זכיתי לשרת בתקופה של צמיחה רוחנית אדירה

סיפורו של הרלי האריס

זה קרה ב־2 בספטמבר 1950 בעיר קנת שבמיזורי,‏ ארצות־הברית.‏ היינו בכינוס נפתי והקיף אותנו אספסוף.‏ ראש העיר זימן את המשמר הלאומי כדי שיגן עלינו מההמון הפרוע.‏ חיילים עם רובים שלופים שעליהם הותקנו כידונים,‏ עמדו לאורך הרחוב.‏ צעדנו למכוניות שלנו,‏ כשמתנגדינו מטיחים בנו עלבונות,‏ ונסענו לקייפ ג׳יררדו שבמיזורי,‏ כדי לשמוע את יתר חלקי הכינוס.‏ בכינוס זה נטבלתי בהיותי בן 14.‏ הרשו לי לספר לכם איך הפכתי למשרת יהוה בתקופה סוערת זו.‏

בשנות ה־30 המוקדמות,‏ סבי וסבתי ושמונת ילדיהם שמעו כמה נאומים מוקלטים של אח רתרפורד והגיעו למסקנה שהם מצאו את האמת.‏ הוריי,‏ בֵּי ומילדרד האריס,‏ נטבלו ב־1935 בכינוס שנערך בוושינגטון די־סי.‏ כמה שמחו הם להיות חלק מן ’‏ההמון הרב’‏ אשר זוהה באותו כינוס!‏ (‏ההת׳ ז׳:‏9,‏ 14‏)‏.‏

נולדתי בשנת 1936.‏ שנה לאחר מכן עברו הוריי לשטח מבודד במיסיסיפי.‏ לא היה אפילו משגיח נודד שיבקר אותנו שם.‏ שמרנו על קשר עם בית־אל דרך מכתבים ונכחנו בכל הכינוסים,‏ ובמשך תקופה מסוימת היה זה הקשר היחיד שלנו עם אגודת האחים.‏

מחזיקים מעמד בעת רדיפות

במהלך מלחמת העולם השנייה,‏ עדי־יהוה נרדפו קשות על שום עמדתם הניטראלית.‏ עברנו למאונטיין הום,‏ ארקנזס.‏ פעם אחת,‏ כשאבי ואני בישרנו ברחוב,‏ איש אחד פתאום חטף מידיו את החוברות ושרף אותן לנגד עינינו.‏ הוא אמר שאנחנו פחדנים כי איננו נוטלים חלק במלחמה.‏ הייתי אז רק בן חמש,‏ והתחלתי לבכות.‏ אבי התבונן בו ברוגע מבלי לומר מילה,‏ עד שהאיש הלך.‏

היו גם אנשים טובים שהתייחסו אלינו באהדה.‏ פעם אחת אספסוף הקיף את המכונית שלנו,‏ ובדיוק באותו הרגע עבר במקום התובע המחוזי.‏ ”‏מה קורה כאן?‏”‏ שאל.‏ גבר אחד ענה לו:‏ ”‏אלה עדי־יהוה והם לא מוכנים להילחם בעד ארצם!‏”‏ למשמע דבריו קפץ הפרקליט על מדרך המכונית שלנו וקרא בקול רם:‏ ”‏נלחמתי במלחמת העולם הראשונה ואלחם גם במלחמה הזאת!‏ הניחו להם.‏ הם לא מזיקים לאף אחד!‏”‏ ההמון התפזר בשקט.‏ כל כך הערכנו אנשים טובים כמוהו שנהגו בנו באדיבות!‏ (‏מה״ש כ״ז:‏3‏)‏.‏

