארד בתחילת שנות ה־40 של המאה שעברה

‏[‏תמונה עמוד 27]‏

מפרסמים את הכינוס בבְּרְנוֹ ב־1947