טטיאנוּס — אפולוגטיקן או כופר?
לקראת סוף מסעו השלישי, זימן השליח פאולוס פגישה עם זקני קהילת אפסוס. הוא אמר להם: ”אני יודע שאחרי צאתי יבואו בתוככם זאבים עזים אשר לא יחוסו על העדר, ומקרבכם יקומו אנשים דוברי תהפוכות להטות אחריהם את התלמידים” (מעשי השליחים כ׳:29, 30).
ואכן, כשם שאמר פאולוס, המאה השנייה לספירה היתה עת של תמורות וגם של הכפירה שנחזתה מראש. הגנוסטיקה — תנועה דתית ופילוסופית גדולה אשר טימאה את אמונתם של חלק מהמשיחיים — החלה להתפשט. הגנוסטים האמינו שענייני הרוח הם טובים ושכל החומר רע במהותו. מתוך סברתם שהבשר מושחת, הם התנגדו לנישואין ולהבאת ילדים לעולם בטענה שדברים אלה מקורם בשטן. היו גנוסטים שהסיקו שהואיל ורק המרכיב הרוחני באדם הוא טוב, אין זה משנה כיצד נוהג אדם בגופו. השקפות אלו הולידו אורחות חיים קיצוניים — מסגפנות ועד התמכרות לחיי תענוגות. הגנוסטים טענו שאפשר להיוושע רק באמצעות הגנוסטיקה המיסטית, שהיא ידע עצמי, ובכך לא הותירו מקום לאמת שבדבר־אלוהים.
כיצד הגיבו המשיחיים דאז לאיום הגנוסטי? היו מלומדים אשר מחו כנגד תורה כוזבת זו, ואילו אחרים נכנעו להשפעתה. למשל, אירניאוס, אשר התחמם כנגד אוּרו של פּוֹלִיקַרְפּוֹס, הקדיש את חייו למאבק בתורות של כופרים. פוליקרפוס היה בן דורם של השליחים והטיף לדבקות במשנתם ובתורתו של ישוע המשיח. לעומתם, פלורינוס, ידידו של אירניאוס, החל לקבל את תורתו של ולנטינוּס, מנהיג בולט של התנועה הגנוסטית, אף־על־פי שפלורינוס ואירניאוס למדו לרגלי אותו מורה. אכן, היו אלה זמנים סוערים.
כתביו של טטיאנוּס, מחבר ידוע בן המאה השנייה, שופכים אור על החשיבה הדתית של אותם ימים. מי היה טטיאנוס? כיצד הפך למאמין בישוע? האם הושפע מן הכפירה הגנוסטית? מבקשי האמת בימינו יכולים להפיק לקחים יקרי ערך מתשובותיו המרתקות ומאורח חייו.
מגע עם ”כתבי־יד זרים”
ארץ מוצאו של טטיאנוס היא סוריה. מסעות רבים וקריאה מרובה הקנו לו בקיאות בתרבות היוונית־רומית של ימיו. טטיאנוס הגיע לרומא כרטוריקן נודד, אך בהיותו ברומא החל לתת דעתו למשיחיות. הוא התחבר עם יוסטינוס מרטיר, ואולי אף נעשה לתלמידו.
בתיאור יוצא דופן של המרת דתו למשיחיות של אותם ימים, טוען טטיאנוס: ”ביקשתי לגלות את דעת האמת”. הוא גם הסביר את התנסותו האישית כאשר נחשף לכתבי־הקודש: ”והנה במקרה, נחה ידי על כמה כתבי־יד זרים, אשר עתיקים הם מכדי להשוותם עם סברות היוונים ונעלים מכדי להשוותם למשגיהם; והנה שמתי לבי להאמין בכתבים אלה בשל צניעות לשונם, כנות הכותבים, הידיעה המוקדמת של מאורעות העתיד, המעלה הגדולה של המצוות שבהם והצהרתם כי ממשלת היקום מרכזה בישות נאצלה אחת”.
טטיאנוס הזמין ללא היסוס את בני דורו לבחון את המשיחיות של ימיו ולהיווכח בפשטותה ובבהירותה לעומת חשכת העולם האלילי. מה נוכל ללמוד מכתביו?
מה מגלים כתביו?
טטיאנוס מצטייר בכתביו כאפולוגטיקן — מחבר המלמד זכות על אמונתו. גישתו היתה קשה ועוינת כלפי הפילוסופיה האלילית. בחיבורו נאום ליוונים מבליט טטיאנוס את ההבל ורעות הרוח של עבודת האלילים לעומת ההיגיון של המשיחיות דאז. סגנון כתיבתו נוקב וביקורתי, והוא מביע בוז כלפי אורחות היוונים. למשל, בדברו על הפילוסוף הֶרַקְלִיטוֹס הוא אומר: ”ועם זאת, מותו מעיד על איוולת האיש; שכן בהינגע גופו במחלת המיימת ובהיותו מלומד באומנות הרפואה והפילוסופיה, משח עצמו בצואת פרות, אשר עם התקשותה כיווצה את כל בשר גופו והוא שוסע ומת”.
