אמונתי עזרה לי להתמודד עם טרגדיות

סיפורה של סולדאד קסטיו

מספר פעמים בחיי הייתי על סף שבירה מרוב בדידות — אך לא נשברתי.‏ בהיותי בת 34,‏ מת בעלי היקר.‏ כעבור שש שנים מת אבי.‏ שמונה חודשים לאחר מותו,‏ נודע לי שבני היחיד חולה במחלה חשוכת מרפא.‏

שמי סולדאד,‏ ומשמעות השם היא ”‏בדידות”‏.‏ אולי זה יישמע מפתיע,‏ אך אף פעם לא חשתי לגמרי לבד.‏ כאשר פקדו אותי טרגדיות,‏ ידעתי בביטחון שיהוה אלוהים עומד לצידי ו’‏מחזיק בידי למען לא אירא’‏ (‏ישעיהו מ״א:‏13‏)‏.‏ הרשו לי לספר כיצד החזקתי מעמד לנוכח הטרגדיות שניחתו עליי וכיצד ההתמודדות עימן קירבה אותי ליהוה.‏

חיים מאושרים וללא הרבה בעיות

נולדתי ב־3 במאי 1961 בברצלונה שבספרד,‏ כבת יחידה להוריי,‏ חוזה וסולדאד.‏ בהיותי בת תשע למדה אימי את האמת המקראית.‏ היא חיפשה מענה לשאלותיה בנושאי דת,‏ אולם לא מצאה תשובות מספקות בכנסייתה.‏ באחד הימים,‏ ביקרו בביתה שתי עדות־יהוה וענו לה מתוך המקרא על כל שאלותיה.‏ היא הסכימה לקבל שיעורי מקרא בשמחה רבה.‏

תוך זמן קצר נטבלה אימי כאחת מעדי־יהוה,‏ ולאחר כמה שנים נטבל גם אבי.‏ עד מהרה הבחינה אליאנה,‏ האחות שלימדה את אימי את המקרא,‏ בהתעניינותי הכנה בדבר־אלוהים.‏ למרות גילי הצעיר,‏ הציעה אליאנה שאקבל שיעורי מקרא אישיים.‏ הודות לעזרתה של אליאנה ולעידוד מצד אימי,‏ נטבלתי בגיל 13.‏

בשנות העשרה לחיי הרביתי להתפלל ליהוה — במיוחד כשעמדתי בפני החלטות.‏ למען האמת,‏ היו לי יחסית מעט בעיות בגיל ההתבגרות.‏ רכשתי חברים רבים בקהילה ונהניתי מיחסים הדוקים עם הוריי.‏ ב־1982 התחתנתי עם פליפה,‏ עד־יהוה שמטרותיו הרוחניות היו דומות לשלי.‏

חינכנו את ילדנו לאהוב את יהוה

כעבור חמש שנים נולד לנו בן יפהפה וקראנו לו סאול.‏ פליפה ואני שמחנו מאוד להיות הורים.‏ קיווינו שסאול יגדל להיות ילד בריא,‏ יציב ושקול האוהב את אלוהים.‏ הקדשנו זמן רב לסאול — דיברנו איתו על יהוה,‏ ישבנו לאכול יחד,‏ לקחנו אותו לפארק ושיחקנו עימו.‏ סאול נהנה ללכת עם פליפה ולדבר עם אחרים על המקרא,‏ ופליפה שיתף אותו בפעילות ההטפה כבר מגיל רך.‏ הוא לימד אותו לצלצל בפעמון הדלת ולהציע לבעל הבית עלון.‏

ההדרכה והאהבה שהענקנו לסאול השפיעו עליו לטובה.‏ עוד לפני שמלאו לו שש שנים,‏ בישר איתנו דרך קבע.‏ הוא אהב להקשיב לסיפורים מקראיים וציפה בשקיקה לשיעורי המקרא המשפחתיים.‏ עם תחילת לימודיו בבית־הספר,‏ החל לקבל החלטות קטנות על בסיס הידע המקראי שרכש.‏

