מצאתי משמעות בחיים
סיפורו של גספר מרטינז
במובנים מסוימים סיפורי הוא סיפור פשוט על נער כפרי עני שעבר לעיר והתעשר. אבל אתם תגלו שהעושר שצברתי לא היה בדיוק מה שציפיתי.
גדלתי בשנות ה־30 בשטח כפרי צחיח באזור ריוחה שבצפון ספרד. בגיל עשר נאלצתי לנשור מבית־הספר, אבל הספקתי עד אז ללמוד קרוא וכתוב. יחד עם ששת אחיי ואחיותיי עשיתי את ימיי בשדות, טיפלתי בכבשים ועיבדתי את חלקות האדמה הקטנות שהיו לנו.
העוני גרם לנו לייחס חשיבות רבה לכסף ולנכסים. הבטנו בקנאה באנשים שהיה להם יותר מאיתנו. למרות זאת, הבישוף אמר פעם שהכפר שלנו הוא ”הכפר הדתי ביותר במחוז”. הוא לא שיער אז בנפשו שיבוא יום ורבים ינטשו את הכנסייה הקתולית.
בחיפוש אחר משהו טוב יותר
נשאתי לאישה את מרסדס, נערה מאותו הכפר. כעבור זמן קצר היינו מטופלים בילד קטן. בשנת 1957 עברנו לעיר הסמוכה לוֹגְרוֹנְיוֹ, ובסופו של דבר עקרו לשם כל בני משפחתי. עד מהרה התברר לי שבתור עובד חסר כל הכשרה מקצועית אין לי אפשרויות רבות להשתכר שכר הוגן. תהיתי לאן אוכל לפנות למציאת הדרכה בחיים. התחלתי לחפש בספרייה המקומית, אם כי לא ידעתי בדיוק מה אני מחפש.
כעבור זמן מה שמעתי שיש תוכנית רדיו שבה מציעים קורס בהתכתבות ללימוד המקרא. זמן קצר אחרי שהשלמתי את הקורס יצרו איתי קשר מספר פרוטסטנטים אוונגליסטים. ביקרתי פעמיים בבית התפילה שלהם והבחנתי ביריבות ששררה בין חבריה הבכירים של הקבוצה. לא חזרתי לשם וחשבתי לעצמי שכל הדתות הן ודאי אותו הדבר.
הקשקשים נופלים מעיניי
בשנת 1964 ביקר בביתנו צעיר ששמו אאוחניו. הוא היה אחד מעדי־יהוה, דת שמעולם לא שמעתי עליה קודם לכן. שמחתי מאוד לדבר איתו על המקרא. חשבתי שאני בקי בכתבי־הקודש. בתשובותיי נעזרתי במספר פסוקים שלמדתי בקורס בהתכתבות. אף שניסיתי להגן על חלק מעיקרי האמונה הפרוטסטנטיים, לא האמנתי בהם עמוק פנימה.
אחרי שתי שיחות ארוכות, נאלצתי להודות שאאוחניו מומחה בדבר־אלוהים. נדהמתי לראות כיצד הוא יודע למצוא פסוקים ולהסביר אותם, אף־על־פי שסיים פחות שנות לימודים ממני בבית־הספר. הוא הראה לי מן המקרא שאנו חיים באחרית הימים ושמלכות אלוהים תכונן בקרוב גן עדן עלי אדמות. סקרנותי ניעורה (תהל׳ ל״ז:11, 29; יש׳ ט׳:5, 6; מתי ו׳:9, 10).
ללא היסוס הסכמתי לקבל שיעורי מקרא. כמעט כל דבר שלמדתי היה חדש לי וחדר לליבי. נפתח בפניי אופק חדש, משהו שראוי לחיות למענו. חיפושי בא אל סיומו. כעת מאמציי לשפר את מעמדי החברתי כבר לא היו רלוונטיים, ומאבקי הפרנסה שהייתי נתון בהם התגמדו בחשיבותם. אם החולי והמוות יוכנעו, קל וחומר שתיפתרנה כל יתר הבעיות (יש׳ ל״ג:24; ל״ה:5, 6; ההת׳ כ״א:4).
מייד התחלתי לספר לקרוביי את מה שאני לומד, והסברתי להם בהתלהבות שאלוהים מבטיח להביא גן עדן עלי אדמות שבו הנאמנים יחיו לנצח נצחים.
משפחתי מאמצת את האמת המקראית
לא חלף זמן רב וכתריסר מבני משפחתי החליטו להיפגש מדי יום ראשון אחר הצהריים בביתו של דודי כדי לדבר על הבטחות המקרא. השיחות ארכו שעתיים או שלוש שעות בשבוע. כאשר ראה אאוחניו שהרבה מבני המשפחה מגלים עניין במקרא, הוא דאג להעניק תשומת לב אישית לכל משפחה ומשפחה.
היו לי קרובי משפחה אחרים בדוראנגו, עיירה קטנה המרוחקת כ־120 קילומטר מלוֹגְרוֹנְיוֹ, שלא היו בה עדי־יהוה. לכן, בחלוף שלושה חודשים, לקחתי שני ימי חופשה כדי לבקר אותם ולהסביר להם על האמונה החדשה שמצאתי. נפגשנו כעשרה איש מדי ערב, ודיברתי איתם עד שעות הבוקר המוקדמות. כולם הקשיבו בשמחה. בסיום ביקורי הקצר השארתי להם ספרי מקרא וספרות מקראית, ואחר כך שמרנו על קשר.
