”שומר תוכחת יַעְרים”
”הביאה למוסר לבך ואוזנך לאִמרי דעת”, מצהיר משלי כ״ג:12. בהקשר זה ”מוסר” או חינוך מוסרי כולל בתוכו משמעת עצמית וכן קבלת תוכחה. כדי להפיק תועלת ממוסר זה יש צורך לדעת מה טעון שיפור וכיצד להעביר זאת לידיעת האחר. מכאן ש”אמרי דעת” ממקור מהימן הם חלק בלתי נפרד מן המוסר.
ספר משלי הוא מקור יוצא מן הכלל לאמרי חוכמה. המשלים כתובים למען ’נדע חוכמה ומוסר... ניקח מוסר השְכֵּל [מוסר המקנה תובנה], צדק ומשפט ומֵישרים’ (משלי א׳:1–3). נפעל בחוכמה אם ’נביא’ אליהם את אוזננו, כלומר נטה להם אוזן. פרק ט״ו במשלי מספק הדרכה מהימנה כיצד לשלוט בכעס, כיצד להשתמש בלשון וכיצד להקנות ידע. נדון כעת במספר פסוקים מהפרק.
מה ’משיב חמה’?
שלמה המלך מראה עד כמה המילה הנאמרת משפיעה על הכעס והחמה: ”מענה רך ישיב חמה, ודבר עצב [מילה מכאיבה] יעלה אף” (משלי ט״ו:1). המילה ”אף” משמשת לתיאור רגש עז או תגובה חריפה כביטוי למורת רוח. ”חמה” מוגדרת ככעס רב שקשה לשלוט בו. כיצד הפסוק יכול לעזור לנו להתמודד עם כעסו של אחר ולרסן את כעסנו שלנו?
מילים בוטות ומכאיבות עלולות להחמיר מצב לא־נעים. לעומת זאת, ברוב המקרים נודעת למענה רך השפעה מרגיעה. אמת, לא תמיד קל להשיב ברכּוּת לאדם כועס. אבל זה בהחלט יעזור אם ננסה להבין מה הכעיס אותו מלכתחילה. ”שכל [תובנה] אדם האריך אפו”, אומר המקרא, ”ותפארתו עבוֹר על פשע” (משלי י״ט:11). האם ייתכן שכעסו נובע מחוסר ביטחון עצמי או שהוא מעוניין שנקדיש לו תשומת לב? לעתים הגורם האמיתי אינו קשור כהוא זה למה שאמרנו או עשינו. כשבעל בית בשירות השדה מגיב בכעס, האין זה פעמים רבות בגלל מידע שגוי באשר לעיקרי אמונתנו או דעות מוטעות אחרות? האם עלינו לקחת את זה באופן אישי ולהגיב בגסות רוח? וגם אם לא ניתן יהיה לזהות מייד את הסיבה לכעס, מילים מכאיבות מפינו יעידו על חוסר משמעת עצמית. יש להימנע מלהגיב כך.
טוב נעשה אם נאמץ את העצה הזו גם כאשר עלינו לרסן את כעסנו אנו. ביכולתנו להשיב ברכּות אם נלמד להביע את רגשותינו באופן שאינו פוגע. במקום לדבר עם בני משפחתנו בקשיחות או לכנות אותם בכינויי גנאי, הבה נתאמץ לבטא את רגשותינו בשלווה וברוגע. דיבור עוין גורר על־פי־רוב תגובה חריפה. כשאנו מביעים בפני מישהו את רגשותינו במילים רכות ובנימה פחות ביקורתית, עשוי הדבר להניע אותו לתקן את דרכו.
”לשון חכמים תיטיב”
המשמעת העצמית מתבטאת בסגנון הדיבור ובמילים עצמן. ”לשון חכמים תיטיב [בעזרת] דעת”, אומר שלמה, ”ופי כסילים יביע איוולת” (משלי ט״ו:2). כאשר אנו מפתחים את הרצון לעזור לזולת ומדברים על מטרת אלוהים ועל כל הדברים הנפלאים שהוא מספק לנו, האין אנחנו למעשה ’מיטיבים’ בעזרת דעת? לא כן הכסיל מפני שחסרה לו דעת.
לפני ששלמה משיא עצות נוספות בדבר השימוש בלשון הוא מציג נקודה מעוררת מחשבה. ”בכל מקום עיני יהוה, צופות רעים וטובים” (משלי ט״ו:3). עובדה זו צריכה לשמח אותנו משום שמובטח לנו: ”כי יהוה, עיניו משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו” (דברי הימים ב׳. ט״ז:9). יהוה יודע אם אנו עושים את הטוב. הוא גם שם לב למי שעושים את הרע ואינו פוטר אותם מן האחריות למעשיהם.
