הייתי עד לכוחה של האמת המקראית

סיפורו של ויטו פְרַאֵזֶה

סביר להניח שמעולם לא שמעת את השם טרנטינרה.‏ זוהי עיירה קטנה דרומית לנאפולי שבאיטליה.‏ הוריי ואחי הבכור אנג׳לו נולדו שם.‏ לאחר שאנג׳לו נולד,‏ היגרו הוריי לארצות־הברית והתיישבו ברוצ׳סטר,‏ ניו יורק,‏ שם אני נולדתי ב־1926.‏ אבי פגש לראשונה את תלמידי המקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה,‏ ב־1922.‏ זמן קצר לאחר מכן הפכו אבי ואימי לתלמידי מקרא.‏

אבי היה אדם רגוע ומהורהר מטבעו,‏ אבל אי־צדק הכעיס אותו.‏ הוא לא יכול היה לסבול את זה שאנשי הכמורה השאירו את האנשים בבערותם,‏ לכן הוא לא החמיץ אף הזדמנות לשוחח עם אחרים על אמיתות המקרא.‏ כאשר פרש לגמלאות,‏ הוא החל לשרת בשירות מורחב כחלוץ והמשיך בכך עד שנאלץ להפסיק את החלוציות בגיל 74,‏ וזאת בשל מצבו הבריאותי והחורפים הקשים.‏ אבל גם אז הוא המשיך לבשר בין 40 ל־60 שעות בחודש עד שנות ה־90 לחייו.‏ דוגמתו של אבי השפיעה עליי עמוקות.‏ לאבי אומנם היה חוש הומור,‏ אבל הוא היה טיפוס רציני.‏ הוא נהג לומר:‏ ”‏צריך להתייחס לאמת ברצינות”‏.‏

אבי ואימי עשו כל מאמץ ללמד את כל חמשת ילדיהם את דבר־אלוהים.‏ נטבלתי ב־23 באוגוסט 1943,‏ וביוני 1944 התחלתי לשרת כחלוץ.‏ אחותי כרמלה שירתה כחלוצה בז׳נבה שבמדינת ניו יורק יחד עם שותפתה העליזה פרן.‏ לא לקח לי הרבה זמן להבין שפרן היא הבחורה שעימה אני רוצה לבלות את שארית חיי.‏ התחתנו באוגוסט 1946.‏

משרתים כשליחים

שני המקומות הראשונים אליהם נשלחנו כחלוצים מיוחדים היו הערים ז׳נבה ונוריץ’‏ שבניו יורק.‏ באוגוסט 1948 נפלה בחלקנו הזכות ללמוד בכיתה ה־12 של בית־ספר גלעד.‏ לאחר מכן נשלחנו לנאפולי שבאיטליה יחד עם עוד זוג שליחים,‏ קרל וג׳ואן רידג׳ווי.‏ באותם ימים התקשתה נאפולי להשתקם מנזקי המלחמה.‏ היה קשה למצוא בית מגורים,‏ לכן במשך מספר חודשים התגוררנו בדירה קטנטנה בת שני חדרים.‏

בילדותי שמעתי את הוריי מדברים בניב הנפוליטני,‏ לכן האיטלקית שלי — למרות המבטא האמריקאי — הייתה די מובנת.‏ בהתחלה פרן התקשתה ללמוד את השפה.‏ אבל אני חייב לומר שמהר מאוד היא הגיעה לרמה שלי ומאוחר יותר אפילו עברה אותי.‏

בתחילה,‏ המעוניינים היחידים שפגשנו בנאפולי היו משפחה בת ארבע נפשות.‏ הם נהגו למכור סיגריות מוברחות.‏ בכל יום עבודה,‏ עברה תרזה,‏ אחת מבני המשפחה,‏ שינוי מדהים.‏ בבוקר,‏ כאשר הכיסים הרבים בחצאיתה היו מלאים בסיגריות,‏ היא נראתה שמנה.‏ אבל בערב היא נראתה רזה כמו מקל.‏ משפחה זו עברה מהפך מוחלט בזכות האמת.‏ בסופו של דבר,‏ הפכו 16 מבני המשפחה לעדי־יהוה.‏ כיום יש בעיר נאפולי קרוב ל־3,700 עדים.‏

