מנקודת המבט המקראית
האם האמונה זקוקה להוכחות ארכיאולוגיות?
בשנת 1873 כתב הכומר האנגלי סמואל מנינג בנוגע לירושלים: ”צליינים מכל קצוות תבל נוהרים לכאן, ונמשכים למקום הזה על־ידי כוח שאין לעמוד בפניו. הכתלים המטים לנפול, הרחובות המוזנחים והמטונפים, ההריסות המתפוררות, כולם מעוררים בקרב מיליוני אנשים יראה ועניין רב יותר מכל מקום אחר על־פני כדור הארץ”.
קסמה של ארץ הקודש משך אנשים עוד מימי הקיסר הרומי קונסטנטינוס.a קרוב ל־1500 שנה, צליינים באו והלכו, בחפשם קשר דתי ואישי עם ארץ הקודש. אולם, למרבה הפלא, רק במאה ה־19 החלו מתלווים חוקרים לצליינים אלו, וכך החל עידן הארכיאולוגיה המקראית, שעסקה בחקר פריטים שונים, עמים, מקומות ושפות שהיו מדוברות בארץ הקודש העתיקה.
הממצאים הארכיאולוגים שפכו אור גדול על היבטים שונים מתקופת המקרא. כמו כן, העדויות הארכיאולוגיות השתלבו פעם אחר פעם עם ההיסטוריה המקראית. אך למרות שמידע זה מעניין, האם הוא הכרחי לאמונתו של המשיחי? על מנת להשיב על כך, הבה נמקד את תשומת לבנו באתר שבו מתבצעות רבות מהחפירות הארכיאולוגיות — ירושלים ומקדשה.
’לא תישאר אבן על אבן’
בי”א בניסן, באביב של 33 לספירה, עזב ישוע המשיח, כשהוא מלווה בכמה מתלמידיו, את בית המקדש שבירושלים בפעם האחרונה. בדרכם להר הזיתים, אמר אחד התלמידים: ”רבי, ראה איזה אבנים ואיזה בניינים!” (מרקוס י״ג:1).
יהודים נאמנים אלו אהבו מעומק לבם את אלוהים ואת בית מקדשו. הם התגאו בבניינים המרשימים של הקומפלקס המפואר ובמסורת בת 500,1 השנים שהם יִיצגו. תגובתו של ישוע היתה לגמרי בלתי צפויה ומתמיהה: ”אתה רואה את הבניינים הגדולים האלה? לא תישאר אבן על אבן אשר לא תופל ארצה” (מרקוס י״ג:2).
הייתכן? כעת, משהגיע המלך המשיח, האם יעלה על הדעת שאלוהים יביא חורבן על מקדשו שלו? רק בהדרגה, בעזרתה של רוח הקודש, תפסו תלמידיו של ישוע את מלוא משמעות דבריו. אך מה לדבריו של ישוע ולארכיאולוגיה המקראית?
”עיר” חדשה
בחג השבועות שנת 33 לספירה, איבדה האומה היהודית את מעמדה המועדף לפני אלוהים (מתי כ״א:43). הדבר סלל את הדרך לדבר גדול יותר לאין שיעור — ממשלה שמימית אשר תביא ברכות לכל האנושות (מתי י׳:7). כשם שניבא ישוע, נחרבו ירושלים ובית מקדשה בשנת 70 לספירה. הארכיאולוגיה תומכת בהתייחסות המקראית לאירוע זה. ואולם, אמונתם של המשיחיים אינה תלויה במציאת חורבות מבית המקדש. אמונתם מתמקדת בירושלים אחרת, עיר מסוג אחר.
השליח יוחנן, ששמע את נבואת ישוע לגבי חורבנם של ירושלים ושל בית המקדש וחזה במו עיניו בהתגשמותה, ראה בשנת 96 לספירה את החזון הבא: ”ראיתי את עיר הקודש, ירושלים החדשה, יורדת מן השמים מאת האלוהים”. ואז קול גדול מן הכיסא אמר: ”האלוהים... ישכון עימהם; המה יהיו לו לעם והוא האלוהים יהיה עימהם, וימחה כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד, כי הראשונות עברו” (ההתגלות כ״א:2–4).
