הכּוֹרֵאָה של הנטינגטוֹן — הבנת טרגדיה גנטית
”כשג׳וני ואני התחתנו, הייתי בטוחה שנחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל בהדרגה אישיותו של האיש המתוק והאוהב הזה עברה שינוי קיצוני. היו לו התפרצויות זעם אלימות ובלתי נשלטות. עם הזמן, נאלץ ג׳וני להתאשפז בבית־חולים לחולי נפש, ושם גם נפטר. כעבור שנים נודע לנו שלמחלה המיסתורית שלו יש שם — הכּוֹרֵאָה של הנטינגטוֹן” (ג׳ניס).
אלפי אנשים בעולם כולו סובלים מהכוראה של הנטינגטון, הפרעה גנטית של מערכת העצבים המרכזית. מאחר שזוהי מחלה תורשתית, היא פוגעת לעתים בכמה מבני המשפחה. ”מאז מותו של ג׳וני”, מספרת ג׳ניס, ”הכוראה של הנטינגטון גזלה ממני שלושה בנים, בת ושלושה נכדים. לא הספקתי להתאבל על בן משפחה אחד, והייתי צריכה להתאבל על הבא בתור”.
לא לחינם תוארה הכוראה כ”סיוט מתמשך”, לא רק לחולה אלא גם למי שצריכים לטפל בו.a מהי בדיוק הכוראה של הנטינגטון? כיצד ניתן לעזור ללוקים בה ולמטפלים בהם?
הסימפטומים
מחלה זו נקראת על שמו של ד״ר ג׳ורג׳ הנטינגטון, אשר ב־1872 תיאר לראשונה את הסימפטומים שלה. הכוראה של הנטינגטון מאופיינת בשינויים קלים באישיות ובהתנהגות שבולטים יותר ויותר עם התגברות המחלה. סימני המחלה נעים ממצבי רוח מתחלפים ורגזנות לדיכאון והתפרצויות זעם אלימות. החולים סובלים מעוויתות לא רצוניות ומתנועות לא יציבות בידיים וברגליים. הקואורדינציה של איברי הגוף נפגעת, והחולה הולך ונעשה מגושם. הדיבור משתבש. קשה לבלוע, ונפגעים הזיכרון וכושר הריכוז. פעולות שהיו בעבר דבר שבשגרה כמו למידה, ארגון ופתרון בעיות נהפכות למייגעות או בלתי אפשריות.b
הסימפטומים של המחלה הולכים ומתגברים ונמשכים כל החיים.c עם הזמן, ייאלץ החולה להתפטר מעבודתו ולא יוכל עוד לדאוג לעצמו. במקרים רבים זוהי מהלומה קשה עבורו. ”הייתי בנאי”, מספר בּיל, החולה במחלה זו. ”היום אני לא עושה כלום. זה מאוד מתסכל”.
אין ספק, שלהידרדרות המתמדת של היכולת הפיזית והנפשית עלולה להיות השפעה הרסנית על החולה. כמו כן, הקרובים חשים שברון לב למראה יקירם, שמחלה מחרידה זו מכריעה אותו. מה, אם כן, ניתן לעשות כדי לתמוך בחולה?
תמיכה בחולה
אין תרופה לכוראה של הנטינגטון, אולם טיפול רפואי מתאים סייע לרבים להתמודד עם הסימפטומים של המחלה. ”אין הדבר משפיע על טבעה ההרסני וארוך הטווח של המחלה”, אומרת ד״ר קתלין שנוֹן, ”אלא משפר במידה רבה את איכות החיים של החולים”.
למשל, היו שהפיקו תועלת מתרופות המסייעות לשלוט בעוויתות ומתרופות נגד דיכאון. גם דיאטן עשוי לעזור. מדוע? משום שלעתים החולים נתקלים בבעיה של אובדן משקל, והם זקוקים על פי רוב לדיאטה עתירת קלוריות כדי לשמור על משקלם הרגיל.
יש משפחות שבעזרת קצת דמיון הצליחו לעזור לחולה להסתגל למגבלותיו החדשות. מוניקה, לדוגמה, מספרת: ”כשנפגע כושר הדיבור של אבי חיפשנו דרך להבין מה הוא מבקש מאיתנו”. מוניקה ומשפחתה הכינו דפדפת דקה מדפי קרטון שבכל אחד מהם מילה או תמונה. ”אבי השתתף בפרויקט”, היא מספרת. ”הוא עזר לנו לבחור את התמונות ואת המילים”. בעזרת אמצעי עזר חדש זה, יכל אביה של מוניקה לתקשר בהצבעה על הדף המתאים שהביע את מה שלא היה מסוגל לומר.
גם כשהחולה מרותק לבית או לבית־חולים סיעודי, הקשר עם משפחתו וידידיו חשוב ביותר. ”לפעמים זה לא קל לבקר את מי שהגיעו לשלב מתקדם של המחלה”, מודה ג׳ניס, ”אבל הילדים שלי מאוד העריכו את זה כשהחברים שלהם באו לבקר ולעודד אותם”. למרבה הצער, מזניחים לפעמים היבט זה של התמיכה בחולים. ”לפעמים אנחנו מרגישים מנותקים”, מספרת בּיאטריס, שבעלה חולה בכוראה של הנטינגטון. ”אם החברים היו קופצים לבקר רק להגיד ’שלום’ לבעלי, זה היה כל כך משמח אותו!”
לְמה זקוקים יותר מכל חולי הכוראה? ”להבנה”, אומר בּובּי, עד־יהוה החולה במחלה זו. ”האחים והאחיות בקהילה מודעים לכך שדרושות לי עוד דקה או שתיים לסדר את מחשבותיי כשאני מצביע כדי לענות באסיפה”, הוא מוסיף. ”הם גם לא נפגעים ממני אם אני מתוסכל או נסער, משום שהם יודעים שאלו סימפטומים של המחלה”.
