יהוה הטה אוזן לתפילותיי

ביקור ששינה את חיי

נולדתי ב־22 בדצמבר 1929 בנוביל,‏ כפר קטן המורכב מתשע חוות,‏ השוכן בקרבת בסטון בארדנים הבלגיים.‏ יש לי זיכרונות נעימים רבים מילדותי בחווה.‏ אחי הקטן,‏ רֶמון,‏ ואני נהגנו לחלוב ביד את הפרות בחווה מדי יום ועזרנו לאסוף את הקציר.‏ בכפר שררה אווירה של סולידריות ושיתופיות,‏ ותמיד נהגנו להושיט עזרה אחד לשני.‏

הוריי,‏ אמיל ואליס,‏ היו קתולים אדוקים שנכחו בטקס המיסה בכל יום ראשון.‏ בשנת 1939 הגיעו לכפר שלנו חלוצים מאנגליה והציעו לאבי לעשות מינוי לכתב העת נחמה (‏הנקרא כיום עורו!‏‏)‏.‏ הוא זיהה מייד את צליל האמת והתחיל לקרוא במקרא.‏ כשאבי הפסיק לנכוח בטקס המיסה,‏ שכנינו פנו נגדנו.‏ בעבר הם תמיד היו חברותיים כלפינו,‏ אך כעת הם החלו להתנגד נחרצות לאבי.‏ הם לחצו עליו להישאר קתולי,‏ ועקב כך התלקחו ביניהם ויכוחים סוערים רבים.‏

כאב לי מאוד לראות את אבי חווה לחצים כה עזים.‏ זה מה שהניע אותי לפנות לאלוהים לעזרה בתפילה שהוזכרה בפתיח המאמר.‏ כשההתנגדות מצד שכנינו התפוגגה,‏ ליבי גאה מרוב שמחה.‏ השתכנעתי שיהוה אכן ”‏שומע תפילה”‏.‏

החיים בתקופת המלחמה

ב־10 במאי 1940 פלשה גרמניה הנאצית לבלגיה.‏ בעקבות כך התחוללה עזיבה המונית,‏ ומשפחתי נסה לדרום צרפת.‏ בדרך נקלענו לקרבות קשים בין כוחות גרמניה לכוחות צרפת.‏

בשובנו לחווה גילינו שרוב רכושנו נבזז.‏ רק הכלב שלנו,‏ בובי,‏ נשאר שם כדי לקבל את פנינו.‏ החוויה הזו גרמה לי לתהות מדוע יש כל כך הרבה מלחמות וסבל בעולם.‏

בערך באותה התקופה נהג לבקר אותנו אח אמיל שראנץ,‏a זקן קהילה וחלוץ נלהב.‏ נהנינו מאוד מביקוריו.‏ הוא הסביר לי מתוך המקרא מדוע הסבל קיים וענה על כל שאלותיי לגבי החיים.‏ בעקבות זאת,‏ פיתחתי יחסים עמוקים יותר עם יהוה ונוכחתי לדעת שהוא אלוהי האהבה.‏

עוד לפני תום המלחמה הצליחה משפחתי לשמור על קשר קבוע עם האחים.‏ באוגוסט 1943,‏ אח ז׳וזה ניקולא מינֶה נשא נאום בחווה שלנו.‏ הוא שאל:‏ ”‏מי רוצה להיטבל?‏”‏ אבי הרים את ידו,‏ וכן גם אני.‏ נטבלנו בנהר סמוך לחווה.‏

בדצמבר 1944 יצא צבא גרמניה למתקפה הגדולה האחרונה שלו בחזית המערבית — הידועה גם בתור ”‏הקרב על הבליטה”‏.‏ התגוררנו לא רחוק מאזור הלחימה ולכן נאלצנו להסתגר במרתף במשך חודש.‏ יום אחד,‏ כשיצאתי להאכיל את החיות,‏ פגעו פגזי ארטילריה בחווה שלנו,‏ ואחד מהם גרם להתמוטטות גג האסם.‏ חייל אמריקני באורווה הסמוכה צעק לעברי:‏ ”‏תשתטח על הקרקע!‏”‏ רצתי ונשכבתי לידו.‏ הוא הניח את הקסדה שלו על ראשי כדי להגן עליי.‏