שואבים כוח מכינוסים

הכינוס בסנט לואיס,‏ מיזורי,‏ שהתקיים ב־1941 היה בדיוק מה שהיינו צריכים.‏ לפי אחת ההערכות,‏ בכינוס זה נכחו למעלה מ־000,‏115 איש.‏ 903,‏3 איש נטבלו!‏ זכור לי היטב נאומו של אח רתרפורד שנקרא:‏ ”‏ילדי המלך”‏.‏ הוא הפנה את דבריו אלינו הילדים,‏ וכל אחד מאיתנו קיבל עותק של הספר ילדים,‏ ספר יפה בכריכה כחולה.‏ הכינוס הזה חיזק אותי לקראת מה שהיה צפוי לי בשנה שלאחר מכן,‏ השנה שבה התחלתי ללמוד בבית־ספר יסודי.‏ גירשו את בנות דודי ואותי מבית־הספר כי לא הצדענו לדגל.‏ באנו כל יום לבית־הספר כדי לראות אם המנהלים שינו את דעתם.‏ כל כך הרבה בקרים חצינו את היער כדי להגיע לבית־הספר,‏ וכשהגענו אמרו לנו לחזור הביתה.‏ אבל הרגשתי שזאת הייתה הדרך שלנו להפגין את מסירותנו למלכות אלוהים.‏

אולם לא עבר זמן רב ובית המשפט העליון של ארצות־הברית פסק שהצדעה לדגל אינה בגדר חובה.‏ סוף סוף יכולנו לחזור לבית־הספר.‏ המורה נהג בנו בטוב לב ועזר לנו להשלים את החומר שהפסדנו.‏ גם חברינו ללימודים התייחסו אלינו בכבוד.‏

אני זוכר גם את הכינוס שהתקיים בקליבלנד,‏ אוהיו,‏ ב־1942,‏ שבו נאם אח נתן נור בנושא:‏ ”‏שלום — האם יחזיק מעמד?‏”‏ הוא ניתח את פרק י״ז בספר ההתגלות והסביר שפרק זה מצביע על כך שבתום מלחמת העולם השנייה תבוא תקופה של שלום יחסי.‏ לכן היה צפוי שפעילותנו תתרחב.‏ כדי להיערך לכך הוקם ב־1943 בית־ספר גלעד.‏ לא תיארתי לעצמי איזו השפעה תהיה לו על חיי.‏ אחרי המלחמה באמת הייתה תקופה של שלום והרדיפות נחלשו.‏ אבל עם פרוץ מלחמת קוריאה ב־1950,‏ ניעורה מחדש ההתנגדות לפעילות הבישור שלנו,‏ כפי שתואר בפתיח.‏

מרחיב את שירותי בשעה שהפעילות מתרחבת

סיימתי את לימודיי בתיכון ב־1954,‏ ולאחר חודש התחלתי לשרת כחלוץ.‏ שירתי בקנת,‏ מיזורי,‏ העיר שבה הקיף אותנו אספסוף ב־1950.‏ במרס 1955 הוזמנתי לשרת בבית־אל.‏ נשלחתי לקהילה ששטחה כלל את כיכר טיימס הנמצאת בלב ניו־יורק סיטי.‏ החיים שם היו ההיפך הגמור מחיי הכפר!‏ הצלחתי ללכוד את תשומת ליבם של תושבי ניו־יורק העסוקים בכך שהצגתי בפניהם מאמרים בנושאים מעוררי מחשבה ושאלתי אותם:‏ ”‏האם חשבת פעם על השאלה הזאת?‏”‏ רבים הסכימו לקבל את כתבי העת.‏

אחד הדברים שהכי אהבתי בבית־אל הייתה תוכנית הבוקר הרוחנית בהדרכת אח נור.‏ הוא ידע להפיח רוח חיים בפסוקים ולתת להם ייחוס מעשי,‏ וזה כל כך הרשים אותי!‏ הוא נהג לדבר איתנו הבחורים הרווקים כאב הפונה לבניו,‏ ונתן לנו הרבה עצות טובות לגבי האופן שבו יש לנהוג באחיות.‏ ב־1960 החלטתי שאני רוצה להתחתן.‏

