יהוה מרעיף ברכות על מי שמגלים רוח נדיבה
מתוך כבוד לבני אדם חנן אותנו בוראנו במתנה יקרה לאין ערוך, מתת הבחירה החופשית. בנוסף לכך, הוא מרעיף ברכות על מי שבחוסר אנוכיות משתמשים בבחירה החופשית שלהם לקידום עבודת אלוהים האמיתית ותורמים את חלקם לקידוש שם אלוהים ולהגשמת מטרתו הנאדרת. יהוה אינו חפץ בציות מכאני הנובע מתוך איומים וכפייה, אלא מוקיר מסירות מרצון המוּנעת מאהבה אמיתית ומהערכה עמוקה.
לדוגמה, כאשר נדדו בני ישראל במדבר סיני הורה להם יהוה להקים מרכז פולחני. הוא אמר: ”קחו מאתכם תרומה ליהוה. כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהוה” (שמ׳ ל״ה:5). כל אחד מבני ישראל יכול היה לתת כפי שידו משגת, ובכל תרומה מרצון — ולא משנה מה היה טבעה או גודלה — ניתן היה לעשות שימוש מתאים להגשמת מטרת אלוהים. מה הייתה תגובת העם?
”כל איש אשר נְשָאוֹ לבו, וכל אשר נָדְבָה רוחו אותו” תרם תרומה מרצון וב’נדיבות לב’. גברים ונשים תרמו מרצון למלאכת יהוה. הם תרמו סיכות נוי, נזמים, טבעות, זהב, כסף, נחושת, חוטי תכלת, צמר ארגמן, אריגי שני, פשתן, שיער עיזים, עורות אילים הצבועים אדום, עורות תחשים, עצי שיטים, אבני חן, בושם ושמן. לבסוף התברר כי ”המלאכה [החומרים שנתרמו] הייתה דַיָם לכל המלאכה, לעשות אותה והותר” (שמ׳ ל״ה:21–24, 27–29; ל״ו:7).
אך מה ששימח את יהוה יותר מכול לא היו החומרים שנתרמו אלא הרוח הנדיבה שהפגינו בני העם אשר תמכו בעבודת אלוהים הטהורה. לבם הניע אותם לתרום גם מזמנם וממרצם. ”וכל אישה חכמת לב בידיה טוו”, מוסר הכתוב. ”וכל הנשים אשר נשא לבן אותָנָה בחוכמה, טוו את [שיער] העיזים”. יתרה מזו, יהוה העניק לבצלאל ’חוכמה, תבונה ודעת בכל מלאכה’. למעשה, אלוהים חנן את בצלאל ואת אהליאב בכישורים הנחוצים לביצוע כל מלאכה שנדרשה (שמ׳ ל״ה:25, 26, 30–35).
כאשר הזמין יהוה את בני ישראל לתרום, הוא ידע בביטחון מלא כי ”כל נדיב לבו” יתמוך בעבודת אלוהים האמיתית. בתגובה בירך אלוהים ביד רחבה את נדיבי הלב: הוא העניק להם הדרכה ומילא את לבם בשמחה אין קץ. כך הראה יהוה שכאשר הוא מברך את הרוח הנדיבה של משרתיו, הוא מוודא שלא חסרים להם המשאבים או המומחיות לביצוע רצונו (תהל׳ ל״ד:10). אין ספק שכל עוד תשרת את יהוה ללא אנוכיות, הוא יברך את הרוח הנדיבה שאתה מגלה.