מיתוס 1: הנפש היא בת אלמוות
מקור המיתוס: ”הפילוסופים הנוצרים הראשונים אימצו את התפיסה היוונית באשר לאלמותיות הנפש, והאמינו שאלוהים בורא את הנפשות ומחדיר אותן אל הגוף בעת ההתעברות” (אנציקלופדיה בריטניקה החדשה [1988], כרך 11, עמוד 25 [אנג׳]).
מה כתוב במקרא? ”הנפש החוטאת היא תמות” (יחזקאל י״ח:4).
המקרא מתאר במילים הבאות את בריאת הנפש בהקשר לאדם הראשון: ”וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה” (בראשית ב׳:7).
המילה ”נפש” משמעה ”יצור נושם”. כאשר ברא אלוהים את אדם הראשון, הוא לא החדיר לתוכו נפש בת אלמוות, אלא העניק לו את כוח החיים שאותו מכלכלת הנשימה. לפיכך, המילה ”נפש”, במובנה המקראי, מתייחסת ליצור החי בכללותו. בהיעדר כוח החיים, אשר מקורו באלוהים, הנפש מתה (בראשית ג׳:19; יחזקאל י״ח:20).
האמונה באלמותיות הנפש הולידה שאלות כגון לאן הולכות הנפשות לאחר המוות ומה קורה לנפשות הרשעים. כאשר אימצה הנצרות את מיתוס הישארות הנפש, הצעד הבא היה מיתוס נוסף — האמונה בעינויים באש גיהינום.
עיין גם בפסוקים הבאים: קהלת ג׳:19; מתי י׳:28; מעשי השליחים ג׳:23
עובדה:
במותו חדל האדם להתקיים
[תמונה בעמוד 4]