אולם,‏ בהגיעו לגיל שבע אירעה תפנית דרמתית בחיינו.‏ פליפה חלה בדלקת ריאות נגיפית.‏ במשך 11 חודשים נאבק במחלה.‏ הוא לא היה מסוגל לעבוד,‏ ורוב הזמן נשאר מרותק למיטתו.‏ לבסוף נפטר בעלי,‏ והוא בן 36 בלבד.‏

אני עדיין בוכה בכל פעם שאני נזכרת בשנה הקשה ההיא.‏ ראיתי איך אט אט המחלה מכריעה את בעלי ולא יכולתי לעשות דבר.‏ כל אותה תקופה ניסיתי לעודד את פליפה ללא הפסק,‏ למרות שבתוך תוכי כבר התנפצו תקוותיי ותוכניותיי לרסיסים.‏ הקראתי לו מאמרים בנושאים מקראיים,‏ והם חיזקו אותנו כשלא התאפשר לנו לנכוח באסיפות הקהילה.‏ לאחר מותו השתלטה עליי תחושת ריקנות עזה.‏

אך יהוה חיזק אותי.‏ ביקשתי ממנו בקביעות שייתן לי את רוח קודשו.‏ הודיתי לו על השנים המאושרות שפליפה ואני חלקנו ועל התקווה לשוב ולראותו בתחיית המתים.‏ ביקשתי מאלוהים שיעזור לי להתענג על הזכרונות שנותרו לי מחוויותינו המשותפות,‏ ושייתן לי חוכמה על מנת שאוכל לחנך את ילדנו כדי שיגדל ויהיה משיחי אמיתי.‏ חרף יגוני העמוק,‏ באה נחמה לליבי.‏

הוריי וחברי הקהילה העניקו לי תמיכה רבה.‏ עם זאת,‏ כעת היה זה מתפקידי ללמד את סאול את המקרא ולחנך אותו לשרת את יהוה.‏ אחד ממעסיקיי הקודמים הציע לי עבודה משרדית טובה,‏ אבל העדפתי לעבוד בעבודות ניקיון על מנת שאוכל להקדיש יותר זמן לסאול ולהיות בבית כאשר הוא חוזר מבית־הספר.‏

פסוק אחד הדגיש לי עד כמה חשוב שאדריך את סאול מבחינה רוחנית:‏ ”‏חנוך לנער על־פי דרכו;‏ גם כי יזקין לא יסור ממנה”‏ (‏משלי כ״ב:‏6‏)‏.‏ פסוק זה נתן לי את התקווה שאם אעשה כמיטב יכולתי להנחיל לסאול ערכים רוחניים,‏ יברך יהוה את מאמציי.‏ אומנם נאלצתי להקריב הקרבות כלכליות מסוימות,‏ אך היה עליי להקדיש זמן לבני,‏ וזה היה חשוב לי הרבה יותר מכל יתרון חומרי.‏

כאשר היה סאול בן 14 נפטר אבי.‏ הדבר זעזע במיוחד את סאול,‏ כיוון שמותו של סבו עורר מחדש את כל הכאב שחש כשאיבד את אביו.‏ גם אבי הציב דוגמה טובה בגילוי אהבה ליהוה.‏ לאחר מותו החליט סאול שהוא ה”‏גבר”‏ היחיד במשפחה,‏ ושעתה מוטלת עליו האחריות לטפל באימו ובסבתו.‏

המאבק בלאוקמיה

שמונה חודשים לאחר מות אבי,‏ הורה לי רופא המשפחה לקחת את סאול לבית־החולים המקומי,‏ כיוון שסבל מתשישות קשה.‏ לאחר סדרת בדיקות הודיעו לי הרופאים כי סאול חולה בלאוקמיה.‏a

בשנתיים וחצי שלאחר מכן נאבק סאול בסרטן.‏ הוא התאשפז פעמים רבות בבית־החולים וקיבל טיפולים כימותרפיים.‏ סדרת הטיפולים הראשונה,‏ שנמשכה שישה חודשים,‏ הביאה את המחלה לשלב של הפוגה.‏ אבל לאחר כ־18 חודשים שב הסרטן והתפרץ.‏ סאול קיבל סדרת טיפולים נוספת,‏ קצרה יותר,‏ אשר החלישה אותו מאוד.‏ הסרטן נסוג לתקופה קצרה בלבד,‏ וסאול לא היה מסוגל לעמוד בסדרה שלישית של טיפולים כימותרפיים.‏ סאול הקדיש את חייו לאלוהים והביע את רצונו להיטבל כאחד מעדי־יהוה,‏ אך מת זמן קצר לאחר שמלאו לו 17 שנה.‏

