”אוהל ישרים יפריח”
כאשר תפרוץ מלחמת הר מגידון ותשים קץ לעולמו המרושע של השטן, ”בית רשעים יישמד”. ומה יהיה על ”אוהל ישרים”? הוא ”יפריח” בעולם החדש שיכונן אלוהים (משלי י״ד:11).
אך עד אשר ”רשעים מארץ ייכרתו ובוגדים יִסְחו ממנה”, אין ל”תמימים”, כלומר, להולכי התום ברירה אלא לשכון עימם (משלי ב׳:21, 22). כלום יכולים הישרים לפרוח בתנאים אלה? פסוקים 1 עד 11 בפרק י״ד בספר משלי מראים שאם נדבר ונתנהג בחוכמה, נוכל ליהנות ממידה מסוימת של שגשוג ויציבות גם בימינו אנו.
כאשר החוכמה בונה בית
בהתייחסו להשפעת האישה על רווחת המשפחה, אמר שלמה מלך ישראל: ”חַכְמוֹת נשים בנתה ביתה, ואיוולת בידיה תהרסנו” (משלי י״ד:1). כיצד אישה חכמה בונה את ביתה? היא מכבדת את עקרון הראשות שקבע אלוהים (קורינתים א׳. י״א:3). אין היא מושפעת מרוח העצמאות המתפשטת בעולם השטן (אפסים ב׳:2). היא נכנעת לבעלה ומדברת עליו טובות לבל תגרע מכבודו בעיני אחרים. אישה חכמה ממלאת תפקיד פעיל בחינוך הרוחני והמעשי של ילדיה. היא פועלת בחריצות למען בני ביתה ודואגת שהבית יהיה מקום נעים ונוח למשפחה. היא מנהלת את משק הבית בתבונה ובחסכנות. אישה חכמה אכן תורמת לשגשוג וליציבות של בני ביתה.
אישה אווילה אינה מכבדת את עקרון הראשות שקבע אלוהים. אין היא מהססת לדבר רעות על בעלה. היא נוהגת בפזרנות ומבזבזת את משאבי ביתה שהושגו בעמל ויֶזע. היא גם מבזבזת זמן. כתוצאה מכך, הבית אינו נקי ומסודר והילדים סובלים מבחינה פיסית ורוחנית. האישה האווילה הורסת את ביתה במו ידיה.
לפי מה ניתן לדעת אם אדם חכם או אוויל? במשלי י״ד:2 נאמר: ”הולך ביושרו יְרא יהוה, ונלוז דרכיו בוזהו”. הישר ירא את אלוהים, והרי ”ראשית חוכמה יראת יהוה” (תהלים קי״א:10). החכם יודע שמחובתו ’לירוא את האלוהים ולשמור את מצוותיו’ (קהלת י״ב:13). מאידך, האוויל בוחר בקו פעולה שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות היושר שקבע אלוהים. דרכיו נלוזות. הוא בז ליהוה ואומר בלבו: ”אין אלוהים” (תהלים י״ד:1).
שפתי חכמים
מה ניתן לומר על מוצא פיו של אדם ירא יהוה ושל אדם הבז לו? ”בפי אוויל חוטר גאווה”, אומר המלך, ”ושפתי חכמים תִשְמוּרֵם” (משלי י״ד:3). בהיעדר החוכמה אשר ממעל, האוויל אינו אוהב שלום ואינו נוהג בסבירות. החוכמה המנחה את צעדיו היא חוכמה ארצית, חייתית, הנובעת מן השדים. המילים היוצאות מפיו מחרחרות ריב ומתנשאות. לשונו היהירה ממיטה צרות רבות עליו ועל אחרים (יעקב ג׳:13–18).
שפתי החכם שומרות עליו ותורמות לאושרו. כיצד? כתבי־הקודש אומרים: ”יש בוטה כמדקרות חָרב, ולשון חכמים מַרפא” (משלי י״ב:18). החכם אינו נמהר ועוקצני בלשונו. לבו הוגה לענות (משלי ט״ו:28). דיבורו השקול הוא מַרפא — הוא מחזק את ידי הנכאים ומשובב את נפשם של הרצוצים. שפתיו אינן מעוררות חמה, אלא משרות שלווה ורוגע.
כאשר מאמצי אנוש נעשים בחוכמה
בהמשך מציג שלמה משל מסקרן המראה שלפני כל צעד יש לשקול את היתרונות והחסרונות. הוא אומר: ”באין אֲלָפים [בקר] אבוס בר [נקי], ורב תבואות בכוח שור” (משלי י״ד:4).
