חוקי אלוהים באשר להיגיינה הקדימו את זמנם
לפני כ־500,3 שנה נכנס עם ישראל לארץ המובטחת. זמן קצר לפני כן אמר אלוהים שהוא יגן עליהם מפני ’המדווים הרעים’, כלומר מפני המחלות הנוראיות שהיו במצרים (דברים ז׳:15). דרך אחת שהוא עשה כן הייתה באמצעות הנחיות מפורטות בנוגע לשמירה על היגיינה ולמניעת מחלות. לדוגמה:
חוקי התורה דרשו לרחוץ את הגוף ולשטוף את הבגדים (ויקרא ט״ו:4–27).
בנוגע לצואת אדם, אלוהים אמר: ”ויד [מקום פרטי] תהיה לך מחוץ למחנה, ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אֲזֵנֶךָ [בין כליך], והיה בשבתך חוץ, וחפרת בה ושבת וכיסית את צואתך” (דברים כ״ג:13, 14).
אנשים שהיה חשש שלקו במחלה מידבקת נדרשו לחיות בבידוד ולשמור מרחק מאחרים לזמן מה. מי שהחלים היה צריך לכבס את בגדיו ולהתרחץ במים לפני שיכול היה לחזור למחנה ולהיחשב ’טהור’ (ויקרא י״ד:8, 9).
כל מי שנגע בגווייה היה צריך לשהות בבידוד (ויקרא ה׳:2, 3; במדבר י״ט:16).
החוקים שניתנו לעם ישראל כללו מושגים רפואיים ותפיסות לגבי תברואה שהקדימו בהרבה את זמנם.
במקומות אחרים היו נפוצים סטנדרטים פרימיטיביים באשר להיגיינה. לדוגמה:
האשפה הושלכה ברחובות. מים ומזון מזוהמים וסוגים שונים של פסולת יצרו תנאים סניטריים ירודים שהובילו לשיעור גבוה של מחלות ותמותת תינוקות.
לרופאים מימי קדם היה ידע מועט, אם בכלל, באשר לחיידקים ולגורמי מחלות. המצרים נהגו להשתמש ב”תרופות” כגון דם לטאות, צואה של שקנאי, עכברים מתים, שתן ולחם עם עובש. צואת אדם וצואת חיות היו בשימוש קבוע בהליכים רפואיים.
המצרים בימי קדם נדבקו במגוון טפילים מהמים המזוהמים שבנהר הנילוס ובתעלות ההשקיה שניזונו ממנו. בנוסף, תינוקות רבים במצרים מתו משלשולים והפרעות דומות שנגרמו מאוכל מזוהם.
מנגד עם ישראל היה בריא יותר מאשר עמים אחרים מפני שציית לחוקים שנתן אלוהים בתורתו.