תמיכה במטפלים
גם המטפלים זקוקים לתמיכה, משום שעליהם להתמודד עם הרבה רגעים של דאגה. ”את כל הזמן מודאגת לגבי הבטיחות שלו”, מספרת ג׳ניס. ”כשהמצב מחמיר את חשה חוסר אונים”.
אין ספק שהמטפלים בחולה זקוקים לעידוד. ביאטריס מתארת דרך אחת לעשות כן. ”אינני יכולה להשאיר את בעלי לבד בבית, ומדי פעם כשמזמינים אותי לאירוע חברתי אני חייבת לומר, ’תודה על ההזמנה, אבל אני לא יכולה לבוא’. עד כמה זה יכול היה להיות נחמד אם אחת האחיות היתה אומרת לי, ’אולי הבן שלי בגיל העֵשרה או בעלי יכולים להישאר קצת עם בעלך’”. מובן שהמטפלים יעריכו הצעה מתחשבת כגון זו המעידה על הזדהות (פטרוס א׳. ג׳:8).
כאשר המחלה מגיעה לשלבים מתקדמים, המטפל צריך להחליט החלטה קורעת לב שהיא אולי הקשה מכל. ”זה מאוד קשה כשאת חייבת להגיד ’אני לא יכולה יותר לטפל בך’”, מספרת ג׳ניס.
ההחלטה אם להעביר את החולה למוסד היא החלטה שעל המשיחי לשקול בזהירות ובכובד ראש. המקרא מצווה על המשיחיים ’לדאוג לקרוביהם’ וצו זה כולל דאגה להורים או לילדים חולים (טימותיאוס א׳. ה׳:8). אל למישהו להזניח את מחויבותו המקראית רק בגלל הנוחיות שלו. מצד שני, אפשר שיהיו סיבות — כמו דאגה לבטיחות החולה — שיובילו להחלטה האוהבת והמעשית לקבל עזרה מקצועית. זוהי החלטה אישית של המשפחה ויש לכבדה (רומים י״ד:4).
תקווה שלבטח תתממש
המקרא מהווה מקור נחמה במיוחד למי שנאבקים בכוראה של הנטיגנטון ובמחלות חשוכות מרפא אחרות. בכתבי־הקודש מובטח עולם חדש רב־צדק, שבו ”בל יאמר שכן: ’חליתי’”. כמו כן, המקרא מנבא תנאים שבהם ”ידלג כאייל פיסח ותרון לשון אילם” (ישעיהו ל״ג:24; ל״ה:6).
בּובּי, שצוטט קודם לכן, מוצא נחמה בתקווה זו. ”זו התרופה שאני מחפש”, הוא אומר. ”זהו העתיד שבו כל המצב הזה ייראה לנו נחלת העבר הרחוק”.
[הערות שוליים]
a הכוראה של הנטינגטון פוגעת בנשים וגברים כאחד. כדי לפשט, נתייחס כאן לחולה ממין זכר.
b הסימפטומים של המחלה וקצב התקדמותה עשויים להיות שונים בתכלית מאדם לאדם. לפיכך, הסימפטומים המוזכרים כאן מהווים אך ורק סקירה כללית ואינם מיועדים לשמש כקריטריונים מפורטים לאבחון המחלה.
c תוחלת החיים של חולה בכוראה של הנטינגטון היא כ־15 עד 20 שנה לאחר הופעת הסימפטומים, אף שיש המאריכים ימים הרבה מעבר לזה. במקרים רבים הלוקים במחלה מתים מדלקת ריאות, משום שאינם מסוגלים להשתעל כמו שצריך על מנת שהחזה יתנקה מזיהומים.
[תיבה בעמוד 21]
כוראה תורשתית — הטלת מטבע גנטית
לכל ילד שאחד מהוריו חולה בכוראה של הנטינגטון יש 50 אחוז סיכון לחלות במחלה. מדוע?
בכל תא בגופך יש 23 זוגות כרומוזומים. בכל זוג כרומוזומים אחד הכרומוזומים מוצאו מאביך והשני מאמך. נניח שאביך חולה כוראה. הואיל ומכל זוג כרומוזומים שלו מועבר אליך רק כרומוזום אחד ומאחר שרק אחד בכל זוג פגום, הסיכויים שהמחלה תעבור אליך בתורשה שווים להטלת מטבע גנטית.
ברוב המקרים, הסימפטומים של הכוראה של הנטינגטון מופיעים בין הגילאים 30 עד 50. לעתים כשמאובחנת המחלה כבר יש לחולה ילדים.
[תיבה בעמוד 22]
לספר או לא לספר
כאשר מאבחנים כוראה, האם צריך לספר על כך לחולה? יש משפחות החוששות שהוא לא יוכל להתמודד עם העובדה שהוא חולה במחלה מנַוונת וחשוכת מרפא. אולם אין זה נבון להניח מראש שהוא לא ירצה לדעת על כך. ”הפחדים והכאב שלנו עלולים לגרום לנו לגונן יתר על המידה”, מזהיר ספרון בנושא הכוראה של הנטיגנטון ומוסיף: ”[החולה עשוי] לחוש הקלה עמוקה על כך שלפחות יש הסבר לכל מה שלא בסדר אצלו”. זאת ועוד, הואיל וזו מחלה תורשתית, חשוב שהחולים ידעו, אם ירצו בעתיד להביא לעולם ילדים, מהם הסיכונים שתעבור אליהם בתורשה.
[תמונה בעמוד 21]
ג׳ניס, ששכלה 4 ילדים בשל הכוראה של הנטינגטון