”לכול זמן, ועת לכל חפץ”
”לכול זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים”, נאמר במקרא. כותב מילים אלה, המלך החכם שלמה, הוסיף ואמר כי עת ללדת ועת למות, עת לבנות ועת להרוס, עת לאהוב ועת לשנוא. לבסוף אמר: ”מה יתרון העושה באשר הוא עמל?” (קהלת ג׳:1–9).
למקרא מילים אלו יש המסיקים שכתבי־הקודש אכן מלמדים שכל דבר נגזר מראש, כלומר, הם סבורים שהמקרא תומך באמונה בגורל. האם הצדק עימם? האם המקרא דוגל ברעיון שכל דבר בחיים נשלט ביד הגורל? הואיל ו”כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים”, הרי שמה שאנו קוראים בחלק אחד של המקרא חייב לעלות בקנה אחד עם מה שאנו מוצאים בחלקיו האחרים. הבה נראה מה יש לשאר דברו של אלוהים לומר בנידון (טימותיאוס ב׳. ג׳:16).
עת ופגע
עוד כותב שלמה בספר קהלת: ”שבתי וראֹה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ, ולא לגיבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר, וגם לא ליודעים חן”. מדוע? ”כי עת ופגע יקרה את כולם”, הוא מסביר (קהלת ט׳:11).
שלמה לא רמז שכל דבר בחיים נגזר ביד הגורל. הוא פשוט הדגיש שבני האדם אינם יכולים לחזות במדויק לאן יוביל כל דבר שהם עושים, ”כי עת ופגע יקרה את כולם”. לא אחת קורה שאדם פשוט נמצא במקום הנכון בזמן הנכון או לחלופין נקלע למקום הלא־נכון בזמן הלא־נכון.
קח לדוגמה את האמרה: ”לא לקלים המרוץ”. אולי שמעת או קראת על המקרה הידוע והמוזר שקרה בריצת 000,3 מטר לנשים באולימפיאדה שנערכה ב־1984 בלוס אנג׳לס שבקליפורניה, ארצות־הברית. שתי אצניות, האחת נציגת בריטניה והשנייה נציגת ארצות־הברית, היו מועמדות לזכייה במדליית הזהב. אך באמצע המרוץ התנגשו זו בזו על המסלול. האחת נפלה ופרשה מן המרוץ, והשנייה נשברה רוחה, והיא סיימה במקום השביעי.
האם היה זה הגורל שהכתיב את מהלך העניינים? יש שיגידו שכן. אבל אין ספק שהייתה זו ההתנגשות — תאונה שאיש לא יכול היה לצפותה — שגרמה לשתיים להפסיד במרוץ. האם נגזר עליהן להתנגש זו בזו? שוב, יש שישיבו בחיוב. אולם הפרשנים ייחסו את התאונה לתחרות העזה שהתפתחה בין שתי אתלטיות חזקות שרצו במרוץ צמוד כשכל אחת מנסה ליטול את ההובלה. כפי שנאמר במקרא, ”עת ופגע יקרה את כולם”. אין זה משנה עד כמה תהיה ערוך ומוכן, תמיד יהיו גורמים בלתי צפויים שאולי ישפיעו על תוצאות מעשיך, ואין לכך כל קשר לגורל.
אם כן, למה מתכוון המקרא באומרו: ”לכול זמן”? היש דבר כלשהו שנוכל לעשות שישפיע על חיינו, ועל גורלנו?
העת המתאימה ביותר לכל מעשה
שלמה, שכתב בהשראת רוח הקודש, כלל לא דיבר על גורלם או אחריתם של בני אדם, אלא על מטרת אלוהים ועל השפעתה על האנושות. מניין לנו זאת? בעיקרו של דבר, כך עולה מן ההקשר. לאחר שהזכיר דברים רבים הנראים כבעלי ”עת” מוגדרת, כתב שלמה: ”ראיתי את העניין אשר נתן אלוהים לבני האדם לענות בו. את הכול עשה יפה בעיתו” (קהלת ג׳:10, 11).