התנגדות לפעילותנו

לאחר ששהינו תשעה חודשים בלבד בנאפולי,‏ הרשויות הורו לארבעתנו לעזוב את העיר.‏ נסענו לשווייץ למשך כחודש,‏ וחזרנו לאיטליה עם אשרות תייר.‏ פרן ואני נשלחנו לטורינו.‏ בהתחלה,‏ גברת אחת השכירה לנו חדר ואפשרה לנו להשתמש בחדר האמבטיה והמטבח שלה.‏ כאשר בני הזוג רידג׳ווי הגיעו לטורינו,‏ שכרנו יחד דירה.‏ לימים,‏ חמישה זוגות שליחים גרו באותו בית.‏

כאשר הורו לנו הרשויות לעזוב את טורינו בשנת 1955,‏ כבר הונח היסוד להקמת ארבע קהילות חדשות.‏ אחים מקומיים כשירים יכלו בשלב זה לטפל בצורכי אותן קהילות.‏ הרשויות אמרו לנו:‏ ”‏אנחנו בטוחים שכאשר אתם האמריקנים תלכו,‏ כל מה שבניתם ירד לטמיון”‏.‏ אך הגידול שנרשם לאחר מכן הראה שהצלחת הפעילות תלויה באלוהים.‏ כיום יש בטורינו למעלה מ־4,600 עדים ו־56 קהילות.‏

פירנצה — עיר נפלאה

העיר הבאה אליה נשלחנו הייתה פירנצה.‏ פעמים רבות שמענו על עיר זו,‏ כיוון שאחותי כרמלה ובעלה,‏ מרלין הארצלר,‏ שירתו שם כשליחים.‏ אבל תארו לעצמכם לגור שם.‏ מקומות כמו פיאצה דלה סיניוריה,‏ פונטה וקיו,‏ פיאצלה מיכלאנג׳לו ופלאצו פיטי,‏ הפכו את העיר למקום נפלא!‏ כמה שמחנו לראות את תגובתם של כמה מתושבי פירנצה לבשורה הטובה.‏

לימדנו משפחה אחת וההורים נטבלו.‏ אולם אב המשפחה נהג לעשן.‏ בשנת 1973 ציין המצפה שעישון הינו הרגל טמא וקרא לקהל הקוראים לחדול מן ההרגל.‏ ילדיו הגדולים של האיש התחננו בפניו שיפסיק לעשן.‏ הוא הבטיח שיעשה זאת אבל לא הצליח בכך.‏ ערב אחד שלחה האישה את התאומים בני התשע לבד למיטה מבלי שהתפללה עימם לפני השינה.‏ מאוחר יותר היא הרגישה לא־טוב עם זה והלכה לחדרם.‏ אבל הם כבר הספיקו להתפלל לבד.‏ ”‏על מה התפללתם?‏”‏ היא שאלה.‏ ”‏יהוה בבקשה תעזור לאבא להפסיק לעשן”‏,‏ השיבו הילדים.‏ האישה קראה לבעלה,‏ ואמרה:‏ ”‏בוא תקשיב לתפילה של הילדים שלך”‏.‏ כאשר שמע את תפילתם הוא פרץ בבכי ואמר:‏ ”‏אני בחיים לא אעשן יותר!‏”‏ הוא עמד בהבטחתו וכעת למעלה מ־15 מבני משפחתו הם עדי־יהוה.‏

משרתים באפריקה

בשנת 1959 נשלחנו למוּגַדישוּ שבסומליה יחד עם שני שליחים נוספים,‏ ארטורו לווריס ואחי אנג׳לו.‏ המצב הפוליטי היה מתוח כאשר הגענו לשם.‏ ממשלת איטליה הייתה אמורה להוביל את סומליה לעצמאות תחת מנדט של האומות המאוחדות,‏ אבל נראה היה שהמצב הולך ומידרדר.‏ חלק מהאיטלקים שאותם לימדנו את האמת עזבו את המדינה,‏ ולא ניתן היה לייסד שם קהילה.‏