גדילה רוחנית

לאחר המלחמה שמרנו על קשר קבוע עם קהילה בעיר לייז׳,‏ ששכנה 90 קילומטר צפונית מאיתנו.‏ עם הזמן הקמנו קבוצה קטנה ללימוד המקרא בבסטון.‏ התחלתי לעבוד במִנהל מס וגם הזדמן לי ללמוד משפטים.‏ לאחר מכן עבדתי בתור פקיד במשרד נוטריון.‏ בשנת 1951 קיימנו כינוס נפתי קטן בבסטון.‏ נכחו בו כמאה איש,‏ כולל חלוצה נלהבת בשם אלי רויטר.‏ היא רכבה כ־50 קילומטר באופניים כדי לנכוח בכינוס.‏ לא חלף זמן רב והתאהבנו,‏ ובהמשך גם התארסנו.‏ קודם לכן,‏ אלי קיבלה הזמנה לבית ספר גלעד בארצות הברית.‏ משום כך היא כתבה מכתב למשרדים הראשיים,‏ ובו הסבירה מדוע היא נאלצת לסרב להזמנה.‏ אח נור,‏ שעמד בראש הפעילות באותה תקופה,‏ כתב לה בחזרה וציין באדיבות שאולי יום אחד יתאפשר לה ללמוד בבית הספר יחד עם בעלה.‏ אלי ואני נישאנו בפברואר 1953.‏

באותה שנה נכחנו בכינוס ”‏חברת העולם החדש”‏ שנערך באצטדיון ינקי בניו יורק.‏ שם פגשתי אח שהציע לי עבודה טובה והזמין אותי להגר לארצות הברית.‏ לאחר ששקלנו את העניין והתפללנו על הנושא,‏ החלטנו לדחות את ההצעה ולחזור לבלגיה כדי לתמוך בקבוצה הקטנה בבסטון,‏ שמנתה רק עשרה מבשרים.‏ שנה לאחר מכן חבקנו בן וקראנו לו סרז׳.‏ אך פקדה אותנו טרגדיה איומה — כעבור שבעה חודשים שכלנו את בננו עקב מחלה.‏ שפכנו את יגוננו בפני יהוה,‏ אך שאבנו כוח מתקוותנו הוודאית להתאחד איתו בתחיית המתים.‏

החיים בשירות המורחב

באוקטובר 1961 מצאתי עבודה במשרה חלקית שתאפשר לי לשרת כחלוץ.‏ אך ממש באותו היום התקשר אליי משרת הסניף בבלגיה ושאל אותי אם אני זמין לשמש כמשרת נפה (‏כיום משגיח נפה)‏.‏ ”‏נוכל לשרת קודם כחלוצים לפני שנעבור לשירות הנפתי?‏”‏ שאלתי.‏ הוא נענה בחיוב לבקשתי,‏ ולאחר ששירתנו שמונה חודשים כחלוצים,‏ התחלנו בשירות הנפתי בספטמבר 1962.‏

לאחר שנתיים בשירות הנפתי הוזמנו לשרת בבית־אל בבריסל.‏ התחלנו את שירותנו שם באוקטובר 1964.‏ התפקיד החדש טמן בחובו ברכות רבות.‏ למשל,‏ אח נור ביקר בסניף ב־1965,‏ ולהפתעתי הרבה,‏ התמניתי לשמש כמשרת הסניף.‏ כעבור זמן מה,‏ אלי ואני הוזמנו ללמוד בכיתה ה־41 של בית ספר גלעד.‏ דבריו של אח נור מלפני 13 שנה אכן התממשו!‏ בתום לימודינו חזרנו לבית־אל בבלגיה.‏

