למדתי לסמוך על יהוה
מפי יאן קורפּה–אונדו
השנה היתה 1942. הוצבתי תחת משמר של חיילים הונגרים סמוך לקוּרסק שברוסיה. היינו שבויים בידי מדינות הציר, שלחמו ברוסים במלחמת העולם השנייה. קברי נכרה והקציבו לי עשר דקות להחליט אם לחתום על מסמך המצהיר שאני חדל להיות עד־יהוה. לפני שאמשיך בסיפור, הַרשו לי לספר לכם כיצד התגלגלתי לשם.
נולדתי ב־1904 בכפר קטן ששמו זהור, השוכן כיום במזרח סלובקיה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נסתפחה זהור למדינת צ׳כוסלובקיה שהוקמה אז. בכפר שלנו היו כ־200 בתים ושתי כנסיות, האחת יוונית קתולית והשנייה קלוויניסטית.
נהגתי לפקוד את הכנסייה הקלוויניסטית אבל ניהלתי חיי הפקרות. לא רחוק מביתי חי אדם שונה ממני. יום אחד הוא פתח עימי בשיחה והשאיל לי ספר מקרא. לראשונה בחיי אחזו ידיי בספר מקרא. בערך באותה תקופה, ב־1926, נשאתי לאשה את ברבוֹרה, וכעבור זמן לא רב חבקנו שני ילדים, ברבורה ויאן.
התחלתי לקרוא במקרא ולא הבנתי הרבה דברים. לכן ביקשתי את עזרתו של הכומר. ”המקרא מיועד למלומדים. אין לך סיכוי להבינו”, אמר והזמין אותי למשחק קלפים.
ניגשתי אל השכן שהשאיל לי את המקרא. הוא היה תלמיד מקרא — כך נקראו אז עדי־יהוה. הוא שמח לעזור לי ואט אט אורו עיניי. חדלתי לשתות לשוכרה והתחלתי לחיות חיים מוסריים; התחלתי גם לדבר עם אחרים על יהוה. האמת המקראית קנתה אחיזה בזהור בתחילת שנות ה־20’, ובתוך זמן קצר נוסדה קבוצה פעילה של תלמידי מקרא.
קמה התנגדות דתית עזה. הכומר המקומי הסית את רוב משפחתי נגדי וטען שיצאתי מדעתי. אבל חיי קיבלו משמעות וגמרתי אומר לשרת את אלוהי האמת, יהוה. לכן, נטבלתי ב־1930 כסמל להקדשתי ליהוה.
מבחנים קשים
ב־1938 הוכפף האיזור שלנו לשלטון ההונגרים, שעשו יד אחת עם הגרמנים במלחמת העולם השנייה. בעת ההיא היו בכפר 50 עדים בערך מתוך פחות מאלף תושבים. לא חדלנו לבשר אף שחיינו וחירותנו עמדו בסכנה.
ב־1940, נקראתי להתגייס לצבא ההונגרי. מה אעשה? הכרתי את נבואות המקרא על אנשים שיכתתו את כלי מלחמתם לכלי שלום, וידעתי שיבוא יום ואלוהים ישבית את כל המלחמות עד קצה הארץ (תהלים מ״ו:10; ישעיהו ב׳:4). לכן, שנאתי את המלחמות והחלטתי שלא אתגייס ויהי מה.
נשפטתי ל־14 חודשי מאסר וריציתי את עונשי בפֶץ’ שבהונגריה. היו עוד חמישה עדים בכלא ושמחנו שיכולנו להתראות. אלא שלזמן מה שמו אותי בצינוק כשכפות רגליי קשורות בשלשלאות. היכו אותנו כשסירבנו לבצע עבודות שיתרמו למאמץ המלחמתי. אילצו אותנו לעמוד דום במשך כל היום, חוץ משעתיים בצהריים. הסיוט נמשך חודשים. למרות זאת שמחנו שמצפוננו נקי לפני אלוהים.
להתפשר או לא להתפשר
יום אחד הגיעה קבוצה של 15 כמרים קתולים כדי לנסות לשכנע אותנו שחשוב להתגייס לצבא כדי לתמוך במאמץ המלחמתי. במהלך השיחה אמרנו: ”אם תצליחו להוכיח לנו מן המקרא שהנפש היא בת אלמוות ושנעלה השמיימה אם ניהרג במלחמה, נתגייס לצבא”. הם, כמובן, לא יכלו להוכיח זאת ולא אבו להמשיך בשיחה.
ב־1941 תמה תקופת מאסרי ונפשה ערגה להתאחד עם משפחתי. במקום זאת, נלקחתי כבול בשלשלאות לבסיס צבאי בשרשפטק שבהונגריה. בהגיענו למקום הוצבה בפניי האפשרות להשתחרר. ”כל מה שעליך לעשות”, אמרו לי, ”הוא לחתום על התחייבות שבשובך הביתה תשלם 200 פֶּנגֶה”.