שלמה ממשיך להדגיש את ערכה של הלשון הרכה ואומר: ”מרפא [רוגע] לשון עץ חיים, וסֶלֶף [סילוף, עיוות] בה שֶבֶר ברוח” (משלי ט״ו:4). המונח ”עץ חיים” מרמז על ריפוי ועל הזנה וחיזוק (ההתגלות כ״ב:2). דיבור רגוע מפי אדם חכם מרענן את רוחם של השומעים. סגנון דיבור זה מחזק אצלם את התכונות הטובות. בניגוד לכך, לשון רמייה או לשון המדברת תהפוכות שוברת את רוחם.
לקבל מוסר ’ולזרות דעת’
”אוויל יִנאַץ מוסר אביו”, ממשיך המלך החכם, ”ושומר תוכחת יַעְרים” (משלי ט״ו:5). כיצד נוכל ’לשמור תוכחה’ אם לא נקבל תוכחה? לפיכך, הפסוק רומז שבשעת הצורך יש להטיל מוסר שתכליתו לתקן. במסגרת המשפחה זוהי אחריותם של ההורים — במיוחד של האב — לתת מוסר ומחובתו של הילד לקבלה (אפסים ו׳:1–3). מכל מקום, כל משרתי יהוה מקבלים מוסר בדרך זו או אחרת. ”את אשר יאהב יהוה יוכיח”, מציין עברים י״ב:6, ”יכאיב את בן ירצה”. תגובתנו למוסר מראה אם אנו נבונים או אווילים.
שלמה מציג ניגוד נוסף ומציין: ”שפתי חכמים יְזָרו [יפזרו] דעת, ולב כסילים לא כן” (משלי ט״ו:7). הקניית דעת דומה לפיזור זרעים. בימי קדם לא זרע החקלאי את כל הזרעים במקום אחד, אלא פיזר מספר זרעים בנקודות שונות על פני השדה כולו. הוא הדין עם הקניית דעת. לדוגמא, לא יהיה נבון מצדנו להמטיר באחת על בעל הבית את כל מה שאנו יודעים על המקרא. החכם שולט על מוצא שפתיו. הוא ’זורה’ דעת במובן זה שבכל פעם הוא מבליט בהדרגה רק אמת מקראית אחת ומפתח אותה, תוך שהוא מביא בחשבון את תגובתו של המאזין. ישוע המשיח, דמות המופת שלנו, השתמש בשיטה הזו כשדיבר עם האישה השומרונית (יוחנן ד׳:7–26).
הקניית ידע טומנת בחובה אמירת דברים בונים ומועילים. יש צורך במחשבה תחילה כדי לומר דברים מאירי עיניים ומעודדים. מכאן ש”לב צדיק יהגה [יחשוב איך] לענות” (משלי ט״ו:28). כמה חשוב שמילותינו יהיו כטיפות גשם עדינות המרוות את האדמה ומביאות תועלת, בניגוד לגשם זלעפות לא־נעים שסוחף איתו כל מה שנקרה בדרכו!
’קדושים בדרכיכם’
זריית דעת אודות יהוה ומטרתו והקרבת ”פרי שפתיים” לאלוהים כ”זבח תודה” בהחלט מעידות על חוכמה (עברים י״ג:15). ואולם, על מנת שהזבחים שלנו יהיו רצויים בעיני יהוה עלינו להיות ’קדושים בכל דרכינו’ (פטרוס א׳. א׳:14–16). בשני משלים מנוגדים מציג שלמה ביתר תוקף אמת חיונית זו. אלו דבריו: ”זבח רשעים תועבת יהוה, ותפילת ישרים רצונו. תועבת יהוה דרך רָשָע, ומרַדֵף צדקה יאהב” (משלי ט״ו:8, 9).
כיצד מי שעוזבים את הדרך המובילה לחיים מתייחסים לדברי תוכחה, ומה אחריתם? (מתי ז׳:13, 14) ”מוסר רע לעוזב אורח; שונא תוכַחַת ימות” (משלי ט״ו:10). במקום לקבל עצות ותיקון מפי המשגיחים בקהילה המשיחית ולהתחרט בכנות, יש שעושים מעשים פסולים ובוחרים לעזוב את דרך הצדקה. כמה אווילי!
ומה באשר למישהו המעמיד פנים שהוא מקבל את התוכחה בשעה שהוא למעשה שונא אותה? גם זה צעד לא־נבון. ”שאול ואבדון נגד [גלוי לעיני] יהוה”, מסביר מלך ישראל. ”אף כי [קל וחומר] לִבּוֹת בני אדם” (משלי ט״ו:11). בלשון ציורית, אין דבר שיכול להיות מרוחק יותר מהאל החי מאשר השאול — משכנם של המתים. ולמרות זאת היא גלויה לעיניו. הוא מכיר את זהותם ואישיותם של כל שוכני שאול ומסוגל להקימם לתחייה (תהלים קל״ט:8; יוחנן ה׳:28, 29). כמה קל ליהוה לדעת מה טמון בלב האדם! ”הכול חשוף וגלוי לעיני מי שלפניו עלינו לתת דין וחשבון”, כתב השליח פאולוס (עברים ד׳:13). מי שמעמיד פנים יכול לשטות בבני אדם אך לא באלוהים.
