‏”‏יהוה עוזי”‏

סיפורה של ג׳ון קוביל

נולדתי ביולי 1925 בהַדֶרְסְפִילְד שבאנגליה.‏ הייתי בת יחידה וסבלתי מבריאות לקויה.‏ למעשה,‏ אבי נהג לומר לי,‏ ”‏בכל פעם שנושבת עלייך רוח,‏ את נעשית חולה”‏.‏ ונראה שכך היה!‏

בשנות ילדותי נהגו הכמרים להתפלל בלהט למען השלום,‏ אך בפרוץ מלחמת העולם השנייה התפללו לניצחון.‏ התקשיתי להבין זאת וניעורו בי ספקות.‏ בתקופה ההיא הגיעה אלינו אנני רטקליף,‏ ולא היו אז באזורנו עדי־יהוה אחרים מלבדה.‏

היחשפותי לאמת

אנני נתנה לנו את הספר ישועה (‏לועזית)‏ והזמינה את אמי לדיון מקראי שנערך בביתה.‏a אמי ביקשה ממני להצטרף.‏ אני עדיין זוכרת את הדיון הראשון.‏ הוא עסק בנושא קורבן הכופר,‏ ולהפתעתי לא השתעממתי בכלל.‏ זכיתי לתשובות על רבות משאלותיי.‏ כעבור שבוע שוב נכחנו בדיון.‏ הפעם הובהרה נבואת ישוע על אות אחרית הימים.‏ למראה התנאים העגומים ששררו בעולם,‏ מייד זיהינו אמי ואני את צליל האמת.‏ באותו יום הוזמנּו לאולם המלכות.‏

באולם פגשתי חלוצות צעירות,‏ וביניהן ג׳ויס ברבר (‏היום אליס)‏,‏ אשר עדיין משרתת עם בעלה פיטר בבית־אל שבלונדון.‏ קיבלתי את הרושם שכולם משרתים כחלוצים.‏ לכן התחלתי ללא דיחוי לבשר 60 שעות בחודש,‏ אף־על־פי שעדיין פקדתי את ספסל הלימודים.‏

מקץ חמישה חודשים,‏ ב־11 בפברואר 1940,‏ נטבלנו אמי ואני בכינוס נפתי בבְּרֶדְפוֹרְד.‏ אבי גילה סובלנות כלפי דתנו החדשה,‏ אך מעולם לא אימץ לעצמו את האמת.‏ בערך בזמן שנטבלתי,‏ החלו העדים לבשר בקרנות רחוב.‏ בישרתי גם אני בשיטה זו עם תיק חוברות וכרזות.‏ בשבת אחת התבקשתי לעמוד באזור ההומה ביותר במתחם קניות.‏ עדיין קיננה בי חרדת אדם,‏ וכצפוי נדמה היה שכל חבריי ללימודים עוברים בדיוק בפינה שבה עמדתי!‏

בשנת 1940 צריך היה לחלק את הקהילה שאליה השתייכנו,‏ וכמעט כל בני גילי שובצו בקהילה השנייה.‏ התלוננתי על כך באוזני משרת הקהילה (‏כיום המשגיח היושב־ראש)‏,‏ והוא אמר:‏ ”‏אם את רוצה חברים צעירים,‏ לכי ותמצאי אותם בשדה”‏.‏ וכך בדיוק עשיתי!‏ לא חלף זמן רב,‏ ופגשתי את אלסי נובל.‏ היא קיבלה את האמת והתפתחה בינינו ידידות ארוכת ימים.‏

החלוציות וברכותיה

בסיום הלימודים עבדתי אצל רואה חשבון.‏ ואולם,‏ כשראיתי את השמחה הקורנת ממבשרים בשירות מורחב,‏ גבר בי הרצון לשרת את יהוה כחלוצה.‏ במאי 1945 התחלתי לשמחתי לשרת כחלוצה מיוחדת.‏ ביומי הראשון כחלוצה ירד גשם זלעפות ללא הפסקה.‏ למרות זאת,‏ כל כך שמחתי לצאת ולבשר,‏ שהגשם לא הפריע לי כהוא זה.‏ למעשה,‏ שהותי מחוץ לבית והפעילות הגופנית שעשיתי ברכיבה על אופניים בשירות מדי יום דווקא תרמו לבריאותי.‏ אף שמעולם לא שקלתי יותר מ־42 קילוגרם,‏ לא נאלצתי בשום שלב לפרוש מן החלוציות.‏ לאורך השנים חשתי בצורה מוחשית ביותר ש”‏יהוה עוזי”‏ (‏תהל׳ כ״ח:‏7‏)‏.‏