הודעתי בכתב שעוד 30 יום אני מתכוון לעזוב את בית־אל,‏ אבל לא קיבלתי תשובה.‏ כעבור 30 יום,‏ אף שהייתי מאוד ביישן,‏ אזרתי אומץ והתקשרתי לשאול אם ההודעה שלי התקבלה.‏ אח רוברט וולן ענה לטלפון ובא למקום שבו עבדתי.‏ הוא שאל אותי מה דעתי על חלוציות מיוחדת או שירות נפתי.‏ ”‏אבל,‏ בוב”‏,‏ השבתי,‏ ”‏אני רק בן 24 ואין לי הניסיון הדרוש”‏.‏

בשירות הנפתי

כשחזרתי הביתה באותו הערב מצאתי מעטפה גדולה בחדרי.‏ היו בה שני טפסים,‏ האחד לחלוציות מיוחדת והשני לשירות הנפתי.‏ וואו!‏ כמעט נפלתי מהכיסא!‏ הייתה לי זכות יקרה מפז לשרת את אחיי כמשגיח נפה בדרום־מערב מיזורי ובמזרח קנזס.‏ לפני שעזבתי את בית־אל נכחתי באסיפה של משגיחים נודדים.‏ אח נור אמר בדברי הסיום שלו:‏ ”‏העובדה שאתם משגיחי נפה או משגיחי מחוז אין משמעה שאתם יודעים יותר מהאחים המקומיים.‏ לחלקם יש הרבה יותר ניסיון מכם.‏ אבל מכורח הנסיבות לא מתאפשר להם ליהנות מזכויות השירות שקיבלתם.‏ יש לכם הרבה מה ללמוד מהם”‏.‏

דבריו התבררו כאמת לאמיתה!‏ דוגמה מעולה לכך היו אח פרד מלהאן ואשתו,‏ יחד עם אחיו צ׳רלי שבאו מן העיר פרסונס שבקנזס.‏ הם למדו את האמת בראשית המאה ה־20.‏ היה זה ממש תענוג לשמוע את החוויות שהם חוו עוד לפני שבאתי לעולם!‏ אח אחר היה ג׳ון ריסטן,‏ קשיש חביב מג׳ופלין,‏ מיזורי,‏ ששירת כחלוץ במשך עשרות שנים.‏ אחים יקרים אלה כיבדו מעומק הלב את הסדר התיאוקרטי.‏ הם גרמו לי להרגיש מוערך למרות שהייתי משגיח נפה צעיר.‏

ב־1962 התחתנתי עם קלוריס קנוקה,‏ חלוצה ג׳ינג׳ית מלאת חיים.‏ המשכתי לשרת כמשגיח נפה עם קלוריס.‏ כיוון שנהגנו להתאכסן אצל אחים,‏ למדנו להכירם טוב יותר.‏ התאפשר לנו לעודד את הצעירים להצטרף למסגרת השירות המורחב.‏ שני צעירים בנפה — ג׳אי קוסינסקי וג׳ו־אן קרסמן — כאילו חיכו לתמריץ הזה.‏ יצאנו איתם לשירות וסיפרנו להם על הברכות שקיבלנו כתוצאה מכך שבחרנו באורח חיים המלווה בהקרבה עצמית,‏ וזה הניע אותם להציב להם מטרות רוחניות.‏ ג׳ו־אן הפכה לחלוצה מיוחדת,‏ וג׳אי שירת בבית־אל.‏ מאוחר יותר הם התחתנו,‏ והם משרתים בשירות הנפתי כבר קרוב ל־30 שנה.‏

משרתים כשליחים

ב־1966 אח נור שאל אותנו אם אנחנו רוצים לשרת בארץ אחרת.‏ ”‏טוב לנו איפה שאנחנו עכשיו”‏,‏ השבנו,‏ ”‏אבל אם יש צורך במקום אחר אנחנו מוכנים לעבור”‏.‏ כעבור שבוע הוזמנו לבית־ספר גלעד.‏ כל כך התרגשתי לחזור לבית־אל לתקופת הלימודים וליהנות שוב מחברתם של אחים שאני אוהב ומוקיר!‏ רקמנו קשרי ידידות עם אחים אחרים שלמדו איתנו בבית־הספר,‏ המשרתים בנאמנות עד היום הזה.‏