מי שדוחה מוסר אינו שונא רק את התוכחה אלא מתעב גם את המוכיח. ”לא יֶאֱהב לץ הוכֵח לו [את מי שמוכיח אותו]”, מציין שלמה. ולהדגשת הרעיון הוא מוסיף ואומר: ”אל חכמים לא ילך” (משלי ט״ו:12). קלושים הסיכויים שאדם כזה יישר את דרכיו!
לראות דברים באור חיובי
המילה ”לב” כורכת יחדיו את שלושת משלי שלמה הבאים. המלך החכם מתאר את השפעת הרגשות על ארשת הפנים: ”לב שמח יֵיטִב פנים, ובעַצבַת לב רוח נכאה” (משלי ט״ו:13).
מה עלול לגרום לעַצבַת לב? המקרא אומר: ”דאגה בלב איש ישְׁחֶנה”, כלומר מכובד הדאגה והעצבות האדם נעשה שחוח וכפוף (משלי י״ב:25). היבטים שליליים בחיינו עלולים לשבור את רוחנו. כיצד נוכל להימנע מכך? במקום להתרכז כל הזמן בנסיבות שאין לנו כמעט כל שליטה עליהן, כדאי שנהרהר בשפע הברכות הרוחניות שיהוה מרעיף עלינו בהווה ובמה שיעשה למעננו בעתיד לבוא. כך נקרב אליו. ללא ספק, קרבתנו ’לאל המאושר’ תשמח את לבנו הדואב (טימותיאוס א׳. א׳:11, ע״ח).
יתרה מזאת, המסר המקראי הוא מקור יוצא מן הכלל של נחמה ושמחה. לדברי מחבר התהלים, ”אשרי האיש אשר בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה” (תהלים א׳:1, 2). גם במצב של שברון לב, הקריאה במקרא וההרהורים בכתוב בו ירוממו את רוחנו. בל נשכח גם את המלאכה שהטיל עלינו אלוהים. מובטח לנו כי ”הזורעים בדמעה ברינה יקצורו” (תהלים קכ״ו:5).
”לב נבון יבקש [יחפש] דעת, ופי כסילים יִרְעֶה איוולת”, אומר שלמה (משלי ט״ו:14). משל זה מציג ניגוד חד בין עצה מפי נבון לבין עצת הכסיל. אדם בעל לב נבון מחפש מידע לפני שהוא משיא עצות. הוא מקשיב קשב רב ומבין את העובדות כהווייתן. הוא מחפש במקרא כדי למצוא את החוקים והעקרונות המתייחסים למצב הנתון. עצותיו מעוגנות בדבר־אלוהים. לעומתו, הכסיל אינו טורח לברר במה דברים אמורים ופולט מפיו כל מה שעולה בראשו. אם אנו זקוקים לעצה, כמה חכם יהיה מצדנו לפנות לאנשים בוגרים ובעלי ידע ולא למי שנוטים להשמיע מה שאנו מעוניינים לשמוע. מה נפלא שיש לנו ’מתנות באדם’ בקהילה המשיחית אשר ’מבקשים דעת’ לפני מתן עצות! (אפסים ד׳:8).
המשל הבא מדבר על התועלת הנהדרת שמניבה ההשקפה החיובית. מלך ישראל אומר: ”כל ימי עני רעים; וטוב לב משתה תמיד” (משלי ט״ו:15). החיים מזמנים ברכות ובעיות, שמחות ודמעות. אם נתמקד רק בשלילי נשקע במרה שחורה וכל ימינו יהיו קודרים. מנגד, אם נעסיק את המחשבות בברכות שיש לנו ובתקווה שנותן לנו אלוהים, אזי גורמי צער למיניהם יתפסו מקום שולי בחיינו ולבנו יתמלא שמחה. ראיית דברים באור חיובי מאפשרת לנו ליהנות מ”משתה תמיד”.
אם כן, הבה נתייחס למוסר במלוא הרצינות. מי ייתן והוא ישפיע לא רק על רגשותינו, על דיבורינו ועל מעשינו אלא גם על השקפתנו.
[תמונה בעמוד 13]
”מענה רך ישיב חמה”
[תמונה בעמוד 15]
מתפקידם של ההורים להטיל מוסר
[תמונה בעמוד 15]
”שפתי חכמים יְזָרו דעת”