נשלחתי כחלוצה מיוחדת לערים שבהן לא היו עדים,‏ וזאת במטרה לייסד בהן קהילות.‏ בתחילה שירתּי למשך שלוש שנים באנגליה ואחר כך למשך שלוש שנים באירלנד.‏ בזמן ששירתּי כחלוצה בלִיזְבֶּרְן שבאירלנד,‏ לימדתי אדם ששימש כעוזר כומר בכנסייה פרוטסטנטית.‏ לאחר שלמד אמיתות מקראיות בסיסיות,‏ העביר את הידע החדש שרכש לחברי קהילתו.‏ חלקם התלוננו בפני רשויות הכנסייה,‏ והוא כמובן נדרש למסור דין וחשבון.‏ הוא אמר שזו מבחינתו חובתו המשיחית לומר לצאן מרעיתו שהוא לימד אותם שקרים רבים.‏ משפחתו אומנם התנגדה לו נחרצות,‏ אבל הוא הקדיש את חייו ליהוה ושירת אותו בנאמנות עד יום מותו.‏

בעיר לַרְן,‏ שטח ההטפה השני באירלנד שאליו נשלחתי לשרת כחלוצה,‏ בישרתי לבד במשך שישה שבועות,‏ משום ששותפתי לחלוציות הייתה בכינוס ”‏התקדמות התיאוקרטיה”‏,‏ שנערך בניו־יורק ב־1950.‏ אלו היו ימים קשים עבורי.‏ רציתי מאוד להיות בכינוס.‏ למרות זאת,‏ במהלך השבועות האלו חוויתי מספר חוויות מעודדות בשירות.‏ פגשתי קשיש שקיבל יותר מ־20 שנה קודם לכן את אחד הפרסומים שלנו.‏ במשך השנים קרא בו כל כך הרבה פעמים שכמעט ידע אותו בעל־פה.‏ הוא,‏ בנו ובתו קיבלו את האמת.‏

הכשרה בבית־הספר גלעד

בשנת 1951 הוזמנתי,‏ יחד עם עשרה חלוצים נוספים מאנגליה,‏ ללמוד בכיתה ה־17 של בית־הספר גלעד בסַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק.‏ עד כמה נהניתי מן ההדרכה המקראית שקיבלנו באותם חודשים!‏ בימים ההם טרם הותר לאחיות להירשם לבית־הספר לשירות התיאוקרטי בקהילות המקומיות,‏ אבל בגלעד הוטל עלינו לתת שיחות תלמיד ולמסור סיכומי עבודות.‏ היינו מתוחות מאוד!‏ בשיחתי הראשונה אחזתי ברשימותיי וידי רעדה.‏ המדריך,‏ אח מקסוול פרנד,‏ אמר בנימה הומוריסטית:‏ ”‏התרגשת לא רק בהתחלה,‏ כמו כל נואם טוב,‏ אלא לאורך כל השיחה עד לסיומה”‏.‏ במהלך הקורס השתפרנו כולנו ביכולת לדבר מול הכיתה.‏ הקורס חלף ביעף ובסיום הלימודים נשלחנו למספר ארצות זרות.‏ אותי שלחו לתאילנד!‏

‏”‏ארץ החיוכים”‏

ראיתי זאת כמתנה מיהוה שאסטריד אנדרסון שימשה לי כשליחה שותפה בתאילנד.‏ הפלגנו לשם באוניית משא,‏ והדרך ארכה שבעה שבועות.‏ בהגיענו לבנגקוק הבירה,‏ מצאנו עיר בעלת שווקים הומים ורשת של תעלות המשמשות בה כדרכים ראשיות.‏ בשנת 1952 היו בתאילנד פחות מ־150 מבשרי מלכות.‏