ביחס למשמעות המשל נאמר בספר עיון אחד: ”אבוס ריק מורה על כך שאין שוורים [בקר] להאכיל, וכך נחסכת הטרחה לנקות ולטפל בבהמות, וההוצאות פחותות. אך ’יתרון’ זה מתבטל בחלקו השני של פסוק 4: מתוך הכתוב עולה כי ללא שימוש בשוורים לא תהיה תבואה רבה”. החקלאי חייב לכלכל את צעדיו בתבונה.
האם ניתן לייחס את העיקרון הגלום במשל למצבים שבהם אנו שוקלים לשנות תעסוקה, לבחור מקום מגורים, לקנות מכונית, לגדל חיית מחמד וכן הלאה? החכם ישקול את היתרונות ואת החסרונות ויעריך אם המאמצים וההוצאות אכן משתלמים.
עֵד חכם
”עֵד אמונים לא יְכַזב, ויפיח כזבים עֵד שקר” (משלי י״ד:5). הכזבים שמפיח עד שקר עלולים בהחלט לגרום נזק רב. נבות היזרעאלי נסקל למוות משום ששני בני בלייעל העידו נגדו עדות שקר (מלכים א׳. כ״א:7–13). גם נגד ישוע קמו עדי שקר, ועדותם הובילה למותו (מתי כ״ו:59–61). עדי שקר העידו גם נגד סטפנוס — הראשון מתלמידי ישוע שהומת על מזבח אמונתו (מעשי השליחים ו׳:10, 11).
אולי פרצופו האמיתי של השקרן אינו נחשף לעת עתה, אבל מה יהיה באחריתו? יהוה שונא ’עד שקר המפיח כזבים’, אומר המקרא (משלי ו׳:16–19). חלקו יהיה באגם הבוער באש וגופרית — המוות השני — יחד עם חוטאים אחרים כמו רוצחים, זונים ועובדי אלילים (ההתגלות כ״א:8).
העד הנאמן לא יישבע לומר את האמת ויעשה את ההיפך. עדותו חפה משקרים. יחד עם זאת, אין להבין מכך שחובה עליו למסור מידע מלא לשוחרי רעתם של משרתי יהוה. אברהם ויצחק הסתירו עובדות מעובדי אלילים (בראשית י״ב:10–19; כ׳:1–18; כ״ו:1–10). רחב מיריחו התעתה את אנשי המלך (יהושע ב׳:1–7). ישוע המשיח בעצמו נמנע מלמסור מידע מלא, שאלמלא כן היה נגרם נזק מיותר (יוחנן ז׳:1–10). הוא אמר: ”אל תיתנו את הקודש לכלבים”. מדוע לא? ”פן... יפנו ויטרפו אתכם” (מתי ז׳:6).
כאשר ה’דעת קלה’ להשגה
האם החוכמה היא נחלת הכלל? במשלי י״ד:6 נאמר: ”ביקש לץ חוכמה וָאָין; ודעת לנבון נָקָל”. אפשר שהלץ מבקש חוכמה, אך החוכמה האמיתית חומקת ממנו. הואיל והלץ לועג ביהירותו לכל מה שנוגע לאלוהים, אין הוא עומד בתנאי המוקדם הבסיסי לרכישת חוכמה — ידע מדויק אודות אלוהי האמת. בשל גאוותו ויהירותו אין הוא לומד על אלוהים ואין הוא קונה חוכמה (משלי י״א:2). אם כן, מדוע הוא טורח בכלל לדרוש חוכמה? על כך אין המשל משיב, אך ייתכן שהוא עושה כן כדי להצטייר כחכם.
”דעת לנבון נָקָל [קלה]”. הבינה מוגדרת כ”תפיסה שכלית: הבנה”, ”הכושר לזהות את הקשרים הכלליים בין החלקים השונים”. זו היכולת לקשר בין היבטיו השונים של הנושא ולראות את התמונה בשלמותה ולא רק את החלקים הבודדים. המשל מציין שהדעת קלה להשגה עבור אדם הניחן ביכולת זו.
בעניין זה, חשוב על התהליך שעברת משעה שהתחלת לרכוש ידע לגבי האמת המקראית. סביר להניח שבתחילה למדת עיקרי אמונה בסיסיים ביחס לאלוהים, להבטחותיו ולבנו. לזמן מה היו הנקודות הללו בחזקת פרטים העומדים בפני עצמם. אך ככל שהמשכת ללמוד, החלו החלקים השונים להשתלב זה בזה וראית בבירור כיצד פרטים שונים קשורים למטרתו הכוללת של יהוה עבור האנושות ועבור כדור־הארץ. האמת המקראית נעשתה הגיונית ונראתה כרקמה אחת. היה לך קל יותר ללמוד ולזכור פרטים חדשים, מפני שראית היכן הם ממוקמים בתמונה הכוללת.
