שאלות של קוראים

לפני שלמדנו את האמת אשתי ואני החלטנו לבצע הפריה חוץ־גופית כי רצינו להביא ילד לעולם.‏ לא נעשה שימוש בכל הביציות המופרות שלנו (‏עובָּרים)‏,‏ וחלק מהן נשמרו בהקפאה.‏ האם יש להמשיך לשמור אותן או האם ניתן להשמידן?‏

זו רק סוגיה מוסרית־אתית כבדת משקל אחת מני רבות שאיתן נאלצים להתמודד זוגות המחליטים לבצע הפריה חוץ־גופית (‏IVF)‏. לכל זוג יש אחריות לפני יהוה להחליט מה לעשות.‏ בכל אופן,‏ אולי יהיה זה למועיל לסקור בקצרה טכנולוגיית רבייה מסייעת זו.‏

בשנת 1978 אישה מאנגליה הייתה לאישה הראשונה שנשאה ברחמה תינוקת מבחנה.‏ קודם לכן היא לא הצליחה להיכנס להיריון מאחר שהחצוצרות שלה היו חסומות ולא אפשרו לזרע להיפגש עם הביצית (‏או הביציות)‏ שלה.‏ צוות רפואי שאב ממנה בהליך כירורגי ביצית בשלה,‏ הניח אותה בצלוחית והפרה אותה עם זרע שנלקח מבעלה.‏ העובר שנוצר הונח בכלי שהכיל חומרים מזינים,‏ וניתן לו זמן להתפתח.‏ אחרי כן הוא הוחדר לרחמה של האישה ונקלט שם.‏ בחלוף הזמן היא ילדה תינוקת.‏ הליכים מעין אלה כונו בהמשך הפריה חוץ־גופית,‏ או הפריית מבחנה.‏

אומנם השיטות משתנות ממדינה למדינה,‏ אך לרוב הפריה חוץ־גופית מתבצעת בדרך הבאה:‏ במשך שבועות האישה נוטלת תרופות פריון חזקות הגורמות לשחלות שלה לייצר מספר רב של ביציות.‏ הבעל מתבקש לספק זרע טרי על־ידי אוננות.‏ במעבדה מאחדים את הביציות עם הזרע השטוף,‏ ולאחר מכן עשויות להתקבל מספר ביציות מופרות.‏ הביציות המופרות מתחילות להתחלק,‏ וכך נוצרים עוברים אנושיים.‏ לאחר יום או יותר בודקים בקפידה את העוברים שנוצרו בניסיון להפריד בין העוברים הפגומים ובין אלה שנראים בריאים ושגדולים הסיכויים שייקלטו ברחם ויתפתחו.‏ בערך ביום השלישי נהוג להחדיר לרחמה של האישה לא עובר אחד אלא שניים או שלושה מהעוברים הטובים ביותר על מנת להגדיל את הסיכוי להיריון.‏ אם עובר אחד או יותר ייקלטו,‏ האישה תהרה,‏ וניתן לצפות שהיא תלד בבוא העת.‏

אך מה לגבי העוברים שלא הושתלו ברחם,‏ לרבות אלה שנראו פחות בריאים או אף פגומים?‏ ללא טיפול יחדלו עד מהרה העוברים העודפים להתקיים.‏ בטרם יקרה הדבר ניתן להקפיא את העוברים הללו בחנקן נוזלי.‏ לשם מה?‏ אם ההשתלה הראשונה של העוברים נכשלת,‏ אפשר להשתמש בחלק מהעוברים שנותרו כדי לבצע השתלה נוספת בעלות נמוכה יותר.‏ אך הדבר מעלה מספר סוגיות אתיות.‏ בדומה לזוג שהציג את השאלה שבפתיח,‏ רבים מתחבטים בשאלה מה לעשות לגבי העוברים המוקפאים שלהם.‏ אולי הם אינם רוצים עוד ילדים.‏ ייתכן שהגיל או המצב הכלכלי של ההורים אינו מאפשר ניסיון השתלה נוסף.‏ אפשר שהם חוששים מהסיכונים הכרוכים בהיריון מרובה עוברים.‏a כמו כן,‏ מוות או נישואין מחודשים של אחד מבני הזוג או של שניהם עלולים לסבך את העניינים.‏ אין ספק שישנם גורמים רבים שיש לתת עליהם את הדעת,‏ וכתוצאה מכך יש זוגות שמחליטים להמשיך לשלם דמי אחסון במשך שנים.‏