כשראינו לראשונה את חוברת המצפה בתאית,‏ תהינו איך נוכל אי פעם לדבר בשפה הזאת.‏ היה לנו קשה במיוחד לבטא את המילים בטון הנכון.‏ לדוגמה,‏ המילה קהאו הנהגית בטון גבוה ויורד משמעה ”‏אורז”‏,‏ אך אותה מילה הנאמרת בטון עמוק פירושה ”‏בשורה”‏.‏ כשיצאנו לשירות השדה,‏ אמרנו בהתלהבות לאנשים,‏ ”‏אני מביא לך אורז טוב”‏,‏ במקום ”‏בשורה טובה”‏!‏ אלא שאט אט — אחרי הרבה מאוד צחוקים — הצלחנו ללמוד את השפה.‏

התאילנדים ידידותיים מאוד,‏ ואין פלא שתאילנד מכונה ”‏ארץ החיוכים”‏.‏ המקום הראשון שאליו נשלחנו היה העיר קוראט (‏הקרויה היום נקהון ראטצ׳אסימה)‏,‏ ושירתנו שם שנתיים.‏ בהמשך הועברנו לעיר צ׳אנג מאי.‏ רוב התאילנדים שייכים לדת הבודהיסטית ואינם מכירים את המקרא.‏ בקוראט לימדתי את מנהל סניף הדואר.‏ דיברנו על אברהם.‏ האיש הנהן בהתלהבות כאות לכך שהשם מוכר לו.‏ אבל עד מהרה הבנתי שאין אנו מדברים על אותו אברהם.‏ מנהל הדואר חשב על אברהם לינקולן,‏ נשיאה לשעבר של ארצות־הברית!‏

נהנינו להורות לתאילנדים ישרי לב את המקרא,‏ ובמקביל לכך למדנו מהם כיצד לחיות חיים פשוטים ולמצוא בכך שמחה.‏ היה זה לקח חשוב,‏ כי בבית השליחים הראשון שלנו בקוראט לא היו לנו חשמל ומים זורמים.‏ במקומות כאלו למדנו ’‏להתרגל גם לשפע וגם למחסור’‏.‏ בדומה לשליח פאולוס,‏ התחזקנו בעזרתו של ’‏הנותן בנו כוח’‏ (‏פיל׳ ד׳:‏12,‏ 13‏)‏.‏

שותף חדש ויעד חדש

בשנת 1945 ביקרתי בלונדון.‏ במהלך ביקורי הלכתי למוזיאון הבריטי יחד עם כמה חלוצים וחברי בית־אל.‏ אחד מהם היה אלן קוביל,‏ אשר כעבור זמן קצר למד בכיתה ה־11 של גלעד.‏ הוא נשלח לצרפת ואחר כך לבלגיה.‏b מאוחר יותר,‏ בשעה שעוד שירתּי כשליחה בתאילנד,‏ הוא הציע לי נישואין,‏ ונעניתי להצעתו.‏

נישאנו בבריסל שבבלגיה ב־9 ביולי 1955.‏ תמיד חלמתי לבלות ירח דבש בפאריז,‏ לכן אלן דאג לכך שננכח בכינוס שנערך שם בשבוע שלאחר מכן.‏ אולם עם הגיענו התבקש אלן באופן מיידי לעזור כמתורגמן במהלך הכינוס כולו.‏ מדי יום נאלץ לעזוב השכם בבוקר,‏ ומאוחר בלילה חזרנו לחדרנו.‏ אם כן,‏ נכון שביליתי ירח דבש בפאריז,‏ אבל לרוב ראיתי את אלן ממרחק — על הבמה!‏ על אף זאת,‏ שמחתי לראות את בעלי הטרי משרת את אחיו ואחיותיו,‏ ולא היה לי שמץ של ספק שאם יהוה יתפוס מקום מרכזי בנישואינו,‏ יהיה לנו אושר אמיתי.‏

הנישואין הביאו אותי לשטח הטפה חדש — בלגיה.‏ כמעט כל אשר ידעתי על בלגיה היה שהתחוללו בה מלחמות שונות,‏ אבל מהר מאוד למדתי שמרבית הבלגים הם בעצם אוהבי שלום.‏ היה עליי גם ללמוד צרפתית,‏ השפה המדוברת בדרום הארץ.‏