קלוריס ואני נשלחנו לאקוודור שבאמריקה הדרומית.‏ לשם נשלחו גם דניס ואדווינה קריסט,‏ אנה רודריגז ודליה סנצ׳ז.‏ דניס ואדווינה קריסט שירתו בעיר הבירה,‏ קיטו.‏ אשתי ואני,‏ ואנה ודליה נשלחנו לקוונקה,‏ העיר השלישית בגודלה באקוודור.‏ שטחה של הקהילה שלנו כלל שני מחוזות.‏ הקהילה הראשונה בקוונקה החלה את דרכה בסלון שלנו.‏ היא כללה אז את ארבעתנו ועוד שני מעוניינים.‏ תהינו איך נצליח לכסות את השטח.‏

קוונקה הייתה מלאה בכנסיות.‏ בחגים נערכו בה תהלוכות דתיות רבות.‏ לתושביה היו הרבה שאלות.‏ לדוגמה,‏ בפעם הראשונה שפגשתי את מריו פולו,‏ אלוף רכיבה על אופניים,‏ הוא הפתיע אותי כששאל:‏ ”‏מי היא הזונה המוזכרת בספר ההתגלות?‏”‏

פעם אחת מריו בא לביתנו בלילה כשהוא מאוד מודאג.‏ כומר אוונגליסטי נתן לו חומר קריאה ובו האשמות חמורות נגד עדי־יהוה.‏ אמרתי למריו שהמואשם צריך לקבל הזדמנות להגן על עצמו.‏ למחרת הזמין מריו את הכומר ואותי כדי לברר את ההאשמות.‏ כשנפגשנו הצעתי שנדבר על השילוש.‏ כאשר קרא הכומר מיוחנן א׳:‏1‏,‏ מריו עצמו הסביר את ההבדל בין המושגים ”‏האלוהים”‏ ו”‏אלוהים”‏ בשפה היוונית.‏ וכך היה עם כל פסוק שהזכיר הכומר.‏ הכומר עזב מבלי שיעלה בידו להוכיח את אמיתותה של דוקטרינת השילוש.‏ זה שכנע את מריו ואשתו שעדי־יהוה מלמדים את האמת,‏ ועם הזמן הם למדו להגן במיומנות על עיקרי האמונה המקראיים.‏ כמה שמחנו לראות את הקהילות בקוונקה גדלות.‏ בעיר עצמה מספר הקהילות הגיע ל־33,‏ כך שבסך הכול בשטח העצום הראשון שנשלחנו אליו הגיע מספר הקהילות ל־63.‏ איזו צמיחה רוחנית אדירה!‏

לחזות בצמיחה מהסניף

ב־1970 הוזמנתי לבוא לסניף בגווייקיל עם אַל סצ׳ולו.‏ ביצענו עבודות משרדיות שונות בסניף.‏ ג׳ו סקרק היה מגיע לסניף בזמנים מסוימים כדי לארוז משלוחי ספרות עבור 46 הקהילות במדינה כולה.‏ לתקופה מסוימת קלוריס שירתה כחלוצה בשעה שאני עבדתי בבית־אל.‏ היא עזרה ל־55 אנשים להתקדם רוחנית עד לשלב הטבילה,‏ ובהרבה כינוסים נטבלו בבת אחת שלושה עד חמישה מתלמידיה.‏

לדוגמה,‏ קלוריס לימדה אישה ששמה לוקרסיה,‏ שבעלה היה מתנגד.‏ למרות זאת,‏ לוקרסיה התקדמה ונטבלה והחלה לשרת כחלוצה רגילה.‏ היא לימדה את ילדיה את דרכי יהוה.‏ שניים מבניה משרתים כעת כזקני־קהילה,‏ בן אחד נתמנה לחלוץ מיוחד,‏ ובתה חלוצה רגילה.‏ נכדתה נישאה לאח למופת ושניהם משרתים כחלוצים מיוחדים.‏ משפחה זו עזרה לרבים ללמוד את האמת.‏