”מה פתאום?” שאלתי. ”מה תעשו בכסף?”
”בתמורה לכספך”, השיבו, ”תקבל פטור הקובע שאינך יכול לשרת בצבא מטעמי בריאות”.
עמדתי בפני החלטה קשה. במשך יותר משנה סבלתי מיחס לא־אנושי; עייפתי. אם אסכים לשלם סכום כסף קטן, אהיה חופשי. ”אחשוב על כך”, מלמלתי.
מה להחליט? חשבתי על אשתי ועל ילדיי. בשלב ההוא קיבלתי מכתב מעודד מאח לאמונה. הוא ציטט מעברים י׳:38, שבו כותב פאולוס את דברי יהוה: ”’צדיק באמונתו יחיה’; ואם ייסוג לא רצתה נפשי בו”. לא חלף זמן רב ושני שוטרים הונגרים בקסרקטינים שוחחו עימי. האחד אמר: ”אין לך מושג עד כמה אנחנו מכבדים אותך על נאמנותך לעקרונות המקרא! אל תיכנע!”
למחרת ניגשתי אל מי שהציעו לי חירות תמורת 200 פֶּנגֶה ואמרתי: ”מאחר שיהוה אלוהים הרשה שאשב בכלא הוא גם ידאג לשחרורי. לא אקנה את חירותי”. נגזרו עלי עשר שנות מאסר. אך בזאת לא תמו הניסיונות לגרום לי להתפשר. בית־המשפט היה מוכן לחון אותי אם אשרת בצבא חודשיים בלבד, ומבלי לשאת נשק! דחיתי גם את ההצעה הזו ונשלחתי לכלא.
הרדיפות גוברות
שוב נלקחתי לבית הכלא בפץ’. הפעם העינויים היו קשים שבעתיים. ידיי נקשרו מאחורי גבי ותלו אותי מהן קרוב לשעתיים. שני מפרקי הכתפיים חרגו ממקומם. עינויים אלו חזרו ונשנו במשך תקופה של שישה חודשים בקירוב. אין לי אלא להודות ליהוה על שלא נשברתי.
קבוצה מאיתנו — אסירים פוליטיים, יהודים ו־26 עדי־יהוה — נלקחה ב־1942 לעיר קוּרסק אל איזור שהוחזק בידי חיילים גרמנים. הועברנו לידי הגרמנים, והם הטילו על האסירים לעבוד בהעברת מזון, נשק ובגדים אל החיילים בחזית. אנחנו, עדי־יהוה, סירבנו לעבוד כי עבודה זו התנגשה עם עמדתנו הניטרלית. כתוצאה מכך, הוחזרנו אל ההונגרים.
לבסוף הוכנסנו לכלא מקומי בקורסק. במשך ימים שלמים היכו אותנו באלות גומי שלוש פעמים ביום. מהלומה שהונחתה על רקתי הפילה אותי ארצה. המכות נחתו עלי וזכורה לי מחשבה שחלפה בראשי, ’לא כל כך קשה למות’. איבדתי תחושה בכל גופי. שלושה ימים לא בא מזון לפינו. הובאנו לפני בית־המשפט ושישה מאיתנו נידונו למוות. הם הוצאו להורג. נותרנו 20 איש.
מבחני האמונה שפקדו אותי בקורסק באוקטובר 1942 היו הקשים ביותר בחיי. את רחשי לבנו היטיב לבטא המלך יהושפט כשניצב עַמו כנגד כל הסיכויים: ”אין בנו כוח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו; ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו” (דברי־הימים ב׳. כ׳:12).
נלקחנו, כל ה־20, לחפור את קברנו המשותף תחת עינם הפקוחה של 18 חיילים הונגרים. כשסיימנו לחפור נתנו לנו עשר דקות לחתום על מסמך והנה חלק מתוכנו: ”עיקרי האמונה של עדי־יהוה כוזבים. לא אאמין ולא אתמוך בהם עוד. אלחם למען המולדת ההונגרית... הריני מאשר בחתימת ידי את הצטרפותי לכנסייה הקתולית”.
בתום עשר הדקות יצאה הפקודה: ”ימינה פנה! אל הקבר צעד!” ואז הפקודה: ”האסיר הראשון והאסיר השלישי, היכנסו אל הבור!” הקציבו להם עוד עשר דקות להחליט אם לחתום על המסמך. אחד החיילים הפציר בהם: ”ותרו על האמונה שלכם וצאו מן הקבר!” איש לא פצה את פיו. המפקד ירה בשניהם.
”מה לגבי היתר?” שאל חייל אחד את המפקד.
”קישרו אותם”, השיב. ”נענה אותם עוד קצת ונירה בהם ב־6 בבוקר”.
לפתע אחז בי פחד, לא פחד מפני המוות אלא פחד שאשבר בעינויים ואתפשר. לכן, צעדתי קדימה ואמרתי: ”אדוני, חטאנו בדיוק כמו אחינו שזה עתה ירית בהם. למה לא תירה גם בנו?”