באותה תקופה הציע משגיח האזור שאשמש כעוזרו.‏ וכך התחלנו לבקר במדינות השכנות.‏ חלק מהאנשים שאותם לימדנו התקדמו,‏ אך נאלצו לעזוב את מולדתם בשל רדיפות.‏ אחרים שנשארו התנסו בסבל רב.‏a דמעות מציפות את עינינו בכל פעם שאנו חושבים על אהבתם ליהוה ועל הסבל שחוו כדי לשמור על נאמנותם.‏

החום והלחות בסומליה ובאריתריאה היו פעמים רבות קיצוניים.‏ חלק מהמאכלים המקומיים החריפים גרמו לנו להרגיש את החום עוד יותר.‏ בפעם הראשונה שיצא לנו לאכול את אחד המאכלים האלה בביתה של תלמידת מקרא,‏ אשתי אמרה בצחוק שהיא מרגישה שהאוזניים שלה ”‏נדלקו”‏ כמו רמזורים אדומים!‏

כאשר אנג׳לו וארטורו נשלחו למקום חדש,‏ נשארנו לבד.‏ זה לא היה קל להישאר לבד בלי אף אחד שיעודד אותנו.‏ אבל המצב הזה עזר לנו לקרוב עוד יותר ליהוה ולבטוח בו ביתר שאת.‏ ביקורים במדינות שבהן הפעילות נאסרה על־פי חוק עודדו אותנו מאוד.‏

בסומליה התנסינו בקשיים שונים.‏ לא היה לנו מקרר,‏ לכן קנינו רק את כמות המזון שהיינו צריכים לאותו יום — בין היתר קנינו בשר כריש פטיש או פירות מקומיים,‏ כגון מנגו,‏ פפאיה,‏ אשכוליות,‏ קוקוסים ובננות.‏ פעמים רבות נאבקנו בחרקים מעופפים.‏ לפעמים הם נחתו על הצוואר שלנו בשעה שניהלנו שיעורי מקרא בביתם של אנשים.‏ טוב לפחות שהיה לנו קטנוע,‏ כך שלא נאלצנו ללכת שעות רבות בשמש הקופחת.‏

חוזרים לאיטליה

תודות לנדיבותם של חברים,‏ התאפשר לנו לעלות על ספינה להובלת בננות ולהפליג לאיטליה כדי לנכוח בכינוס הבינלאומי שהתקיים בטורינו ב־1961.‏ נודע לנו שאנו עומדים להישלח ליעד חדש.‏ בספטמבר 1962 חזרנו לאיטליה והתחלתי לשרת שם כמשגיח נפה.‏ קנינו מכונית קטנה אשר שימשה אותנו במשך חמש שנות שירותנו בשתי נפות.‏

לאחר החום באפריקה נאלצנו עכשיו להתמודד עם הקור.‏ בחורף הראשון,‏ בשעה שביקרנו בקהילה השוכנת לרגלי האלפים,‏ ישנו מעל מחסן תבן בחדר בלי חימום.‏ היה כל כך קר שהלכנו לישון לבושים במעילים שלנו.‏ לא רחוק משם,‏ מתו באותו לילה מהקור ארבע תרנגולות ושני כלבים!‏

מאוחר יותר שירתי גם כמשגיח מחוז.‏ באותן שנים נסענו בכל רחבי איטליה.‏ במקומות מסוימים,‏ כגון קלבריה וסיציליה,‏ ביקרנו פעמים רבות.‏ עודדנו את הצעירים להתקדם מבחינה רוחנית ולשאוף לשרת כמשגיחים בקהילה,‏ כמשגיחים נודדים,‏ או כחברי בית־אל.‏