המלך החכם מזהיר היכן לא לחפש דעת. ”לך מנגד לאיש כסיל”, הוא אומר, ”ובל ידעת שפתי דעת” (משלי י״ד:7). לכסיל אין ידע אמיתי. שפתיו אינן מביעות דעת. העצה היא לסור מעליו ולשמור מרחק. ”רועה כסילים יֵרוֹע” (משלי י״ג:20).
”חוכמת ערום הבין דרכו”, מוסיף שלמה, ”ואיוולת כסילים מרמה” (משלי י״ד:8). החכם מקדים מחשבה למעשה. הוא מנתח את האופציות השונות הפתוחות בפניו ושוקל את התוצאה האפשרית של כל אחת מהן. אחר כך, הוא בוחר את דרכו בתבונה. ומה באשר לכסיל? הוא בוחר בדרך איוולת, בדעה שצעדיו מחושבים ושזו הבחירה הטובה מכול. טיפשותו מתעה אותו.
החוכמה במערכות יחסים
מי שהחוכמה היא נר לרגליו נהנה מיחסי שלום עם זולתו. ”אווילים יליץ אָשָם”, אומר מלך ישראל, ”ובין ישרים רצון” (משלי י״ד:9). רגשי אשמה או חרטה הם נושא להלצה בעיני האוויל. יחסיו בבית ובמקומות אחרים רעועים משום שהוא יהיר מכדי לפצות את הנפגע ולרדוף שלום. הישר לעומתו נכון להתייחס בהבנה לחולשותיו של רעהו. אין הוא מהסס להתנצל ולפצות את הנפגע אם הוא הצד הפוגע. הוא רודף שלום, ועל כן נהנה מיחסים מאושרים ויציבים עם זולתו (עברים י״ב:14).
אחר כך מצביע שלמה על מגבלה כלשהי ביחסי אנוש. הוא אומר: ”לב יודע מרת נפשו, ובשמחתו לא יתערב זר” (משלי י״ד:10). היכולים אנו תמיד לחשוף לעיני הזולת את צפונות לבנו — בין אם אנו עצובים או שמחים — ולהסביר להם בדיוק מה עובר עלינו? הניתן תמיד להבין לגמרי את אשר על לבו של האחר? התשובה לשתי השאלות היא לא.
לדוגמה, תן דעתך למחשבות אובדניות. לרוב, מי שעולות בו מחשבות אובדניות אינו מגלה את לבו לאחד מקרובי משפחתו או לחברו. כמו כן, הסובבים אותו אינם מזהים תמיד את הסימנים לכך שמחשבות כאלה מתרוצצות בראשו. אין לנו סיבה לחוש אשמה אם נבצר מאיתנו להבחין בסימנים ואם מן הטעם הזה אין אנו מושיטים עזרה. המשל גם מלמד שאם פונים לחבר אמפתי לקבלת תמיכה רגשית, יש בזה אומנם משום נחמה, אך הנחמה מצד בני האדם מוגבלת. בקשיים כאלה אולי נצטרך להישען על יהוה לבדו כדי להחזיק מעמד.
”הון ועושר בביתו”
”בית רשעים יישמד”, אומר מלך ישראל, ”ואוהל ישרים יפריח” (משלי י״ד:11). ייתכן שהרָשע פורח בסדר הנוכחי וחי בבית בנוי לתלפיות, אך מה תועלת תצמח לו מכך כאשר הוא עצמו לא יחיה עוד? (תהלים ל״ז:10) לעומת זאת, מעונו של הישר אולי צנוע. אולם ”הון ועושר בביתו”, אומר הכתוב בתהלים קי״ב:3. מה הם ההון והעושר?
כאשר אנו מדברים ומתנהגים בחוכמה, נופלים בחלקנו ’העושר והכבוד’ הנלווים לחוכמה (משלי ח׳:18). הם כוללים יחסי שלום עם אלוהים ועם הזולת, תחושת רווחה ומידה של יציבות. ”אוהל ישרים” אכן יכול לפרוח גם בימים אלה.
[תמונה בעמוד 27]
אישה חכמה בונה את ביתה
[תמונה בעמוד 28]
”לשון חכמים מרפא”