טטיאנוס הוקיר בכל לבו את האמונה באלוהים אחד, בורא הכול (עברים ג׳:4). בנאום ליוונים הוא מתייחס לאלוהים כ”רוח” ואומר: ”הוא לבדו ללא ראשית והוא ראשית הכול” (יוחנן ד׳:24; טימותיאוס א׳. א׳:17). טטיאנוס גם יצא חוצץ נגד השימוש בפסלים וצלמים למיניהם בפולחן כאשר כתב: ”כיצד אוכל לומר על בולי עץ ואבנים כי אלוהים הם?” (קורינתים א׳. י׳:14) הוא האמין ש”הדבר”, הלוגוס, נוצר בתור ראשית מפעליו של אביו השמימי, ובאמצעותו ברא אלוהים לאחר מכן את היקום הגשמי (יוחנן א׳:1–3; קולוסים א׳:13–17). טטיאנוס גם כתב על תחיית המתים: ”אנו מאמינים בתקומת הגוף אחרי כלות כל הדברים”. באשר לסיבה שבגללה אנו מתים, טטיאנוס כותב: ”לא נבראנו למות, אך אנו מתים בעווננו. רצוננו החופשי כילה אותנו; היינו חופשיים ונעשינו עבדים; נמכרנו בגלל החטא”.
הסברו של טטיאנוס על הנפש מבלבל למדי. הוא אומר: ”הו יוונים, הנפש אינה בת אלמוות, אלא בת תמותה היא. ואולם, יכולה היא לא למות. אם אינה יודעת את האמת, היא מתה ואובדת עם הגוף, אך היא קמה לבסוף בקץ העולם יחד עם הגוף ונידונה למוות בעונש עולם”. כוונת דבריו אלה אינה ברורה כל צורכה. יכול להיות שתוך כדי תמיכה בעיקרי אמונה מקראיים, הוא גם ניסה לשאת חן בעיני בני דורו ועירב את האמת של כתבי־הקודש בפילוסופיות אליליות.
חיבור ידוע נוסף פרי עטו של טטיאנוס הוא הדִיאַטֶסַרוֹן המכונה גם הארמוניסטיקה של ארבעת האוונגליונים (ספרי הבשורה). טטיאנוס היה הראשון שהביא לקהילות סוריה את ספרי הבשורה בלשונם. היה זה חיבור שזכה להערכה רבה, שכן הוא מיזג לסיפור אחד את כל ארבעת ספרי הבשורה, ונעשה בו שימוש בכנסייה הסורית.
משיחי או כופר?
עיון מעמיק בכתבי טטיאנוס מגלה שהיה בקי בכתבי־הקודש ורחש להם כבוד רב. הוא אומר את הדברים הבאים לגבי השפעת הכתובים עליו: ”אינני נכסף להיות עשיר; אינני מבקש לעצמי סמכות צבאית; נפשי מתעבת ניאוף; אין בלבי אהבת כסף שאינה יודעת שובעה או שאיפה לשוט בימים; ... אינני מכרכר אחר התהילה... אותה השמש זורחת על הכול ומוות אחד לכול, גם אם יחיו בתענוגות וגם אם יסבלו מחסור”. עוד אומר טטיאנוס: ”הייה מת לעולם ועזוב את השיגעון שבו. הייה חי לאלוהים, ובידיעתך אותו הסר מעליך את האדם הישן” (מתי ה׳:45; קורינתים א׳. ו׳:18; טימותיאוס א׳. ו׳:10).
עם זאת, תן דעתך גם למה שכתב טטיאנוס בחיבורו על השלמוּת לפי תורת המושיע. בחיבור זה הוא טוען כי השטן הוא שהגה את מוסד הנישואין. הוא מגנה בלשון חריפה את הנישואין, בטענה כי באמצעותם כובלים בני אדם את בשרם לעולם הנשחת.
נראה כי בערך בשנת 166, אחרי מותו של יוסטינוס מרטיר, ייסד טטיאנוס כת סגפנית שכונתה האנקרֵטים או נעשה חבר בה. חברי הכת הטיפו לריסון עצמי מחמיר ולשליטה על הגוף. הם התנזרו מיין ומנישואין ולא החזיקו ברכוש.
הפקת הלקחים
מדוע טטיאנוס התרחק כל כך מכתבי־הקודש? האם הוא נעשה ”שומע ושוכח”? (יעקב א׳:23–25) האם הלך שולל אחר אגדות טפלות ונפסדות וכתוצאה מכך נפל קורבן לפילוסופיה של בני אדם? (קולוסים ב׳:8; טימותיאוס א׳. ד׳:7) בהתחשב בטעויות הגדולות שהחל ללמד זכות עליהן, האם אפשר להביא בחשבון אי שפיות זמנית?
תהיה אשר תהיה הסיבה, כתביו של טטיאנוס נותנים לנו הצצה אל תוך האווירה הדתית של אותם ימים. הם מראים את הנזקים שיכולה להסב פילוסופיה של בני אדם. לכן, הבה נפנים וניישם את אזהרתו של השליח פאולוס: ”סור מדיבורים תפלים וחסרי קדושה, ומטענות ופִרכוֹת של מה שבכזב מכונה ’דעת’” (טימותיאוס א׳. ו׳:20).