”ערום יבין לאשורו”
המילה ערום משמעה מעשי ופיקח, שקול וחד תפיסה, נבון וזהיר, בעל כושר הבחנה וחכם. הערום אינו ערמומי או מניפולטיבי. ”כל ערום יעשה בדעת”, נאמר במשלי י״ג:16. כן, העורמה, או הפיקחות, היא תכונה רצויה.
כיצד נוכל לגלות פיקחות בחיי היומיום? כיצד מתבטאת תכונה זו בהחלטותינו, בדרך שבה אנו נוהגים באחרים ובאופן שבו אנו מגיבים למצבים שונים? אילו ברכות קוצרים הפיקחים? מאילו צרות הם נשמרים? שלמה המלך מספק תשובות מעשיות לשאלות הללו, ככתוב במשלי י״ד:12–25.a
בחר את דרכך בתבונה
אין ספק שכדי להחליט החלטות נבונות ולהצליח בחיים, דרושה היכולת להבחין בין טוב לרע. עם זאת, המקרא מזהיר: ”יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות” (משלי י״ד:12). מכאן שעלינו להבחין בין מה שבאמת טוב וישר לבין מה שרק נראה כך. מן הביטוי ”דרכי מוות” אנו למדים כי רבות הן דרכי ההטעיה. הנה כמה תחומים שעלינו להיות מודעים להם ולהימנע מהם.
העשירים והמפורסמים בעולם בדרך כלל זוכים לכבוד והערצה. הצלחתם החברתית והכלכלית יוצרת את הרושם שדרכי פעולתם טובות וישרות. אך באילו אמצעים רבים מהם נוקטים כדי להתעשר או להתפרסם? האם דרכיהם תמיד ישרות ומוסריות? בנוסף לכך, יש המגלים קנאות יוצאת מגדר הרגיל לאמונתם הדתית. אך האם כנותם מוכיחה שאמונתם נכונה? (רומים י׳:2, 3).
גם הטעיה עצמית עלולה לגרום לדרך מסוימת להיראות ישרה. אם אנו מבססים את החלטותינו על תחושתנו האישית לגבי הדרך הנכונה, אנו למעשה נשענים על לבנו, שהוא מדריך בוגדני (ירמיהו י״ז:9). מצפון חשוך דעת ולא־מאומן עלול לגרום לנו לחשוב שהדרך הפסולה היא הדרך הנכונה. אם כן, מה יעזור לנו לבחור בדרך הישרה?
מן ההכרח שנלמד בשקדנות ובאופן אישי את האמיתות העמוקות יותר שבדבר־אלוהים למען נפתח ’חושים’ אשר ”הורגלו... להבחין בין טוב לרע”. יתר על כן, עלינו לתרגל את החושים הללו ”על־ידי הניסיון המעשי” באמצעות יישום עקרונות מקראיים (עברים ה׳:14). עלינו להיזהר שמא נסטה לדרך שרק נראית ישרה ובכך נסור מן ’הדרך הצרה המוליכה לחיים’ (מתי ז׳:13, 14).
כאשר ’הלב כואב’
הנוכל להיות מאושרים ללא שלווה פנימית? האם צחוק ותענוגות יכולים להקל על כאב עמוק? האם מן התבונה להטביע דיכאון באלכוהול, להשתמש בסמים או לנהל חיי הפקרות ופריצות בניסיון לסלק את התחושה הזו? התשובה היא לא. ”גם בשחוק יכאב לב”, אומר המלך החכם (משלי י״ד:13).
הצחוק אומנם מסווה את הכאב, אבל הוא אינו מסלק אותו. ”לַכּול זמן”, מציין המקרא. ואכן, ”עת לבכות ועת לשחוק; עת ספוד ועת רקוד” (קהלת ג׳:1, 4). אם הדיכאון אינו מרפה מאיתנו, עלינו לנקוט צעדים שונים כדי להתגבר עליו, ובמקרה הצורך לבקש ”תחבולות”, כלומר, עצות נבונות (משלי כ״ד:6).b הצחוק והשעשועים טובים במידה מסוימת, אך ערכם היחסי נמוך. שלמה מזהיר מפני שעשועים לא־הולמים והפרזה בבידור באומרו: ”ואחריתה [של ה]שמחה תוגה” (משלי י״ד:13).
כיצד חסרי האמונה והטובים שבעים?
מלך ישראל מוסיף: ”מדרכיו ישבע סוּג לב [חסר אמונה], ומעליו [ממעלליו] איש טוב” (משלי י״ד:14). כיצד איש חסר אמונה ואיש טוב שבעים מפרי מעלליהם?
איש חסר אמונה אינו חושב שעליו לתת דין וחשבון לאלוהים, ולפיכך הוא מקל ראש בעשיית הטוב והישר בעיני יהוה (פטרוס א׳. ד׳:3–5). איש זה שבע רצון מפרי חייו החומרניים (תהלים קמ״ד:11–15). מאידך, העניינים הרוחניים הם הדברים שעומדים בראש מעייניו של האיש הטוב. בכל מעשיו, או מעלליו, הוא דבק באמות המידה הצודקות של אלוהים. איש זה שבע מפרי דרכיו משום שיהוה הוא אלוהיו, והוא שואב מעבודת האל העליון שמחה שאין שני לה (תהלים קמ״ד:15).
אל ’תאמין לכל דבר’
שלמה מבליט את הניגוד שבין דרכיו של הפתי — חסר הניסיון — לבין דרכיו של הערום והפיקח: ”פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשורו [שוקל את צעדיו]” (משלי י״ד:15). הערום אינו פתי. במקום להאמין לכל מה ששומעות אוזניו ולתת לאחרים לחשוב במקומו, הוא שוקל בתבונה את צעדיו. הוא מלקט את כל העובדות שבנמצא ופועל בדעת.
חשוב לדוגמה על השאלה, ”האם קיים אלוהים?” חסר הניסיון נוטה לקבל את הדעה המקובלת או את עמדתם של אנשים חשובים וידועים. הפיקח לעומתו אינו ממהר להסיק מסקנות, אלא בודק את העובדות. הוא נותן את דעתו לפסוקים כגון רומים א׳:20 ועברים ג׳:4. בכל הקשור לעניינים רוחניים, הפיקח אינו מקבל ללא עוררין את ’דברם’ של מנהיגי דת. הוא ’בוחן את הרוחות [”התבטאויות הרוח”, ע״ח] אם מאלוהים הן’ (יוחנן א׳. ד׳:1).
עד כמה נבון להישמע לעצה לא ’להאמין לכל דבר’! במיוחד מי שמתפקידם לייעץ לאחרים בקהילה המשיחית צריכים להתייחס לעצה זו במלוא כובד הראש. על היועץ לקבל את התמונה המלאה בנוגע למקרה. עליו להקשיב היטב ולאסוף את העובדות מהצדדים המעורבים כדי שעצתו לא תהיה בלתי שקולה או חד־צדדית (משלי י״ח:13; כ״ט:20).
”איש מזימות יישנא”
באשר להבדל נוסף בין החכם והכסיל, אומר מלך ישראל: ”חכם ירא וסר מרע, וכסיל מתעבר [מתמלא חימה] ובוטח. קצר אפיים יעשה איוולת, ואיש מזימות יישנא” (משלי י״ד:16, 17).
החכם ירא מן ההשלכות של ההליכה בדרך הפסולה, ולכן הוא פועל בזהירות ומקבל בברכה כל עצה שיכולה לעזור לו להתרחק מן הרע. לכסיל אין פחד שכזה. הוא בוטח בעצמו ומתעלם ביהירות מעצת הזולת. הוא נוטה להתרגז ולכעוס, ולכן גם פועל בצורה אווילית. אך באיזה מובן שנוא איש המזימות?
למילה המקראית ”מזימות” שתי משמעויות. במובן החיובי משמעה כושר הבחנה או פיקחות (משלי א׳:4; ב׳:11; ג׳:21). במובן השלילי, הביטוי קשור לתחבולות רשע או למחשבות זדוניות (תהלים ל״ז:7; משלי י״ב:2; כ״ד:8).
אם הביטוי ”איש מזימות” עניינו באיש הזומם מזימות רשע, אין זה קשה להבין מדוע הוא שנוא על הבריות. אך האין זה נכון שאדם בעל כושר הבחנה שנוא על אלה שתכונה זו נעדרת מהם? למשל, מי שנעזרים בכושר החשיבה שלהם ובוחרים שלא להיות ”חלק מן העולם” הופכים להיות שנואים על העולם (יוחנן ט״ו:19, ע״ח). בני נוער משיחיים שנעזרים בכושר החשיבה שלהם ועומדים בלחץ חברתי לפעול בדרכים רעות סופגים לעג. העובדה היא שעובדי אלוהים האמיתיים שנואים על העולם אשר נתון לשליטתו של השטן (יוחנן א׳. ה׳:19).
”שַׁחוּ רָעִים”
הפיקחים שונים מחסרי הניסיון בדרך נוספת. ”נחלו פתאים איוולת, וערומים יכתירו דעת” (משלי י״ד:18). מפאת היעדר כושר הבחנה, בוחרים חסרי הניסיון באיוולת. זוהי נחלתם. לעומת זאת, הדעת מעטרת את ראשם של הערומים כשם שהכתר מפאר את ראש המלך.
”שחו רעים לפני טובים”, אומר המלך החכם, ”ורשעים על שערי צדיק” (משלי י״ד:19). לשון אחר, הטובים בסופו של דבר ינצחו את הרשעים. חשוב על הגידול המספרי בקרב עובדי אלוהים כיום ועל דרך החיים הנעלה שלהם. יהיו מתנגדים שיתבוננו בברכות שמרעיף יהוה על משרתיו וייאלצו ’להשתוחח’ בעל כורחם לפני האישה הסמלית והשמימית של יהוה, שאותה מייצגת עלי אדמות שארית משוחי הרוח. ובהר מגידון, לכל המאוחר, לא תהיה לאותם מתנגדים ברירה אלא להודות שהחלק הארצי של ארגון אלוהים אכן מייצג את החלק השמימי של ארגון זה (ישעיהו ס׳:1, 14; גלטים ו׳:16; ההתגלות ט״ז:14, 16).