ברוב המקרים ממליצים הרופאים לתת עירויי דם כטיפול תומך לכימותרפיה האגרסיבית.‏ עירויי דם,‏ כמובן,‏ אינם יכולים לרפא את המחלה.‏ כאשר אובחנה הלאוקמיה,‏ היה עלינו להבהיר לרופאים שלא נסכים לקבל טיפול כזה,‏ מפני שאנו חפצים לציית לצו יהוה שלפיו יש ”‏להימנע.‏.‏.‏ מן הדם”‏ (‏מעשי השליחים ט״ו:‏19,‏ 20‏)‏.‏ לא אחת היה על סאול לשכנע את הרופאים,‏ שלא בנוכחותי,‏ שזוהי החלטתו האישית.‏ (‏ראה תיבה בעמוד 31.‏)‏

לבסוף הגיעו הרופאים למסקנה שסאול הינו קטין בוגר המבין לחלוטין את אופי מחלתו.‏ הם הסכימו לכבד את עמדתנו והציעו לנו טיפולים ללא שימוש בדם.‏ אך עם זאת היינו תחת לחץ תמידי לשנות את החלטתנו.‏ הייתי גאה מאוד בסאול כששמעתי אותו מסביר את עמדתו לרופאים.‏ אין ספק שהיו לו יחסים הדוקים עם יהוה.‏

בקיץ שבו אובחנה מחלתו של סאול,‏ קיבלנו את הספר קרב אל יהוה בכינוס מחוזי בברצלונה.‏ ספר יקר ערך זה היה עבורנו כעוגן.‏ הוא עזר לנו לעמוד איתן לנוכח עתיד מעורפל ומפחיד.‏ במהלך השעות הארוכות שבהן שהינו בבית־החולים,‏ קראנו יחד קטעים מהספר.‏ במשך התקופות הקשות הרבות שעברו עלינו לאחר מכן,‏ נזכרנו לעיתים קרובות במה שקראנו.‏ בזמנים הללו קיבל הכתוב בישעיהו מ״א:‏13‏,‏ המצוטט במבוא הספר,‏ משמעות מיוחדת עבורנו.‏ שם כתוב:‏ ”‏כי אני,‏ יהוה אלוהיך,‏ מחזיק ימינך,‏ האומר לך:‏ ’‏אל תירא אני עזרתיך’‏”‏.‏

אמונתו של סאול נוגעת לליבם של אחרים

הרופאים והאחיות בבית־החולים ”‏ואל ד’‏הברון”‏ התרשמו עמוקות מהבגרות ומהאופטימיות של סאול.‏ הוא נתחבב על כל הצוות שטיפל בו.‏ ההמטולוג הראשי,‏ העוסק במקרי סרטן,‏ טיפל מאז בילדים אחרים חולי לאוקמיה ממשפחות של עדי־יהוה והתייחס אליהם בכבוד רב.‏ הוא זוכר היטב את החלטתו הנחושה של סאול לדבוק באמונתו,‏ את האומץ שגילה אל מול פני המוות ואת שמחת החיים שלו.‏ האחיות אמרו לסאול שהוא המטופל הטוב ביותר שהיה להן במחלקה.‏ הן ציינו שהוא מעולם לא התלונן ולא איבד את חוש ההומור שלו,‏ אפילו כשנטה למות.‏

פסיכולוגית אמרה לי שילדים רבים בגילו הנאלצים להתמודד עם מחלה סופנית מהסוג הזה נוטים להתמרד נגד הרופאים וההורים בשל כאבם ותסכולם.‏ היא שמה לב שסאול לא התנהג כך,‏ ונדהמה כשראתה שהוא כה רגוע וחיובי.‏ תודות לכך הייתה לסאול ולי ההזדמנות להעיד באוזניה על אמונתנו.‏