ב־1980 היו כבר כ־000,‏5 מבשרים באקוודור.‏ משרד הסניף נהיה קטן מדי בשבילנו.‏ אח אחד הציע לנו חלקת אדמה מחוץ לגווייקיל ששטחה היה 320 דונם בקירוב.‏ ב־1984 התחלנו לבנות על השטח הזה משרד סניף חדש ואולם כינוסים,‏ אשר נחנכו ב־1987.‏

ידיים נוספות תורמות לצמיחה הרוחנית

במשך השנים התרגשנו לראות הרבה מבשרים וחלוצים ממדינות אחרות שבאו לאקוודור כדי לתמוך בפעילות בשטחים שהיה בהם צורך רב במבשרי מלכות.‏ מקרה אחד שחקוק במוחי הוא המקרה של אנדי קיד,‏ מורה קנדי שיצא לגמלאות.‏ הוא עבר לאקוודור ב־1985,‏ כשהוא בן 70,‏ ושירת בנאמנות עד מותו ב־2008 בגיל 93.‏ בפעם הראשונה שפגשתי אותו בשטח שאליו נשלח,‏ הוא היה זקן־הקהילה היחיד בקהילה קטנטנה.‏ אף שהספרדית שלו הייתה דלה,‏ הוא עשה מאמצים כבירים כדי לתת הרצאה פומבית ולהדריך את שיעור המצפה.‏ הוא גם הדריך את בית־הספר לשירות התיאוקרטי והגיש את רוב חלקיה של אסיפת השירות!‏ כיום יש באזור ההוא שתי קהילות משגשגות ובהן כמעט 200 מבשרים,‏ וזקני־קהילה מקומיים רבים.‏

אח ארנסטו דיאז,‏ שעבר עם משפחתו מארצות־הברית לאקוודור,‏ אמר את הדברים הבאים שמונה חודשים לאחר המעבר:‏ ”‏שלושת ילדינו תפסו את השפה והפכו למורים מעולים.‏ בתור אב לילדים,‏ השגתי מטרה שנראתה לי בעבר בלתי אפשרית בסדר העולמי הזה:‏ לשרת כחלוץ רגיל במסגרת השירות המורחב עם משפחתי.‏ בסך הכול אנו מנהלים 25 תוכניות לשיעורי מקרא.‏ הודות לכל זה משפחתנו מלוכדת יותר,‏ ומעל הכול אני חש קרוב ליהוה יותר מאי פעם”‏.‏ אנחנו מעריכים מכל ליבנו אחים ואחיות יקרים אלה!‏

בשנת 1994 התרחב הסניף,‏ והוכפל שטחם של המבנים השונים.‏ ב־2005 היו כבר יותר מ־000,‏50 מבשרים באקוודור,‏ והיה צורך להרחיב את הסניף עוד יותר.‏ לכן הגדילו את שטחו של אולם הכינוסים,‏ בנו מתחם מגורים חדש ומשרדי תרגום חדשים.‏ מבנים חדשים אלה נחנכו ב־31 באוקטובר 2009.‏

כשסילקו אותי מבית־הספר ב־1942 היו קרוב ל־000,‏60 עדי־יהוה בארצות־הברית.‏ כיום יש יותר ממיליון.‏ כשהגענו לאקוודור ב־1966 היו בה כ־400,‏1 מבשרי מלכות.‏ כעת יש יותר מ־000,‏68.‏ ואני בטוח שיצטרפו עוד רבים נוספים מקרב 000,‏120 תלמידי המקרא ומקרב למעלה מ־000,‏232 האנשים שנכחו בשנת 2009 בערב הזיכרון למות המשיח.‏ יהוה בהחלט בירך את משרתיו בצורה שלא העלנו על דעתנו.‏ זה כל כך מרגש לחיות במקום שבו התרחשה צמיחה רוחנית אדירה הממשיכה עד היום!‏a

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 5]‏

כינוס תחת כיפת השמיים (‏1981)‏ ואולם הכינוסים של גווייקיל (‏2009)‏ על אותה חלקת אדמה