דבר יהוה חי
נקודות בולטות מהספרים יואל ועמוס
”יואל בן פתואל”, זה הפרט הבודד שהנביא מנדב על עצמו (יואל א׳:1). יואל, כותב הספר הנושא את שמו, כה ממעיט לדבר על נושאים אחרים מלבד המסר שבפיו, עד כי לא ניתן אלא להעריך את תקופת פעילותו הנבואית — בערך ב־820 לפה״ס, היינו, תשע שנים למלכות עוזיה על יהודה. מדוע יואל מקמץ במילים לגבי עצמו? ככל הנראה משום שברצונו להבליט את המסר ולא את המוסר.
עמוס, ’בוקר ובולס שקמים’ מיהודה, מתמנה אף הוא לנביא בימי עוזיה (עמוס ז׳:14). בשונה מיואל, אשר מנבא ביהודה, נשלח עמוס לצפון אל ממלכת ישראל בת עשרת השבטים. כתיבת הספר הושלמה בערך ב־804 לפה״ס, לאחר שיבת הנביא ליהודה. הספר כתוב בשפה פשוטה אך בד בבד ציורית.
”אהה ליום” — מדוע?
(יואל א׳:1 עד ד׳:21)
יואל רואה בחזון נחילים נחילים של גָזָם (זחל), ארבה וחָסִיל (תיקן). הפולשים הם משל ל”עם רב ועצום” וכן ל”גיבורים” (יואל א׳:4; ב׳:2–7). ”אהה ליום”, אומר יואל באנחה, ”כי קרוב יום יהוה, וכשוד משדי יבוא!” (יואל א׳:15) יהוה מייעץ לתושבי ציון: ”שובו עָדי [אליי] בכל לבבכם”. אם יעשו כן, יהוה ”יחמול על עמו” וירחיק מעליהם את ”הצפוני” — את מכת החרקים. ואולם, לפני בוא יומו הגדול, יהוה ’ישפוך את רוחו על כל בשר’, ו’ייתן מופתים בשמיים ובארץ’ (יואל ב׳:12, 18–20; ג׳:1–4).
העמים נקראים להתכונן למלחמה: ”כותו [כתתו] אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים”. אלוהים מצווה עליהם ’לעלות אל עמק יהושפט’, שם ישפוט וישמיד אותם. ”ויהודה לעולם תשב” (יואל ד׳:10, 12, 20).
תשובות לשאלות מקראיות:
א׳:15; ב׳:1, 11; ג׳:4; ד׳:14 — מהו ”יום יהוה”? יום יהוה הוא התקופה שבה יוציא יהוה לפועל את משפטיו נגד אויביו. משמעות יום זה היא כליון חרוץ לאויבי יהוה אך ישועה לעובדי האל האמיתיים. לדוגמה, יום כזה בא על בבל הקדומה ב־539 לפה״ס, עם נפילתה בידי מדי ופרס (ישעיהו י״ג:1, 6). ”יום יהוה” אחר קרב, והוא יבוא בעת שאלוהים יוציא את משפטיו נגד ”בבל הגדולה” — המעצמה העולמית של דתות הכזב (ההתגלות י״ח:1–4, 21).
ב׳:1–10; ג׳:1 — כיצד התגשמה הנבואה על פשיטת החרקים? אין כל תיעוד מקראי על פלישת חרקים שהייתה בכנען בסדר גודל המתואר בספר יואל. לפיכך, הפלישה המתוארת על־ידי יואל התגשמה ככל הנראה בשנת 33 לספירה, השנה שבה החל יהוה לשפוך את רוחו על תלמידיו הראשונים של המשיח, ואלה התחילו להכריז את המסר שייסר את מנהיגי דתות הכזב (מעשי השליחים ב׳:1, 14–21; ה׳:27–33). נפלה בחלקנו הזכות להשתתף בפעילות דומה.
ג׳:5 — מה משמע הדבר ’לקרוא בשם יהוה’? לקרוא בשם אלוהים משמעו להכיר את השם, לרחוש לו כבוד מעומק הלב, וכן להישען ולבטוח במי שנושא אותו (רומים י׳:13, 14).
ד׳:14 — מהו ”עמק החרוץ”? מדובר במקום סמלי שבו מוציא אלוהים לפועל את הדין שחרץ. בימי יהושפט (שהוראת שמו: יהוה שפט), מלך יהודה, הושיע אלוהים את בני יהודה מידי העמים השכנים על־ידי כך שזרע מהומה בקרב צבאותיהם. לפיכך, העמק נקרא גם ”עמק יהושפט” (יואל ד׳:2, 12). כיום, הוא מייצג מקום סמלי שבו יימחצו העמים, בדומה לענבים שנדרכים בגת (ההתגלות י״ט:15).
לקחים עבורנו:
א׳:13, 14. חרטה כנה והכרה שיהוה הוא אלוהי האמת חיוניות כדי להיוושע.
ב׳:12, 13. חרטה כנה נובעת מנבכי הלב. היא כרוכה בקריעה פנימית, היינו ’קריעת לבנו’, ולא בקריעה חיצונית, כלומר ’קריעת בגדים’.