אבל הם קשרו את ידינו מאחורי הגב ותלו אותנו מן הידיים. כל אימת שאיבדנו את ההכרה שפכו עלינו מים. הכאב היה קשה מנשוא כי ממשקל הגוף חרגו מפרקי הכתפיים ממקומם. העינויים נמשכו כשלוש שעות. ואז, לפתע פתאום, יצאה פקודה שאין לירות עוד בעדי־יהוה.
מעבר מזרחה — ובריחה
כעבור שלושה שבועות צעדנו בקבוצה מספר ימים עד לגדות נהר דון. הממונים עלינו אמרו לנו שלא נחזור חיים. ביום הטילו עלינו עבודות חסרות תכלית — חפרנו תעלות ומילאנו אותן בעפר. בערב יכולנו להסתובב די חופשי.
בחנתי את המצב והגעתי למסקנה שיש בידינו שתי אפשרויות. למות שם, או לברוח מן הגרמנים ולהסגיר את עצמנו לידי הרוסים. רק שלושה מאיתנו החליטו לנסות לברוח בחציית נהר דון הקפוא. ב־12 בדצמבר 1942 התפללנו ליהוה ויצאנו לדרך. הגענו לחזית הרוסית ומייד נלקחנו למחנה מאסר שהכיל 000,35 אסירים בקירוב. עד האביב שרדו כ־300,2 אסירים בלבד. היתר מתו מרעב.
חירות וטרגדיה נוספת
ניצלתי מן המלחמה ונותרתי אסיר בידי רוסיה עוד חודשים מספר אחרי סיומה. לבסוף, בנובמבר 1945, חזרתי הביתה לזהור. מצב החווה שלנו היה בכי רע, ונאלצתי להתחיל הכל מהתחלה. אשתי וילדיי עבדו בחווה בתקופת המלחמה, אך, באוקטובר 1944, עם קרוב הרוסים, נאלצו לעבור מזרחה. כל רכושנו נבזז.
הגרוע מכל היה שבשובי הביתה מצאתי את אשתי חולה מאוד. היא מתה בפברואר 1946. בת 38 היתה במותה. אחרי חמש שנות פירוד קשות, לא זכינו ליהנות זמן רב מאיחודנו המחודש.
שאבתי נחמה מאחיי הרוחניים, מן האסיפות ומהשירות מבית לבית. ב־1947 לוויתי סכום כסף שבעזרתו נסעתי לברנו, מרחק 400 קילומטר בערך, כדי לנכוח בכינוס. שם, במחיצת אחיי המשיחיים, ובהם נתן ה. נור, נשיא חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים דאז, התנחמתי והתעודדתי רבות.
אך חירותנו אחרי המלחמה לא ארכה זמן רב. ב־1948 החלו הקומוניסטים למרר לנו את החיים. אחים רבים, שעמדו בראש הפעילות של עדי־יהוה בצ׳כוסלובקיה, נאסרו ב־1952 והוטל עלי לטפל בקהילות. ב־1954 נעצרתי ונשפטתי לארבע שנות מאסר. בני יאן ובנו יורי נאסרו אף הם בגלל עמדתם הניטרלית. ריציתי שתי שנות מאסר בבית־הסוהר פנקרץ, שבפראג. ב־1956 הוכרז על חנינה ושוחררתי.
חירות סוף סוף!
לבסוף, ב־1989, התמוטט המשטר הקומוניסטי בצ׳כוסלובקיה ופעילותם של עדי־יהוה זכתה להכרה חוקית. הותר לנו להתאסף בחופשיות ולבשר בגלוי. אותה עת היו בזהור קרוב למאה מבשרים, כלומר, עד־יהוה אחד לכל 10 איש בכפר בערך. לפני שנים מספר בנינו אולם־מלכות מרווח ויפהפה בזהור, ובו כ־200 מקומות ישיבה.
אינני בריא כבעבר, ולכן האחים מסיעים אותי אל אולם־המלכות. טוב לי שם, ואני נהנה לתת תשובות בשיעור המצפה. אני שמח במיוחד לראות חלק מבני משפחתי משלושה דורות משרתים את יהוה, וביניהם כמה מנכדיי. אחד מהם שירת כמשגיח נודד של עדי־יהוה בצ׳כוסלובקיה עד שנאלץ לפרוש מתפקידו עקב אחריותו המשפחתית.
אני מודה ליהוה על שחיזק אותי במבחנים הרבים שפקדו אותי. התמקדתי בו — ”כרואה את מי שאיננו נראה” — וזה מה שעזר לי (עברים י״א:27). חשתי בזרוע הישועה האדירה שלו. זו הסיבה שגם היום אני משתדל לנכוח באסיפות הקהילה ולהכריז על שמו ברבים ככל יכולתי.
[תמונה בעמוד 25]
אולם־המלכות בזהור
[תמונה בעמוד 26]
זו זכות עבורי לתת תשובות בשיעור המצפה