ב־2008 ציין אמבריולוג בכיר בכתב העת ניו יורק טיימס שמטופלים רבים אובדי עצות לחלוטין בשאלה מה לעשות עם העוברים העודפים.‏ במאמר נאמר:‏ ”‏במרפאות ברחבי המדינה ישנם לפחות 000,‏400 עוברים מוקפאים,‏ ונוספים להם עוד ועוד עוברים מדי יום.‏ .‏.‏.‏ ניתן לשמר עוברים במשך עשור או יותר אם מקפיאים אותם כיאות,‏ אבל לא כל העוברים ישרדו לאחר הפשרתם”‏ (‏ההדגשה שלנו)‏.‏ עובדה זו גורמת לכמה משיחיים לעצור לרגע ולשקול את העניין.‏ מדוע?‏

טוב יעשו זוגות משיחיים המתמודדים עם הסוגיות המתעוררות כתוצאה מהפריה חוץ־גופית אם ייתנו דעתם לדילמות הכרוכות במקרה רפואי אחר.‏ ייתכן שמשיחי יצטרך להחליט כיצד לפעול במקרה שאחד מיקיריו נמצא במצב סופני ומוחזק בחיים באופן מלאכותי באמצעות מכשירים תומכי חיים,‏ כגון מכונת הנשמה.‏ משיחיים אמיתיים מגנים הזנחה של מצב רפואי;‏ בהתאם לכתוב בשמות כ׳:‏13 ובתהלים ל״ו:‏10 הם מוקירים מאוד את החיים.‏ בהוצאת עורו!‏ מ־8 במאי 1974 (‏אנג׳)‏ נאמר:‏ ”‏מאחר שהם מכבדים את השקפת אלוהים לגבי קדושת החיים,‏ מתחשבים במצפונם שלהם ומצייתים לחוקי המדינה,‏ מי שחפצים לחיות את חייהם על־פי עקרונות המקרא לעולם לא יבצעו המתת חסד אקטיבית”‏,‏ כלומר פעולה יזומה שמטרתה לשים קץ לחיי המטופל.‏ אולם במקרים מסוימים מכשירים תומכי חיים הם הדבר היחיד שמשאיר את האדם האהוב בחיים.‏ על חברי המשפחה להחליט אם להמשיך להפעיל את המכשירים תומכי החיים או לנתקם.‏

אמת,‏ לא מדובר באותו מצב שבו נתונים בני זוג אשר ביצעו הפריה חוץ־גופית וכעת יש להם עוברים מאוחסנים.‏ אך אחת האפשרויות הפתוחות בפניהם היא להוציא את העוברים המוקפאים מהחנקן הנוזלי ולהניח להם להפשיר.‏ ללא התנאים המלאכותיים של ההקפאה ידרדר במהרה מצבם של העוברים עד שבסופו של דבר הם יחדלו להתקיים.‏ על בני הזוג להחליט אם הם מוכנים להרשות לכך לקרות (‏גל׳ ו׳:‏7‏)‏.‏

