קרב אל אלוהים
”ידעתי את מכאוביו”
”קדוש, קדוש, קדוש יהוה” (ישעיהו ו׳:3). מילים אלו, שנכתבו ברוח הקודש, מורות שיהוה אלוהים נקי וטהור מאין כמוהו. ’האם קדושתו הופכת אותו קר ומסויג?’ אתה אולי תוהה. ’האם לאל כה קדוש באמת אכפת ממני — אדם חוטא ולא־מושלם שכמותי?’ הבה נבחן את הדברים המעודדים שאמר אלוהים למשה, כמסופר בשמות ג׳:1–10.
יום אחד ברעותו את הצאן, נתקל משה במחזה בלתי רגיל — סנה הבוער באש אך ”איננו אֻכָּל” (פסוק 2). המראה סיקרן את משה והוא קרב אל הסנה. ביד מלאך דיבר יהוה אל משה מתוך האש: ”אל תקרב הלום. שַל נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא” (פסוק 5). צא וחשוב: כיוון שהאל הקדוש נכח באופן ייצוגי, הפכה האדמה עצמה לקדושה.
לא בכדי רצה האל הקדוש לדבר אל משה. אלוהים אמר: ”ראֹה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו” (פסוק 7). אלוהים לא היה עיוור לסבלות עמו ולא אטם אוזנו משמוע את תחנוניהם. ההיפך, כאבם הפך לכאבו. שים לב שאלוהים אמר: ”ידעתי את מכאוביו”. בנוגע למילה ”ידעתי”, מציין ספר עיון אחד: ”המילה מרמזת על רגש אישי, רכות וחמלה”. בדבריו אל משה מצטייר יהוה כאל אכפתי מאוד הדואג לבני אדם.
מה יעשה אלוהים? הוא לא רק הביט בעמו ברחמים ולא רק שמע אותם באהדה. הדבר הניע אותו לעשות מעשה. הוא החליט להוציא את עמו ממצרים ולהביאם ”אל ארץ זבת חלב ודבש” (פסוק 8). לשם כך הורה אלוהים למשה: ”הוצא את עמי... ממצרים” (פסוק 10). משה מילא נאמנה משימה זו והוציא את בני ישראל ממצרים ב־1513 לפה״ס.
יהוה לא השתנה. עובדי יהוה כיום יכולים להיות בטוחים שהוא רואה את קשייהם ושומע את זעקותיהם. הוא בהחלט מודע לסבלם. אבל יהוה אינו רק חש רחמים כלפי משרתיו הנאמנים. אלוהינו רב־החמלה רוצה לעזור להם כיוון ש”הוא דואג” להם (פטרוס א׳. ה׳:7).
חמלת אלוהים נוסכת בנו תקווה. בעזרתו אנו, בתור בני אדם לא־מושלמים, יכולים לזכות במידה מסוימת של קדושה ולהיות רצויים בעיניו (פטרוס א׳. א׳:15, 16). משיחית אחת שנאבקה בדיכאון וחשה רפיון ידיים מצאה נחמה בפרשת הסנה הבוער. היא אומרת: ”אם יהוה יכול להפוך אפילו עפר לקדוש, אז אולי יש קצת תקווה בשבילי. מחשבה זו עוזרת לי רבות”.
התרצה ללמוד עוד על האל הקדוש, יהוה? תוכל לרקום עימו יחסי קרבה הדוקים, מפני שיהוה ’יודע יִצרנו, זָכוּר כי עפר אנחנו’ (תהלים ק״ג:14).