כאשר הגיעו העדים לדוראנגו — שבה אף אחד אחר לא בישר קודם לכן — הם מצאו 18 איש המחכים בשקיקה לשיעורי מקרא. העדים שמחו לדאוג לכך שכל משפחה תקבל שיעורי מקרא.
עד השלב ההוא לא הסכימה מרסדס ללמוד את האמת. היה זה יותר בשל חרדת אדם מאשר אי־רצון לקבל את מה שמלמד המקרא. בעת ההיא הייתה פעילותם של עדי־יהוה בספרד אסורה על־פי חוק, לכן היא חששה שהרשויות יגרשו את שני בנינו מבית־הספר ושכולנו נהיה מוחרמים. אולם, כשראתה כי המשפחה כולה מאמצת את האמת המקראית, ביקשה גם היא ללמוד.
בתוך שנתיים הפכו 40 איש ממשפחתי לעדי־יהוה ונטבלו כסמל להקדשת חייהם לשירות אלוהים. כן, משפחתי אימצה את תכלית חיי. הרגשתי שהשגתי משהו בעל ערך אמיתי. התברכנו בעושר רוחני רב.
חיים עשירים יותר עם הגיל
מאז, במשך 20 שנה, ריכזתי את מאמציי בגידול שני בנינו ובמתן עזרה לקהילה המקומית. כאשר עברתי עם אשתי ללוֹגְרוֹנְיוֹ, היו בעיר, שאוכלוסייתה מנתה אז 000,100 תושבים, כ־20 עדים בלבד. אחרי זמן לא רב קיבלתי תפקידי אחריות רבים בקהילה.
מאוחר יותר, בגיל 56, נסגרו במפתיע שערי המפעל שבו עבדתי, ומצאתי את עצמי מחוסר עבודה. מאז ומתמיד בער בי הרצון לשרת בשירות מורחב, לכן ניצלתי את המצב החדש שנוצר והצטרפתי לשורות החלוצים. קצבת הפנסיה שקיבלתי הייתה זעומה, וקשה היה לחיות ממנה. מרסדס עבדה בעבודות ניקיון וכך סייעה בפרנסת הבית. הסתדרנו ומעולם לא חסרו לנו צורכי המחיה הבסיסיים. אני עדיין משרת כחלוץ, ואשתי משרתת מדי פעם כחלוצה עוזרת ונהנית מאוד מפעילות הבישור.
לפני מספר שנים נהגה מרסדס לתת את כתבי העת שלנו לאישה צעירה ששמה מרצ׳ה שלמדה בילדותה את המקרא. מרצ׳ה קראה בצמא את הספרות שלנו, ומרסדס ראתה שהיא עדיין מעריכה עמוק בליבה את האמת המקראית. לבסוף, מרצ׳ה הסכימה לקבל שיעורי מקרא והחלה להתקדם יפה. אלא שבעלה ויסנטה הִרבה בשתייה חריפה ולא היה מסוגל להחזיק בעבודה קבועה. משום כך, הוא לא פרנס את אשתו ונישואיהם עמדו להתפרק בגלל בעיית האלכוהול שלו.
אשתי הציעה למרצ׳ה שוויסנטה ישוחח עימי, וכך היה. אחרי מספר ביקורים הוא הסכים לקבל שיעורי מקרא. ויסנטה התחיל להשתנות. מדי פעם הוא היה מפסיק לשתות למספר ימים. אחר כך, פרקי ההימנעות שלו משתייה התארכו והגיעו לשבוע ויותר. לבסוף הוא חדל כליל לשתות אלכוהול. הוא התחיל להיראות הרבה יותר טוב, ומשפחתו נעשתה מאוחדת. כל בני משפחתו, כולל אשתו ובתו, מעניקים תמיכה מעולה לקהילה קטנה באיים הקנריים שבהם הם מתגוררים כיום.
מבט לאחור על חיים מלאי משמעות
חלק מקרובי משפחתי שלמדו את המקרא כבר מתו, ועם זאת משפחתנו המורחבת המשיכה לגדול, ואלוהים בירך אותנו עד בלי די (מש׳ י׳:22). עד כמה מחמם את הלב לראות שכמעט כל מי שהתחילו ללמוד את המקרא לפני 40 שנה — כולל ילדיהם ונכדיהם — ממשיכים לשרת את יהוה בנאמנות!
יש לי המון קרובי משפחה שהם עדי־יהוה, ורבים מהם משרתים כזקני־קהילה, כמשרתים עוזרים וכחלוצים. בני הבכור ואשתו משרתים במשרד הסניף של עדי־יהוה במדריד שבספרד. כשנעשיתי עד־יהוה, היינו כ־000,3 איש בכל ספרד. כיום יש יותר מ־000,100 עדי־יהוה בספרד. אני נהנה מאוד מהשירות המורחב, ואני אסיר תודה לאלוהים על החיים הנפלאים בשירותו. אף שלא רכשתי השכלה מרובה, אני משרת מדי פעם כממלא מקום משגיח נפה.
לפני מספר שנים נודע לי שהכפר שבו גדלתי ננטש כמעט כליל. העוני אילץ בסופו של דבר את כל התושבים לעזוב את שדותיהם ואת בתיהם בחיפוש אחר חיים טובים יותר. לשמחתי, לא מעט מהם — ואני ביניהם — מצאו אוצרות רוחניים. למדנו שלחיים יש משמעות וששירות יהוה הוא המתכון לאושר הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת.
[תמונה בעמוד 32]
כמעט כל בני משפחתו של אח מרטינז אשר אימצו את האמת