אני זוכרת גם איך סאול עזר בעקיפין לעד־יהוה אחד בקהילה שלנו.‏ במשך שש שנים בערך סבל האח מדיכאון,‏ והטיפול התרופתי לא שיפר את מצבו.‏ מספר פעמים נשאר לילה שלם עם סאול בבית־החולים וטיפל בו.‏ הוא אמר לי שהתרשם עד מאוד מהגישה שהייתה לו על אף הלאוקמיה.‏ הוא שם לב לכך שחרף תשישותו ניסה סאול לעודד את כל מי שביקר אותו.‏ ”‏דוגמתו של סאול נסכה בי אומץ להילחם בדיכאון שלי”‏,‏ אומר האח.‏

חלפו שלוש שנים מאז מותו של סאול.‏ הכאב,‏ כמובן,‏ לא חלף.‏ אינני חזקה,‏ אבל אלוהים נותן לי את ”‏הכוח הנשגב”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏7‏)‏.‏ מנסיוני למדתי כי אפילו לחוויות הקשות והכואבות ביותר עשוי להיות צד חיובי.‏ ההתמודדות עם מותם של בעלי,‏ אבי ובני סייעה לי להרחיב את המקום בלבבי ולגלות אמפתיה רבה יותר כלפי הסובלים.‏ מעל לכול,‏ זה איפשר לי לקרוב ליהוה.‏ יהיה מה שיהיה אינני חוששת מפני העתיד,‏ כיוון שאבי השמימי עדיין מושיט לי עזרה.‏ הוא עדיין אוחז בידי.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 31]‏

האם שאלת את עצמך?‏

ייתכן ששמעת שעדי־יהוה אינם מוכנים לקבל עירויי דם.‏ האם אי פעם שאלת את עצמך מה הסיבה לכך?‏

לא אחת קורה שעמדה זו,‏ המבוססת על המקרא,‏ מובנת שלא כהלכה.‏ יש החושבים כי עדי־יהוה מסרבים לקבל כל טיפול רפואי או שהם אינם מוקירים את החיים.‏ אך אין דבר רחוק יותר מן האמת.‏ עדי־יהוה מעוניינים שהם ובני משפחתם יקבלו את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שבנמצא.‏ עם זאת,‏ הם חפצים בטיפולים רפואיים ללא שימוש בדם.‏ מדוע?‏

עמדתם מעוגנת בחוק בסיסי שנתן אלוהים לאנושות.‏ מייד לאחר המבול איפשר אלוהים לנוח ולמשפחתו לאכול בשר בעלי חיים,‏ אך אסר עליהם לאכול דם (‏בראשית ט׳:‏3,‏ 4‏)‏.‏ כל בני האדם מכל הגזעים הם צאצאיו של נוח,‏ לכן צו זה חל על האנושות כולה.‏ הוא מעולם לא בוטל.‏ אחרי למעלה משמונה מאות שנה חזר אלוהים על הצו באוזני בני ישראל,‏ והבהיר כי הדם קדוש ומסמל את הנפש,‏ כלומר את החיים עצמם (‏ויקרא י״ז:‏14‏)‏.‏ כעבור יותר מ־500,‏1 שנה ציוו השליחים על כל המשיחיים ”‏להימנע.‏.‏.‏ מדם”‏ (‏מעשי השליחים ט״ו:‏29‏)‏.‏

עדי־יהוה מבינים שזה בלתי אפשרי בעליל להימנע מדם ובד בבד להחדירו לגוף באמצעות עירוי.‏ לפיכך,‏ הם מוכנים לקבל אך ורק טיפולים חלופיים.‏ לעיתים קרובות העדים זוכים לטיפול רפואי באיכות גבוהה יותר בזכות עמדתם המקראית.‏ אין פלא אפוא שרבים אשר אינם עדי־יהוה מעוניינים אף הם בטיפול רפואי ללא שימוש בדם.‏

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

עם בעלי פליפה ובננו סאול

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

הוריי,‏ חוזה וסולדאד

‏[‏תמונה בעמוד 30]‏

סאול,‏ חודש לפני מותו