בני זוג שהחליטו מרצונם לבצע הפריה חוץ־גופית בתקווה שהאישה תהרה ותביא ילד לעולם אולי יבחרו לשאת את ההוצאות הכספיות הכרוכות בשימור העוברים המוקפאים שנותרו להם או שהם אולי יחליטו להשתמש בהם בעתיד בניסיון להביא ילד לעולם.‏ אולם זוג אחר עשוי להחליט להפסיק לתחזק את העוברים המוקפאים,‏ מתוך מחשבה שהם מוחזקים בחיים רק בזכות אמצעים מלאכותיים.‏ על משיחיים המתמודדים עם החלטה זו מוטלת האחריות לפני אלוהים להשתמש במצפונם המודרך על־פי המקרא.‏ שאיפתם צריכה להיות לשמור על מצפון נקי מבלי להתעלם ממצפונם של אחרים (‏טימ״א א׳:‏19‏)‏.‏

לדברי אנדוקרינולוג המומחה בתחום הפוריות,‏ רוב הזוגות ”‏היו מבולבלים ובו בזמן מוטרדים מאוד בשל האחריות להחליט מה לעשות עם העוברים [‏המוקפאים]‏ שלהם”‏.‏ מסקנתו הייתה:‏ ”‏בעיני זוגות רבים נראה שאין החלטה טובה”‏.‏

כמובן,‏ אם משיחיים אמיתיים בכלל חושבים על האפשרות לבצע הפריה חוץ־גופית,‏ הם חייבים לשקול את כל ההשלכות כבדות המשקל הכרוכות בטכנולוגיה זו.‏ עצת המקרא היא:‏ ”‏ערום [‏פיקח]‏ ראה רעה ונסתר,‏ ופתיים עברו ונענשו”‏ (‏מש׳ כ״ב:‏3‏)‏.‏

בני זוג לא־נשואים אשר לומדים את המקרא רוצים להיטבל,‏ אך אין באפשרותם למסד את הקשר ביניהם כיוון שהגבר הינו שוהה בלתי חוקי במדינה.‏ הממשלה אינה מאפשרת לשוהים בלתי חוקיים להתחתן.‏ האם הם יכולים לחתום על הצהרה על שבועת אמונים ואחרי כן להיטבל?‏

זה אולי נראה פתרון טוב,‏ אבל זוהי אינה הדרך המקראית לפתור את הבעיה.‏ כדי להבין את הסיבה לכך,‏ הבה נבחן תחילה מהי המטרה של הצהרה על שבועת אמונים,‏ כיצד ניתן להשתמש בה ובאילו מקרים.‏

הצהרה על שבועת אמונים היא הצהרה כתובה הנחתמת לעיני עדים על־ידי בני זוג אשר אינם מורשים להתחתן מהסיבה המפורטת בהמשך.‏ במסמך זה הם מתחייבים לשמור נאמנות זה לזה ולמסד את הקשר באופן חוקי אם הדבר יתאפשר בעתיד.‏ בעיני הקהילה הם ייחשבו כמי שהתחייבו לפני אלוהים ולעיני עדים להישאר נאמנים זה לזה,‏ וכך ניתן יהיה להתייחס לאיחוד ביניהם כאילו אושר על־ידי הרשויות.‏

מדוע ומתי משתמשים בהצהרה על שבועת אמונים?‏ יהוה ייסד את מוסד הנישואין,‏ והוא מייחס לו חשיבות רבה.‏ בנו ישוע אמר:‏ ”‏מה שחיבר אלוהים תחת עול אחד אל יפריד האדם”‏ (‏מתי י״ט:‏5,‏ 6;‏ בר׳ ב׳:‏22–24‏)‏.‏ הוא הוסיף:‏ ”‏כל המגרש את אשתו שלא על דבר זנות [‏אי־מוסריות מינית]‏ ונושא אחרת,‏ נואף”‏ (‏מתי י״ט:‏9‏)‏.‏ לפיכך ”‏זנות”‏,‏ כלומר אי־מוסריות מינית,‏ הינה הבסיס המקראי היחידי לגירושין.‏ אם,‏ למשל,‏ גבר מקיים יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין,‏ אשתו החפה מפשע יכולה לבחור אם להתגרש ממנו או לא.‏ אם היא בוחרת להתגרש ממנו,‏ היא חופשייה להינשא מחדש.‏