ג׳:1–5. רק מי ש”יקרא בשם יהוה יימלט” ב”יום יהוה הגדול והנורא”. עד כמה עלינו להיות אסירי תודה על כך שיהוה שופך את רוחו על כל בשר, ומאפשר לצעירים ולזקנים, לגברים ולנשים להתנבא, כלומר, להכריז על ”גדולות האלוהים”! (מעשי השליחים ב׳:11) האין עלינו לשפוע במעשים המעידים על ’קדושה וחסידות’ ככל שיום יהוה קרב ובא? (פטרוס ב׳. ג׳:10–12).
ד׳:4–8, 19. יואל ניבא כי אלוהים יקרא לעמים השכנים של יהודה כדי לשלם להם כגמולם על הרעה שעשו לעמו הנבחר. בהתאם לדברי הנבואה, החריב נבוכדנאצר מלך בבל את החלק היבשתי של העיר צור. מאוחר יותר, כאשר נפל האי של צור בידי אלכסנדר הגדול, נהרגו אלפי אנשי צבא ואישים בולטים ונמכרו לעבדות 000,30 תושבים. הפלישתים זכו ליחס דומה מידיהם של אלכסנדר ויורשיו. במאה הרביעית לפה״ס כבר הפכה אדום לשממה (מלאכי א׳:3). התגשמות הנבואות הללו מחזקת את אמונתנו ביהוה כאל המגשים את הבטחותיו. היא גם ממחישה כיצד ינהג יהוה בעמים הרודפים את משרתיו כיום.
ד׳:16–21. ’ירעשו שמיים וארץ’, והעמים יחזו על בשרם את משפטי הנקם של יהוה. אך ”יהוה מחסה לעמו”, ויברכם בחיים בתנאי גן עדן. האין עלינו להיות נחושים לדבוק בו ככל שמתקרב היום שבו יוציא את משפטו על העולם המרושע?
”היכון לקראת אלוהיך”
(עמוס א׳:1 עד ט׳:15)
עמוס נושא מסר לאויבי ישראל השכנים, וכן לממלכות יהודה וישראל. ארם, פלשת, צור, אדום ומואב צפויות לכליה על התאכזרותן לעם אלוהים. זהו גם גורלם של תושבי יהודה ”על מאסם את תורת יהוה” (עמוס ב׳:4). מה באשר לממלכת ישראל בת עשרת השבטים? עוונותיה כוללים חמדנות תוך עושק הדלים, אי־מוסריות ויחס מזלזל בנביאי אלוהים. עמוס מתריע שיהוה ’יפקוד על מזבחות בית־אל’ ו’יכה את בית החורף על בית הקיץ’ (עמוס ג׳:14, 15).
חרף העונשים השונים שכבר נגזרו עליהם, המשיכו בני־ישראל הכופרים להקשות את עורפם. עמוס אומר לעם: ”היכון לקראת אלוהיך” (עמוס ד׳:12). משמעות יום יהוה עבור בני־ישראל היא ’הגליה מהלאה לדמשק’, זאת אומרת, לאשור (עמוס ה׳:27). כהן בית־אל מתנגד לעמוס, אך זה אינו מתיירא מפניו. ”בא הקץ אל עמי ישראל”, יהוה אומר לעמוס. ”לא אוסיף עוד עבור [לסלוח] לו” (עמוס ח׳:2). לא שְאוֹל ולא הרים גבוהים לא יוכלו להגן על העם מפני משפטי אלוהים (עמוס ט׳:2, 3). יחד עם זאת, קיימת הבטחת שיקום. יהוה מציין: ”ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות [שוממות], וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם” (עמוס ט׳:14).
תשובות לשאלות מקראיות:
ד׳:1 — את מי סימלו ”פרות הבשן”? הרמה הגבוהה של הבשן, איזור ממזרח לכנרת, הייתה מהוללת בשל מיני בעלי החיים המשובחים שם, כולל בהמות. כרי המרעה המדושנים באיזור תרמו לכך. עמוס המשיל את נשי שומרון אוהבות המותרות לפרות הבשן. ללא ספק הן לחצו על ”אדוניהם”, כלומר בעליהן, לעשוק את האביונים כדי למלא את תיאבונן לעושר.
ד׳:6 — מה כוונת המילים ”נקיון שיניים”? כיוון שהביטוי מופיע בנשימה אחת עם הביטוי ”חוסר לחם”, ניתן להבין שמדובר על תקופת רעב שבה השיניים נותרות נקיות מפאת חוסר מזון.
ה׳:5 — באיזה מובן אַל לישראל ’לדרוש את בית־אל’? ירבעם כונן את פולחן העגל בבית־אל. מאז, הפכה העיר למרכז פולחן כזב. עבודת האלילים שלחה זרועות לגִלְגָל ולבאר שבע. כדי להינצל מהפורענות שנחזתה על ישראל, היה עליהם לחדול לעלות לרגל לאותם המקומות ולהתחיל לדרוש את יהוה.