למדנו רבות מחברים נאמנים ששירתו את יהוה בכל ליבם.‏ למדנו להעריך את מעלותיהם,‏ כגון נאמנות מוחלטת ליהוה,‏ נדיבות,‏ אהבה כלפי אחיהם,‏ כושר הסתגלות ורוח של הקרבה עצמית.‏ נכחנו בחתונות שנערכו באולמי מלכות על־ידי אחים שזכו להכרה חוקית כאנשי דת,‏ דבר שלפני שנים לא ניתן היה אף להעלות על הדעת שיקרה באיטליה.‏ אסיפות הקהילה אינן נערכות עוד במטבחים של אחים,‏ ואף אחד לא צריך לשבת על גבי קורות עץ,‏ כפי שהיה בעבר בטורינו.‏ כיום לרוב הקהילות יש אולמי מלכות יפים המסבים כבוד ליהוה.‏ איננו עורכים עוד כינוסים במקומות לא־מתאימים,‏ אלא באולמי כינוסים רחבי ידיים.‏ עד כמה משמח לראות שמספר המבשרים הגיע ללמעלה מ־243,000 איש.‏ כשאנחנו הגענו לאיטליה היו שם בסך הכול 490 מבשרים.‏

עשינו את הבחירות הנכונות

לפעמים עברנו תקופות לא־קלות,‏ למשל כאשר התגעגענו הביתה או כשהיינו חולים.‏ פרן הייתה נתקפת געגועים הביתה בכל פעם שראתה את הים.‏ כמו כן,‏ היא נאלצה לעבור שלושה ניתוחים קשים.‏ במקרה אחד,‏ כאשר הייתה בדרכה לנהל שיעור מקרא,‏ תקף אותה מתנגד עם קלשון.‏ גם תקרית זו שלחה אותה לבית־החולים.‏

למרות שלפעמים חשנו רפיון ידיים,‏ ’‏הוחלנו ליהוה’‏ ברוח הכתוב באיכה ג׳:‏24‏.‏ הוא אלוהי הנחמה.‏ באחת התקופות הקשות,‏ קיבלה פרן מכתב יפהפה מאח נתן נור.‏ הוא כתב שמאחר שהוא נולד ליד העיר בית לחם שבפנסילבניה,‏ שם החלה פרן לשרת כחלוצה,‏ הוא יודע היטב שנשים פנסילבניות כמוה הן נשים חזקות ונחושות.‏ והוא צדק.‏ במשך השנים זכינו לקבל עידוד בדרכים רבות ומאנשים רבים.‏

חרף הקשיים השתדלנו לשמור על התלהבותנו בשירות.‏ פרן משווה את רוח ההתלהבות ל”‏למברוסקו”‏,‏ יין איטלקי מבעבע וערב לחך,‏ ואומרת בצחוק:‏ ”‏אסור לנו לתת לרוח ההתלהבות שלנו לאבד את הבועות שלה”‏.‏ לאחר למעלה מ־40 שנה בשירות הנפתי והמחוזי,‏ הוענקה לנו זכות שירות חדשה — לבקר ולארגן קבוצות וקהילות בשפות זרות.‏ קבוצות אלו מבשרות לאנשים מאריתריאה,‏ אתיופיה,‏ בנגלדש,‏ גאנה,‏ הודו,‏ הפיליפינים,‏ ניגריה,‏ סין,‏ סרי לנקה וארצות אחרות.‏ אין ספר היכול להכיל את כל הדרכים הנפלאות שבהן זכינו לראות כיצד כוחו של דבר־אלוהים שינה את חייהם של מי שטעמו את חסדו של יהוה (‏מיכה ז׳:‏18,‏ 19‏)‏.‏

אנו מתפללים יום יום ליהוה ומבקשים ממנו שימשיך להעניק לנו את הכוחות הנפשיים והפיזיים הדרושים לנו כדי למלא את שירותנו.‏ חדוות אלוהים היא מעוזנו.‏ היא גורמת לעינינו לנצוץ,‏ ומשכנעת אותנו שעשינו את הבחירות הנכונות בחיים כשבחרנו להפיץ את האמת המקראית (‏אפ׳ ג׳:‏7;‏ קול׳ א׳:‏29‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תרשים/‏תמונות בעמודים 27–29]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

הוריי בעיר רוצ׳סטר שבניו יורק

1948

בסאות’‏ לנסינג בעת הלימודים בכיתה ה־12 של גלעד

1949

עם פרן לפני הנסיעה לאיטליה

קאפרי,‏ איטליה

1952

בטורינו ונאפולי עם שליחים נוספים

1963

פרן עם מספר תלמידות מקרא שלה

‏”‏אסור לנו לתת לרוח ההתלהבות שלנו לאבד את הבועות שלה”‏