מאבקים משפטיים למען זכויותינו החוקיות

במרוצת השנים נפלה בחלקי הזכות לנצל את הרקע שלי בתחום המשפטים כדי להגן על חופש הדת שלנו באירופה ובאזורים נוספים (‏פיל׳ א׳:‏7‏)‏.‏ התאפשר לי להיפגש עם בכירים מלמעלה מ־55 מדינות שבהן פעילותנו הייתה מוגבלת או אסורה.‏ במקום להבליט את הניסיון שלי בעולם המשפט,‏ נהגתי להציג את עצמי כמשרת אלוהים.‏ לפני כל פגישה כזו תמיד פניתי ליהוה בתפילה וביקשתי את הדרכתו,‏ בידיעה ש”‏לב מלך הוא כפלגי מים ביד יהוה.‏ הוא מטה אותו אל כל אשר יחפץ”‏ (‏מש׳ כ״א:‏1‏)‏.‏

חוויה אחת שזכורה לי במיוחד הייתה שיחה שניהלתי עם חבר בפרלמנט האירופי.‏ ניסיתי לקבוע איתו פגישה כמה וכמה פעמים,‏ ולבסוף הוא נענה.‏ הוא אמר:‏ ”‏אני אתן לך חמש דקות,‏ ואפילו לא דקה יותר”‏.‏ הרכנתי את ראשי והתחלתי להתפלל.‏ חבר הפרלמנט שאל אותי בקוצר רוח מה פשר מעשיי.‏ הרמתי את הראש ועניתי:‏ ”‏הודיתי לאלוהים כי אתה אחד ממשרתיו”‏.‏ הוא שאל אותי:‏ ”‏למה אתה מתכוון?‏”‏ הראיתי לו את רומים י״ג:‏4‏.‏ הוא היה פרוטסטנטי ולכן הפסוק הזה סקרן אותו.‏ בעקבות זאת,‏ הוא הקדיש לי חצי שעה והייתה לנו פגישה מוצלחת.‏ הוא אף אמר שהוא מכבד את פעילותנו.‏

לאורך השנים ניהלו משרתי יהוה מאבקים משפטיים רבים באירופה בנושאים כמו ניטרליות,‏ משמורת ילדים,‏ מיסים ועוד.‏ הייתה לי הזכות להשתתף ברבים מהם ולראות במו עיניי כיצד יהוה הנחיל לנו ניצחון.‏ עדי־יהוה זכו ביותר מ־140 תיקים בבית הדין האירופי לזכויות האדם!‏

קידום ענייני המלכות בקובה

בשנות ה־90 פעלתי לצד אח פיליפ ברמלי מהמשרדים הראשיים ואח ואלטר פארנטי מאיטליה,‏ כדי לנסות לקדם את חופש הדת של האחים בקובה עקב ההגבלות שהוטלו על פעילותנו במדינה.‏ שלחתי מכתב לשגרירות קובה בבלגיה ולאחר מכן נפגשתי עם נציג שהתמנה לטפל בבקשה שלי.‏ אולם בפגישה הראשונה לא הצלחנו ליישב את אי־ההבנות שהובילו להטלת ההגבלות במדינה.‏

לאחר שהתפללנו על הנושא,‏ ביקשנו אישור לשלוח 000,‏5 ספרי מקרא לקובה,‏ והאישור ניתן לנו.‏ כשהמשלוח הגיע ללא כל קושי,‏ וספרי המקרא חולקו בין האחים,‏ ידענו שיהוה בירך את מאמצינו.‏ לאחר מכן ביקשנו אישור לשלוח 500,‏27 ספרי מקרא נוספים,‏ וגם את הבקשה הזו אישרו לנו.‏ הזכות לספק לאחים והאחיות היקרים בקובה עותק אישי של המקרא הסבה לי שמחה עצומה מאין כמוה.‏