ז׳:1 — למה הכוונה ”גיזי [כלומר, קציר] המלך”? ככל הנראה הכוונה היא למס שהטיל המלך כדי לכלכל את פרשיו ואת משק החי שלו. היה על העם לשלם את המס הזה ”בתחילת עלות הלקש [תבואה הצומחת מזריעה מאוחרת יותר]”. לאחר מכן ניתן לאנשים לקצור את תבואתם. אך לפני שיכלו לעשות כן, נוצר נחיל ארבה שכילה את תבואתם יחד עם יתר הגידולים.
ח׳:1, 2 — על מה הצביע ’כלוב הקיץ’, היינו סל פירות הקיץ? הוא הצביע על כך שיום יהוה התקרב. פירות הקיץ נאספו בשלהי עונת הקציר, זאת אומרת, עם סיומה של השנה החקלאית. יהוה הראה לעמוס את ’כלוב הקיץ’, ומשמע הדבר היה שקיצה של ממלכת ישראל קרב. לכן, אמר אלוהים לעמוס: ”בא הקץ אל עמי ישראל. לא אוסיף עוד עבור לו”.
לקחים עבורנו:
א׳:3, 6, 9, 11, 13; ב׳:1, 4, 6. יהוה קוצף על ישראל, על יהודה ועל ששת העמים השכנים ואומר להם: ”לא אשיבנו”. לא ניתן להימלט ממשפטי יהוה (עמוס ט׳:2–5).
ב׳:12. אל נרפה את ידיהם העמלות של החלוצים, המשגיחים הנודדים, השליחים וחברי בית־אל בכך שנדחוק בהם לוותר על השירות המורחב למען חיים נורמליים לכאורה. אדרבה, עלינו לעודדם להמשיך בפעילותם הטובה.
ג׳:8. כפי שאדם מתיירא לשמע שאגת אריה, כך חש עמוס דחף לבשר לשמע דברי יהוה: ”לך, הינבא אל עמי ישראל” (עמוס ז׳:15). יראת אלוהים צריכה להניענו להיות מבשרים נלהבים של מסר המלכות.
ג׳:13–15; ה׳:11. עמוס, שהיה בוקר צנוע, הצליח בעזרת יהוה ’להעיד’ לאנשים אמידים שהפכו שאננים. בדומה לכך, יהוה יכול להכשיר אותנו להכריז את מסר המלכות — יהיה אשר יהיה שטח הבשורה.
ד׳:6–11; ה׳:4, 6, 14. בני־ישראל נקראו פעם אחר פעם ’לשוב’ אל יהוה אך לשווא. למרות זאת הוא מאיץ בהם: ”דירשו את יהוה, וחיו”. כל עוד יהוה מגלה אורך רוח ומאפשר לעולם הזה להמשיך להתקיים, עלינו להאיץ באנשים לשוב אל אלוהים.
ה׳:18, 19. ’התאווּת ליום יהוה’ מבלי להיות מוכן לו באמת ובתמים היא איוולת. מצבו של אדם כזה דומה לזה של אדם אשר נס מאריה, אך נתקל בדוב, ולאחר שמצליח לברוח מהדוב, נושך אותו נחש. ניטיב לעשות אם ’נעמוד על המשמר’ מבחינה רוחנית ונהיה במצב הכן (לוקס כ״א:36).
ז׳:12–17. עלינו להיות אמיצים ובטוחים באשר להכרזת מסריו של אלוהים.
ט׳:7–10. בדומה לבני כוש, גם בני־ישראל הסוררים לא היו רצויים בפני אלוהים, וזאת חרף העובדה שהיו מצאצאי האבות הנאמנים ומצאצאי אלה שיצאו ממצרים כעמו הנבחר של אלוהים. השגת מעמד רצוי בפני האלוהים שאינו נושא פנים, אינה תלויה בשושלת יוחסין כלשהי, אלא בכך ’שנירא אותו ונעשה צדק’ (מעשי השליחים י׳:34, 35).
כיצד עלינו לפעול?
היום שבו יוציא אלוהים את משפטו נגד עולם השטן ממשמש ובא. אלוהים שפך את רוחו על משרתיו והכשיר אותם להזהיר את בני האדם מפני בוא יומו. האין עלינו להשתתף במלוא זמננו כדי לעזור לאחרים להכיר את יהוה ו’לקרוא בשמו’? (יואל ג׳:4, 5).
”שינאו רע, ואהבו טוב, והציגו בשער משפט”, מכריז עמוס (עמוס ה׳:15). ככל שיום יהוה קרב, מן החוכמה שנתקרב אל אלוהים ונבדל מהעולם המרושע ומאנשיו המושחתים. אם נפיק את הלקחים המעשיים הטמונים בספרים יואל ועמוס נשיג מטרה זו! (עברים ד׳:12).
[תמונה בעמוד 12]
יואל ניבא: ”קרוב יום יהוה!”
[תמונות בעמוד 15]
בדומה לעמוס, עלינו להכריז את מסרי אלוהים באומץ ובביטחון