עם זאת,‏ במספר מדינות,‏ במיוחד בעבר,‏ הכנסייה השלטת לא קיבלה את העיקרון המקראי הברור הזה.‏ תחת זאת,‏ היא לימדה שבשום מצב לא ניתן להתגרש.‏ מסיבה זו במקומות מסוימים שבהם לכנסייה הייתה השפעה רבה,‏ החוק האזרחי אינו מתיר גירושין,‏ גם לא מהסיבה התקפה שציין ישוע.‏ במדינות אחרות ניתן להתגרש,‏ אך התהליך מאוד מסובך ומייגע,‏ והוא עלול להימשך שנים רבות מאוד.‏ הכנסייה או הממשלה כביכול ’‏עוצרות’‏,‏ או מונעות,‏ את מה שמקובל על אלוהים (‏מה״ש י״א:‏17‏)‏.‏

לדוגמה,‏ זוג מסוים עשוי להתגורר במדינה שבה בלתי אפשרי להתגרש או קשה במיוחד לעשות זאת,‏ ואולי עלולות לחלוף שנים עד שהגירושין ייכנסו לתוקף.‏ בני הזוג יכולים לחתום על הצהרה על שבועת אמונים,‏ וזאת בתנאי שהם עשו כל מאמץ סביר כדי לשים קץ לנישואיהם החוקיים הנוכחיים ושהם כשירים להינשא בעיני אלוהים.‏ סידור זה הינו סידור מתחשב של הקהילה המשיחית שניתן להשתמש בו במדינות כאלו.‏ אולם סידור זה אינו חל ברוב המדינות שבהן אפשר להתגרש,‏ גם אם תהליך הגירושין יקר ומסובך יחסית.‏

הואיל ולא הבינו מהי המטרה של הצהרה על שבועת אמונים,‏ שאלו כמה המתגוררים במדינות שבהן ניתן להתגרש אם אפשר לחתום על מסמך כזה במקום להתמודד עם הסיבוכים והטרחה הכרוכים בתהליך הגירושין.‏

במקרה המתואר בתחילת המאמר,‏ הגבר והאישה החיים יחד ומנהלים אורח חיים לא־מוסרי רוצים להתחתן.‏ מבחינה מקראית כל אחד מהצדדים חופשי להינשא;‏ אף אחד מהם אינו מחויב לבן זוג קודם.‏ עם זאת,‏ הגבר שוהה במדינה באופן לא־חוקי,‏ והממשלה אינה מאפשרת לשוהה בלתי חוקי להינשא.‏ (‏במדינות רבות הרשויות מאפשרות נישואין גם במקרה שאחד הצדדים או שניהם אינם בעלי מעמד חוקי במדינה.‏)‏ במקרה המדובר,‏ המדינה כן מתירה גירושין.‏ לכן לא ניתן לחתום על הצהרה על שבועת אמונים במדינה זו.‏ שים לב שאין מדובר במקרה שבו אחד מבני הזוג מנסה להתגרש ללא הצלחה.‏ שניהם חופשיים להינשא.‏ אך כיצד יוכלו לעשות זאת בהתחשב במעמדו הלא־חוקי של האיש?‏ הם אולי יצטרכו לנסוע למדינה אחרת שבה מעמדו לא יהווה מכשול.‏ ייתכן שאף יתאפשר להם להינשא במדינה שבה הם מתגוררים,‏ אם האיש ינקוט צעדים על מנת להשיג שם מעמד חוקי.‏

לפיכך בני הזוג יכולים להתאים את חייהם לאמות המידה של אלוהים ולחוקי הקיסר (‏מר׳ י״ב:‏17;‏ רומ׳ י״ג:‏1‏)‏.‏ אם הם יעשו זאת,‏ הם יהיו כשירים להיטבל (‏עב׳ י״ג:‏4‏)‏.‏