עיר זו מורכבת ממשיחיים נאמנים שישרתו כמלכים לצד ישוע בשמים. הם מהווים יחדיו את הממשלה השמימית — מלכות אלוהים — אשר תמלוך על כדור הארץ ותשיב את האנושות לשלמות במהלך אלף שנים (מתי ו׳:10; פטרוס ב׳. ג׳:13). השליח פאולוס ומשיחיים יהודים נוספים שנועדו להוות חלק מקבוצה זו, הבינו ששום דבר בעולם היהודי דאז, יקר ככל שיהיה, לא יוכל להשתוות לזכות לשלוט בשמים עם ישוע.
השליח פאולוס כתב על מעמדו הקודם והבולט ביהדות, הביע את השקפתם של כל אותם משיחיים: ”אבל הדברים שהיו יתרון בעיני, אותם חשבתי להפסד בגלל המשיח; ולא עוד אלא שאני חושב את הכול להפסד בגלל היתרון לדעת את המשיח ישוע אדוני” (פיליפים ג׳:7, 8).
מאחר שפאולוס רחש כבוד רב לתורת אלוהים ולסידור שהונהג בבית המקדש, אין דבריו מרמזים באיזושהי צורה שיש לבוז לסידור אלוהי זהb (מעשי השליחים כ״א:20–24). פאולוס פשוט שם את הדברים בפרספקטיבה הנכונה והראה שהסידור המשיחי נעלה יותר מהמערכת היהודית.
אין ספק שלפאולוס ולמשיחיים יהודים אחרים מהמאה הראשונה היה ידע מדויק על פרטים מרתקים ורבים מתוך העולם היהודי. ומאחר שהארכיאולוגיה פותחת צוהר אל העבר, המשיחיים יכולים להבין כמה מפרטים אלה. אבל שים לב היכן אמר פאולוס לצעיר טימותיאוס למקד את תשומת לבו: ”שים לבך אל הדברים האלה [הקשורים לקהילה המשיחית], התמד בהם, למען תיראה התקדמותך לכול” (טימותיאוס א׳. ד׳:15).
ראוי לציין שהארכיאולוגיה המקראית מרחיבה את הבנתנו ושופכת אור על הרקע של המקרא. היא מספקת לנו פרטים רבים שאינם מופיעים במקרא. אך יחד עם זאת, המשיחיים מודעים לכך שאמונתם אינה מותנית בממצאים שמגלה האדם, אלא נשענת על דבר־אלוהים, המקרא (תסלוניקים א׳. ב׳:13; טימותיאוס ב׳. ג׳:16, 17).
[הערות שוליים]
a גם קונסטנטינוס וגם אמו, הלנה, היו מעוניינים לאתר את המקומות הקדושים של ירושלים. היא ביקרה אישית בירושלים. רבים אחרים עשו כמותה במאות השנים שלאחר מכן.
b לתקופה מסוימת, שמרו המשיחיים בני המאה הראשונה בירושלים על חוקים שונים בתורת משה, ככל הנראה מהסיבות הבאות: התורה מקורה ביהוה (רומים ז׳:12, 14). היא הושרשה עמוק במנהגי היהודים (מעשי השליחים כ״א:20). היא היתה חלק מחוקי המדינה, וכל הפרה היתה גורמת התנגדויות מיותרות למסר המשיחי.
[תמונות בעמוד 30]
למעלה: ירושלים בשנת 1920; מטבע רומי שהיה בשימוש בקרב היהודים, 43 לספירה; רימון פורח משנהב, ככל הנראה ממקדש שלמה, המאה השמינית לפה״ס
[שלמי תודה]
עמוד 30: מטבע: צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים; באדיבות רשות העתיקות בישראל; רימון: באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים