”שפת אמת תיכון לעד”
הלשון, כמו אש קטנה שיכולה להבעיר ולכלות יער שלם, מסוגלת להרוס חיים שלמים. היא יכולה להיות רוויית ארס, אך גם ”עץ חיים” (משלי ט״ו:4). ”מוות וחיים ביד הלשון” (משלי י״ח:21). כן, זה כוחו של האיבר הקטן הזה, אשר יכול לטמא את כל הגוף (יעקב ג׳:5–9). מן התבונה אפוא שננצור את לשוננו.
בחלקו השני של פרק י״ב בספר משלי, נותן שלמה המלך עצות יקרות ערך שמטרתן לעזור לנו לנצור את שפתינו. במשלים תמציתיים ומעשיים, מראה המלך החכם שיש תוצאות מסוימות למילה המדוברת ושהיא גם מגלה רבות על תכונותיו של הדובר. עצותיו של שלמה, אשר נכתבו בהשראת אלוהים, חיוניות לכל החפץ ’לנצור את דל [דלת] שפתיו’ (תהלים קמ״א:3).
’פשע שהוא מוקש’
”בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע, וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק”, אומר שלמה (משלי י״ב:13). השקר הוא פשע שפתיים שהופך למוקש, או מלכודת מוות לשקרן (ההתגלות כ״א:8). אי־יושר יכול להיראות כדרך קלה להתחמק מעונש או לצאת ממצב לא נעים. אבל האין זה נכון ששקר אחד מוביל פעמים רבות לשקרים נוספים? כשם שאדם שמתחיל להמר בסכומים קטנים מתפתה להעלות את ההימור כדי לפצות על הפסדיו, כך גם השקרן מוצא את עצמו עד מהרה לכוד במעגל קסמים.
פשע השפתיים לוכד את האדם גם במובן שמי שמשקר לאחרים יכול גם בסופו של דבר לשקר לעצמו. למשל, השקרן יכול בקלות לשכנע את עצמו שהוא משכיל ומבריק, בעוד שלמעשה ידיעותיו מועטות מאוד. הוא מתחיל לחיות בשקר. כן, הוא ’מחליק אליו [אל עצמו] בעיניו, למצוא עוונו לשנוא’, כלומר, הוא נוהג עם עצמו בחלקלקות, עד שאינו מוצא את עוונו ואינו שונא אותו (תהלים ל״ו:3). איזו מלכודת היא השקר! הצדיק, בניגוד לכך, לא ייכנס לתסבוכות כאלו. הוא לא יאמר דברי מרמה אפילו לא תחת לחץ.
’פרי משביע’
”אל תטעו, באלוהים אין להתל”, מזהיר השליח פאולוס. ”כי מה שאדם זורע, את זאת גם יקצור” (גלטים ו׳:7). עיקרון זה תקף הן לגבי מוצא פינו והן לגבי מעשה ידינו. שלמה אומר: ”מִפְּרִי פִי אִישׁ יִשְׂבַּע טוֹב, וּגְמוּל יְדֵי אָדָם יָשִׁיב לוֹ” (משלי י״ב:14).
פה אשר ’הוגה חוכמה’ מניב פרי משביע (תהלים ל״ז:30). חוכמה מצריכה ידע, ואין אדם שיודע הכול. כל אחד צריך להקשיב לעצות טובות וליישמן. ”דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו”, אומר מלך ישראל, ”וְשׁוֹמֵעַ לְעֵצָה חָכָם” (משלי י״ב:15).
יהוה נותן לנו עצות מהימנות דרך דברו וארגונו, באמצעות הפרסומים שמספק לנו ”העבד הנאמן והנבון” (מתי כ״ד:45, דל’; טימותיאוס ב׳. ג׳:16). עד כמה אווילי לדחות עצות טובות ולהתעקש על דרכנו אנו! מן הראוי שנהיה ’מהירים לשמוע’ כאשר יהוה, ”המלמד אדם דעת”, מייעץ לנו דרך אפיק התקשורת שלו (יעקב א׳:19; תהלים צ״ד:10).
כיצד מגיבים החכם והאוויל כשמטיחים בהם עלבונות או ביקורת לא מוצדקת? שלמה משיב: ”אֱוִיל בַּיוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ, וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם” (משלי י״ב:16).
כאשר מזלזלים ופוגעים באוויל, הוא מתפרץ בכעס מהר מאוד — ”בַּיום”, כלומר, בו ביום. אך אדם שקול מתפלל לאלוהים ומבקש את רוחו כדי לגלות שליטה עצמית. הוא מקדיש זמן להרהורים בעצות שבדבר־אלוהים וחושב תוך הערכה על דבריו של ישוע: ”הסוטר לך על הלחי הימנית, הפנה אליו גם את האחרת” (מתי ה׳:39). הערום, כלומר הפיקח, אינו מעוניין ’לשלם לאיש רעה תחת רעה’ ולכן חושך שפתיו ומקדים מחשבה לדבריו (רומים י״ב:17). אם נכסה על קלון או על חרפה שמישהו גרם לנו, נימנע מחיכוכים נוספים.
’לשון מרפא’
פשע שפתיים יכול לגרום לנזקים רבים בעניינים שיפוטיים. מלך ישראל ציין: ”יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק, וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה” (משלי י״ב:17). עֵד אמת מפיח אמונה, דהיינו נאמנות, משום שעדותו אמינה ומהימנה. דבריו תורמים לעשיית צדק. לעומתו, עֵד שקר מלא במִרמה ומעוניין בעיוות הדין.
”יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב”, ממשיך שלמה, ”וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא” (משלי י״ב:18). מילים יכולות לדקור כחרב; בכוחן לפרק חברויות ולגרום לצרות. מאידך, ביכולתן לשובב את הנפש ולהיות נעימות, וכך לתרום לשמירה על יחסי ידידות. ומה הם שמות גנאי, צעקות, ביקורת בלתי פוסקת ועלבונות משפילים אם לא דקירות חרב הגורמות לפצעים רגשיים עמוקים? כמה טוב אפוא לפעול לתיקון פליטות פה באמצעות דברי מרפא של התנצלות כנה!
בהתחשב בזמנים הקשים שאנו חיים בהם, אין זה מפתיע שישנם הרבה ”נשברי לב” ו”דכאי רוח” (תהלים ל״ד:19). כשאנו ’מעודדים את הנכאים’ ו’תומכים בחלשים’, אנחנו למעשה מנצלים את הכוח המרפא שטמון במילים (תסלוניקים א׳. ה׳:14). כן, מילים המביעות הזדהות יכולות לעודד בני נוער המתמודדים עם לחץ חברתי מזיק. דיבור מתחשב יכול לחזק את ביטחונם של הקשישים שהם נחוצים ואהובים. מילים המשקפות טוב לב יכולות לתת לחולים הרגשה טובה שתלווה אותם לאורך כל היום. קל יותר אפילו לקבל תוכחה אם היא ניתנת ”ברוח של ענווה” ועדינות (גלטים ו׳:1). כמו כן, איזה כוח מרפא טמון בלשונו של המשמיע באוזני אחרים את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים!
’שפה העומדת לעד’
שלמה משתמש במילה ’שפה’ במשמעות נרדפת ל”לשון”, ומציין: ”שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר” (משלי י״ב:19). הביטוי ”שפת אמת” מקפל בתוכו משמעות עמוקה יותר מאמירת אמת גרידא. ”הוא מצביע על תכונות כגון עמידות, קביעות ואמינות”, נאמר באחד מספרי העיון. ”דיבור המשקף תכונות אלה יעמוד... לעד, מכיוון שיתברר כי הוא מהימן, וזאת בניגוד ללשון שקר... שאולי לרגע קט תצליח במרמתה, אך לא תעמוד במבחן”.
”מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע”, אומר המלך החכם, ”וּלְיוֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה”. הוא מוסיף: ”לא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן, וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע” (משלי י״ב:20, 21).
חורשי הרעה מביאים רק סבל ומכאוב. בניגוד להם, יועצי שלום רווים נחת מעצם הידיעה שהם עושים את הטוב והישר. הם גם מפיקים שמחה מן התוצאות הטובות של מעשיהם. והחשוב מכול, הם משביעים את רצון יהוה, שכן ”תּוֹעֲבַת יְהוָֹה שִׂפְתֵי שָׁקֶר, וְעוֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ” (משלי י״ב:22).
’לשון המכסה על דעת’
מלך ישראל מתאר דבר נוסף המבדיל בין מי שנזהר במוצא פיו ובין מי שאינו נוהג כך: ”אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת, וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶלֶת” (משלי י״ב:23).
הערום, כלומר הפיקח והנבון, יודע מתי לדבר ומתי לחשות. הוא מכסה דעת בכך שהוא מרסן את לשונו ואינו מתפאר בידיעותיו. אין בזאת לומר שהוא תמיד מסתיר את הידע שלו, אלא הוא מגלה אותו בצורה זהירה ונבונה. הכסיל, לעומתו, נחפז לדבר ומפרסם את איוולתו. יהיו אפוא דברינו מעטים, ולשוננו תסור מדברי רהב.