בשנת 1955 היו כ־500,‏4 מבשרים בבלגיה.‏ במשך קרוב ל־50 שנה שירתנו אלן ואני בבית־אל ובשירות הנפתי.‏ בשנתיים וחצי הראשונות נסענו באופניים במעלה ובמורד גבעות ובכל מזג אוויר.‏ עם השנים לנּו ביותר מ־000,‏2 בתים שונים של אחינו לאמונה!‏ לא אחת פגשתי אחים ואחיות שלא היו חזקים פיזית אבל שירתו את יהוה בכל מאודם.‏ דוגמתם עודדה אותי שלא לומר נואש אלא להמשיך בשירותי.‏ בסוף כל שבוע של ביקור בקהילה,‏ חשנו תמיד מחוזקים ומעודָדים (‏רומ׳ א׳:‏11,‏ 12‏)‏.‏ אלן היה לי לרֵע אמיתי.‏ כמה נכונות המילים בקהלת ד׳:‏9,‏ 10‏:‏ ”‏טובים השניים מן האחד.‏.‏.‏ כי אם ייפולו,‏ האחד יקים את חברו”‏!‏

שירתי כל חיי ב’‏עוזו’‏ של יהוה ובורכתי

במהלך השנים שבהן עזרנו לאחרים לשרת את יהוה,‏ חווינו אלן ואני חוויות משמחות רבות.‏ למשל,‏ ב־1983 ביקרנו בקהילה צרפתית באַנְטווֶרְפֶּן,‏ ולנּו אצל משפחה שאירחה גם את בנג׳מין בנדיווילה,‏ אח צעיר מזאיר (‏כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו)‏.‏ בנג׳מין עבר לבלגיה על מנת לרכוש השכלה גבוהה.‏ הוא אמר לנו,‏ ”‏אני ממש מקנא בכם על החיים שאתם מנהלים.‏ אתם מסורים כל כולכם לשירות יהוה”‏.‏ ”‏אתה אומר שאתה מקנא בנו”‏,‏ אמר לו אלן,‏ ”‏אבל אתה מחפש לך קריירה עולמית.‏ אתה לא חושב שיש כאן סתירה?‏”‏ אמירה ישירה זו גרמה לבנג׳מין לחשוב על חייו.‏ מאוחר יותר,‏ בשובו לזאיר,‏ החל לשרת כחלוץ וכיום הוא משמש כחבר ועד הסניף.‏

בשנת 1999 עברתי ניתוח להסרת כיב מן הוושט.‏ מאז אני שוקלת 30 קילוגרם בלבד.‏ אני באמת ’‏כלי חרס’‏ שביר.‏ למרות זאת,‏ אני אסירת תודה ליהוה על כך שהוא נותן לי ’‏כוח נשגב’‏.‏ לאחר הניתוח איפשר לי אלוהים שוב להתלוות לאלן בשירות הנפתי (‏קור״ב ד׳:‏7‏)‏.‏ במרס 2004 מת אלן בשנתו.‏ הוא מאוד חסר לי,‏ אבל אני מתנחמת בידיעה שהוא נצור בזכרונו של יהוה.‏

כיום,‏ בגיל 83,‏ אני מביטה לאחור על יותר מ־63 שנה בשירות מורחב.‏ אני עדיין פעילה בשירות.‏ יש לי תוכנית לשיעורי מקרא שאותה אני מנהלת בביתי,‏ ומדי יום אני מנצלת הזדמנויות שונות לדבר על מטרתו הנפלאה של יהוה.‏ לעיתים אני תוהה איך היו נראים חיי אילו לא התחלתי בחלוציות בשנת 1945.‏ בריאותי הלקויה נראתה בימים ההם כסיבה מוצדקת שלא לשרת כחלוצה.‏ אך עד כמה אני שמחה שהתחלתי בשירות החלוצי בגיל צעיר!‏ נפלה בחלקי הזכות להיווכח אישית שאם נציב את יהוה במקום הראשון בחיים,‏ הוא יהיה לנו לעוז.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

עם השליחה שהייתה לי לשותפה,‏ אסטריד אנדרסון (‏מימין)‏

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

בשירות הנפתי עם בעלי,‏ 1956

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

עם אלן בשנת 2000