ביקרתי בקובה פעמים רבות כדי לנסות לשפר את הסטטוס החוקי של פעילותנו במדינה.‏ לאורך הדרך התאפשר לי ליצור קשרים טובים עם פקידי ממשל רבים.‏

תמיכה באחים ברואנדה

בשנת 1994 נטבחו למעלה ממיליון איש ברצח העם נגד בני הטוטסי ברואנדה.‏ למרבה הצער,‏ גם חלק מאחינו איבדו את חייהם.‏ זמן קצר לאחר האירועים הללו,‏ האחים התבקשו להקים קבוצה שתספק סיוע הומניטרי לנפגעים.‏

כשהקבוצה שלנו הגיעה לקיגאלי,‏ עיר הבירה,‏ ראינו שמשרד התרגום ומחסן הספרות מנוקבים מקליעים.‏ נחשפנו להרבה סיפורים קורעי לב על אחים שנרצחו במצ׳טות,‏ אך גם שמענו סיפורים מחממי לב על האהבה המשיחית שגילו האחים.‏ לדוגמה,‏ פגשנו אח משבט הטוטסי שהוסתר במשך 28 יום בבור על־ידי משפחה של עדי־יהוה משבט ההוטו.‏ ערכנו אסיפה בקיגאלי וסיפקנו נחמה רוחנית ללמעלה מ־900 אחים ואחיות.‏

אחרי כן חצינו את הגבול לזאיר (‏כיום,‏ הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו)‏ כדי למצוא קבוצה גדולה של אחים רואנדים שנסו למחנות פליטים בקרבת העיר גומה.‏ בהתחלה לא הצלחנו למצוא אותם ולכן התפללנו ליהוה שיכוון אותנו אליהם.‏ עם סיום התפילה ראינו מישהו הולך לקראתנו ושאלנו אותו אם הוא מכיר עדי־יהוה.‏ ”‏אני אחד מעדי־יהוה”‏,‏ הוא השיב.‏ ”‏אשמח לקחת אתכם לוועדת הסיוע”‏.‏ הייתה לנו שיחה מאוד מעודדת עם חברי הוועדה ולאחר מכן נפגשנו עם 600,‏1 פליטים כדי להעניק להם נחמה וחיזוק מתוך המקרא.‏ הקראנו להם מכתב מהגוף המנהל.‏ האחים התרגשו עד עמקי נשמתם כשהם שמעו את המילים:‏ ”‏אנחנו תמיד מזכירים אתכם בתפילותינו.‏ היו בטוחים שיהוה לעולם לא ינטוש אתכם”‏.‏ עד כמה נכונות היו המילים הללו!‏ כיום יש יותר מ־000,‏30 עדי־יהוה ברואנדה,‏ והם ממשיכים לשגשג ולפרוח מבחינה רוחנית.‏

נחוש לשמור על נאמנותי

בשנת 2011,‏ לאחר כמעט 58 שנות נישואין,‏ איבדתי את אשתי היקרה אלי.‏ שפכתי את הלב באוזני יהוה וראיתי כיצד הוא מנחם אותי בתקופת האבל שלי.‏ המשכתי לחלוק את הבשורה הטובה עם אחרים ושאבתי מכך נחמה וחיזוק.‏

למרות שאני בשנות ה־90 לחיי,‏ אני עדיין יוצא לשירות מדי שבוע.‏ אני גם מוקיר את הזכות לתמוך במחלקה המשפטית בסניף בלגיה,‏ לחלוק עם אחרים את ניסיוני ולערוך ביקורי רעייה לאחים צעירים המשרתים בבית־אל.‏

לפני 84 שנה פניתי ליהוה לראשונה בחיי בתפילה.‏ הייתה זו תחילתו של מסע מופלא שקירב אותי אליו יותר ויותר.‏ אני אסיר תודה ליהוה על כך ששמע את תפילותיי לאורך כל חיי (‏תהל׳ ס״ו:‏19‏)‏.‏b