”מְחוֹנֵן ענווים”
שלמה מעיר על טבע האדם במילים הבאות: ”גם לרעהו יישנא רש, ואוהבי עשיר רבים” (משלי י״ד:20). עד כמה נכון הדבר לגבי אנשים לא־מושלמים! מתוך אנוכיות, רבים נוטים להעדיף את העשיר על פני העני. אף שרבים ידידיו של העשיר, הם בני חלוף בדיוק כמו הונו. לפיכך, האין זה מן הראוי שנימנע מלרכוש חברים באמצעות כסף או חנופה?
ומה אם אחרי בחינה עצמית כנה מתחוור לנו שאנו מנסים להתחנף לעשירים ומזלזלים במעוטי היכולת? עלינו להיות מודעים לכך שהמקרא מגנה משוא פנים מעין זה. הכתוב אומר: ”בז לרעהו חוטא, ומחונן ענווים [העוזר לסובל] אשריו” (משלי י״ד:21).
עלינו לגלות התחשבות כלפי אנשים הנתונים בנסיבות קשות (יעקב א׳:27). כיצד? על־ידי כך שניתן להם מ”נכסי העולם”, הכוללים בין היתר כסף, מזון, מחסה, כסות ותשומת לב אישית (יוחנן א׳. ג׳:17). אשרי החונן אנשים אלה, שהרי ”גדול אושרו של הנותן מזה של המקבל” (מעשי השליחים כ׳:35, ע״ח).
מה יהיה באחריתם?
העיקרון לפיו ”מה שאדם זורע, את זאת גם יקצור” חל על הפיקח ועל האוויל כאחד (גלטים ו׳:7). הראשון עושה את הטוב; האחרון חורש רעה. ”הלוא יִתעו חורשי רע?”, שואל המלך החכם. והתשובה היא כן, הם בהחלט תועים. ואולם, ”חסד ואמת [יהיו ל]חורשי טוב” (משלי י״ד:22). עושי הטוב נושאים חן בעיני אנשים וזוכים לחסד אלוהים.
שלמה מצביע על הקשר שבין מאמץ והצלחה, ועל הזיקה שבין פטפטנות ובטלה לבין כישלון: ”בכל עצב [מאמץ] יהיה מותר [יתרון], ודבר שפתיים אך למחסור” (משלי י״ד:23). עיקרון זה כוחו יפה לפעילותנו הרוחנית. כשאנו משקיעים מאמצים בשירות המשיחי, הגמול שלנו הוא הפצת האמת מצילת החיים שבדבר־אלוהים לאנשים רבים. המסירות בביצוע כל תפקיד תיאוקרטי המוטל עלינו מובילה לשמחה וסיפוק.
”עטרת חכמים עושרם; איוולת כסילים איוולת”, נאמר במשלי י״ד:24. ייתכן שמשמעות הפסוק היא שהחוכמה שמבקשים החכמים להשיג היא עושרם והיא עטרת תפארת להם. בניגוד לכך, האווילים משיגים איוולת ותו לא. לפי אחד מספרי העיון, משל זה עשוי גם לרמוז ש”העושר הוא עטרת לאלה העושים בו שימוש נאות... [ואילו] בידי האווילים אין מאום מלבד איוולתם”. מכל מקום, אחריתו של החכם טובה מזו של האוויל.
”מציל נפשות עֵד אמת”, אומר מלך ישראל, ”ויָפִחַ כזבים [עֵד] מִרמה” (משלי י״ד:25). הדבר בהחלט נכון בהקשר המשפטי, אך חשוב על המשתמע מכך לגבי שירותנו. ההכרזה על המלכות ומלאכת עשיית התלמידים כרוכות בנשיאת עדות על האמת שבדבר־אלוהים. עדות זו מצילה אנשים ישרי־לב מדתות כזב ומושיעה נפשות. אם תמיד נשגיח על עצמנו ונשית לבנו למה שאנו מלמדים, נושיע גם את עצמנו וגם את השומעים אלינו (טימותיאוס א׳. ד׳:16). בעודנו עושים כן, הבה נהיה ערים לצורך להיות פיקחים בכל תחום בחיינו.
[הערות שוליים]
a לדיון במשלי י״ד:1–11, ראה עמודים 26–29 בהוצאת המצפה מ־15 בנובמבר 2004.
b ראה עורו! מה־22 באוקטובר 1987, עמודים 11–16 (אנג׳) ומה־1 בינואר 1993, עמודים 21–26.
[תמונה בעמוד 18]
מן ההכרח שנלמד בשקדנות את האמיתות העמוקות יותר שבדבר־אלוהים למען נדע להבחין בין טוב לרע
[תמונה בעמוד 18]
האם אפשר להפיק סיפוק אמיתי מסגנון חיים חומרני?