אלוהים נתן לבני האדם עיסוקים רבים לעסוק בהם, ושלמה מנה כמה מהם. אלוהים אף העניק לנו בחירה חופשית. אולם, לכל דבר זמן מתאים, או אופטימאלי, להשגת מיטב התוצאות. למשל, ראה את דברי שלמה בקהלת ג׳:2: ”עת לטעת ועת לעקור נטוע”. החקלאים יודעים שלכל סוג גידול מועד מתאים לשתילה. מה יקרה אם החקלאי יתעלם מעובדה פשוטה זו וישתול את שתיליו בזמן או בעונה הלא־מתאימים? האם יהיה זה נכון מצידו לומר שהייתה זו יד הגורל שהוא לא קצר יבול טוב, אף שהשקיע מאמצים רבים בגידולו? ודאי שלא. הוא פשוט לא שתל בזמן הנכון. החקלאי היה רואה פרי בעמלו אילו פעל על־פי סדרי הטבע שקבע הבורא.
אלוהים לא חרץ אפוא את גורלם של יחידים ולא קבע מה יהיה באחריתו של כל דבר ודבר, אלא קבע מספר עקרונות המשפיעים על מעשי האדם בהתאם למטרתו. כדי שבני האדם יוכלו ליהנות מפרי עמלם, עליהם לדעת מהי מטרת אלוהים ומהו לוח הזמנים שלו, ולפעול בהתאם. מטרת אלוהים, ולא גורלם של יחידים, היא שנקבעה מראש והיא שאינה ניתנת לשינוי. ביד הנביא ישעיהו הכריז יהוה: ”דברי אשר יֵצא מפי לא ישוב אליי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו” (ישעיהו נ״ה:11).
אם כן, מהו ’דבר’ אלוהים, כלומר מהי מטרתו המוצהרת אשר לבטח ’תצליח’ בנוגע לכדור־הארץ ולעתיד האנושות?
להבין את לוח הזמנים של אלוהים
רמז לתשובה טמון בדברי שלמה. הוא אמר: ”את הכול עשה [אלוהים] יפה בעיתו”, והוסיף, ”גם את העולם [מושג הנצח] נתן בליבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף” (קהלת ג׳:11).
רבות נכתב על פסוק זה. מכל מקום, העובדה הפשוטה היא שכולנו בשלב זה או אחר מהרהרים בתוך תוכנו במשמעות החיים ובגורלנו הסופי. לאורך הדורות התקשו בני אדם לעכל את הרעיון שהחיים הם אך ורק עמל ויגע המסתיימים במוות. אנו בני האדם נבדלים מכל שאר היצורים החיים בזה שאיננו חושבים רק על מה שקורה כאן ועכשיו אלא גם על עתידנו. גדולה מזו, מקננת בנו השאיפה לחיות לנצח נצחים. מדוע? כפי שמסביר הפסוק, אלוהים ’נתן את העולם בלב האדם’.
כמענה לכמיהה זו נאחזים בני האדם ברעיון של חיים לאחר המוות. יש הטוענים שמשהו בנו ממשיך לחיות לאחר מותנו. אחרים מאמינים כי אנו נחווה אינספור לידות מחדש, ויש הסבורים שכל דבר בחיים נקבע על־ידי גורל או על־ידי השגחה עליונה, ואין בידנו לעשות דבר בנידון. למרבה הצער, אף אחד מהסברים אלה אינו מהווה הסבר משביע רצון. הסיבה לכך היא שככתוב במקרא, האדם ”לא ימצא” בכוחות עצמו ”את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף”.
קונפליקט קשה זה בין הרצון לדעת ובין חוסר היכולת למצוא את התשובה מוגיע זה דורות רבים את מוחם של הוגי דעות ופילוסופים. אולם, מאחר שאלוהים נתן בליבנו את התשוקה הזו, אין זה אלא הגיוני שעלינו לשאת את עינינו אליו בביטחון שהוא יעניק לנו את כל הדרוש לסיפוק רצון זה. אחרי ככלות הכול, במקרא נאמר על יהוה: ”פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון” (תהלים קמ״ה:16). אם נפנה למקרא, לדבר־אלוהים, נמצא הסברים מספקים אודות החיים והמוות ואודות מטרתו הנצחית בנוגע לכדור־הארץ ולמשפחה האנושית (אפסים ג׳:11).
[קטע מוגדל בעמוד 5]
”לא לקלים המרוץ” (קהלת ט׳:11).
[קטע מוגדל בעמוד 6]
אם חוואי לא שתל את שתיליו בזמן הנכון, היוכל להאשים את הגורל ביבול הדל שיקצור?
[קטע מוגדל בעמוד 7]
אנו מהרהרים בחיים ובמוות כיוון שאלוהים ’נתן את העולם בלב האדם’