שלמה מבהיר על דרך הניגוד נקודה מרשימה לגבי חריצות ועצלות. הוא אומר: ”יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל, וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס” (משלי י״ב:24). עבודה קשה יכולה לעזור לאדם להתקדם ולהשיג עצמאות כלכלית, ואילו כף רמייה מובילה אותו למס, כלומר לשעבוד. פרשן אחד מציין: ”בסופו של דבר הופך העצלן לעבדו של החרוץ”.
’דיבור משמח’
שלמה המלך חוזר לעניין הדיבור ומציין הערה המשקפת הבחנה חדה לגבי טבע האדם. ”דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשְׂמְּחֶנָּה” (משלי י״ב:25).
ישנן דאגות וטרדות רבות היכולות להעיק על הלב ולעשותו שחוּח מרוב עצבות. מה שדרוש כדי להקל על המשא ולשמח את הלב הוא מילת עידוד טובה מפי אדם מבין. אבל כיצד יוכלו אחרים לדעת מה רבה דאגת לִבנו אם ניסגר ולא נדבר על מה שמטריד אותנו? כשאנו מתנסים במצוקה כלשהי או סובלים מדיכאון, חשוב שנשפוך את לבנו בפני מישהו שמגלה הזדהות ומסוגל לעזור. יתרה מזו, אם נבטא את תחושותינו במילים, הדבר יכול להקל מעט על לבנו הדואב. לכן כדאי שנדבר על רגשותינו עם הבעל או האישה, עם הורה או עם ידיד רחום ובוגר רוחנית.
היש דברי עידוד טובים יותר מאשר אלה הכתובים במקרא? חיוני אפוא שנקרב לאלוהים בכך שנהגה תוך הערכה בדברו הכתוב. הרהורים מסוג זה יכולים לשמח לב טרוד ולהאיר עיניים דואבות. מחבר התהלים אישר זאת באומרו: ”תורת יהוה תמימה, משיבת נפש. עדות יהוה נאמנה, מחכימת פתי. פיקודי יהוה ישרים, משמחי לב; מצוות יהוה ברה, מאירת עיניים” (תהלים י״ט:8, 9).
נתיב המניב גמול רב
מלך ישראל משווה בין דרך הצדיק ודרך הרשע, באומרו: ”יָתֵר מֵרֵעֵהוּ [ויש מנקדים: ”יָתֻר מִרְעֵהוּ”] צַדִּיק, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם” (משלי י״ב:26). הצדיק תר בזהירות את מִרעהו — את אלה שהוא בוחר להתרועע ולהתיידד איתם. הוא בוחר אותם בתבונה ומשתדל להימנע מקשרים מסוכנים. לא כן הרשעים, אשר דוחים עצה ומתעקשים ללכת בדרכם הם. הם מותעים וכתוצאה מכך משוטטים אנה ואנה.
שלמה המלך מציג כעת מנקודת מבט נוספת את ההבדל בין העצל והחרוץ. ”לא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ”, הוא אומר, ”וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ” (משלי י״ב:27). איש ”רמייה”, כלומר אדם עצל ורשלן, לא יצליח ללכוד את צידו ו’לחרוך’ אותו. הוא אינו מסיים את מה שהתחיל. מצד שני, חריצות הולכת יד ביד עם הון ועושר.
העצלות כה מזיקה עד כי השליח פאולוס חשב כי חיוני לכתוב למשיחיים בתסלוניקי ולתקן כמה ”הולכי בטל” אשר לא עבדו כלל והתעסקו בהבלים. הם היו למשא על שאר חברי הקהילה. לכן פאולוס הוכיח אותם באופן גלוי והאיץ בהם ’לעבוד בנחת ולאכול את לחמם שלהם’. ואם אותם אנשים לא יישמעו לעצה תקיפה זו, פאולוס הורה לאחרים בקהילה ”להיבדל” מהם — להימנע מחברתם, ככל הנראה במסגרת התרועעות חברתית (תסלוניקים ב׳. ג׳:6–12).
מן ההכרח שנישמע לעצותיו של שלמה הן לגבי חריצות והן לגבי שימוש הולם בלשוננו. הבה נחתור להביא לזולת מרפא ושמחה באמצעות איבר קטן זה, בעודנו מתרחקים מפשע שפתיים ומתהלכים בדרך הישר. ”בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים”, מבטיח שלמה, ”וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל־מָוֶת” (משלי י״ב:28).
[תמונות בעמוד 27]
”שׁוֹמֵעַ לְעֵצָה חָכָם”
[תמונות בעמוד 28]
”לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא”
[תמונה בעמוד 29]
חשיפת הרגשות בפני ידיד שאתה בוטח בו יכולה להביא נחמה
[תמונה בעמוד 30]
הרהורים בדבר־אלוהים תוך הערכה יכולים לשמח את הלב