הניתן לסמוך על הספר?‏

‏”‏אני מוצא במקרא עדויות ודאיוֹת לאמיתיותו יותר מבכל ספר היסטוריה חילוני”‏ (‏סֶר אייזק ניוטון,‏ מדען אנגלי נודע)‏.‏¹

האם ספר זה — המקרא — ראוי לאמון?‏ האם הוא מספר על דמויות אמיתיות,‏ על מקומות ממשיים ועל מאורעות מן החיים?‏ אם כך,‏ דין הוא שתימצאנה ראיות להיותו פרי־עטם של כותבים דייקנים והגונים.‏ הראיות אכן קיימות.‏ חלק לא מבוטל מהן היה קבור באדמה,‏ אך חלקן הארי מצוי בספר עצמו.‏

חשיפת העדויות הקבורות באדמה

תגליות שהעלו חפירות ארכיאולוגיות בארצות המקרא מאשרות את דיוקם ההיסטורי והגיאוגרפי של כתבי־הקודש.‏ תן דעתך למקצת ההוכחות שחשפו הארכיאולוגים.‏

דוד,‏ הרועה הצעיר והאמיץ,‏ שנמשח למלך ישראל,‏ מוכר היטב לקוראי המקרא.‏ שמו מופיע 138,‏1 פעם בכתבי־הקודש,‏ והמונח ”‏בית דוד”‏ — המתייחס במקרים רבים לשושלתו — מופיע בהם 25 פעם (‏שמואל א׳.‏ ט״ז:‏13;‏ כ׳:‏16‏)‏.‏ אף־על־פי־כן,‏ עד לא מזמן,‏ לא היתה שום עדות חוץ־מקראית ברורה לקיומו של דוד.‏ האם דוד הוא רק דמות דמיונית?‏

ב־1993,‏ חשף צוות ארכיאולוגים,‏ בראשות פרופסור אברהם בירן,‏ תגלית מדהימה,‏ שדוּוחה בכתב־העת של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה (‏Israel Exploration Journal)‏.‏ באתר ההיסטורי תל דן,‏ בצפון ישראל,‏ נחשפה אבן בזלת.‏ על האבן,‏ חקוקות המילים ”‏בית דוד”‏ ו”‏מלך ישראל”‏.‏² הכתובת מתוארכת למאה התשיעית לפה״ס,‏ ומשערים שזהו חלק ממצבת ניצחון שהקימו הארמים — אויבי ישראל ממזרח.‏ במה חשיבותה של כתובת עתיקה זו?‏

על־סמך הדו״ח שכתבו פרופסור בירן ועמיתו הפרופסור יוסף נוה,‏ ציין מאמר בכתב־העת לארכיאולוגיה מקראית (‏Biblical Archaeology Review)‏:‏ ”‏זו הפעם הראשונה שהשם דוד נמצא בכתובת קדומה כלשהי מחוץ למקרא”‏.‏³a יש עוד דבר ראוי לציון בכתובת.‏ המונח ”‏בית דוד”‏ כתוב בה כמילה אחת.‏ פרופסור אנסון רייני,‏ בלשן,‏ מסביר:‏ ”‏הסימן המפריד בין מילים.‏.‏.‏ מושמט במקרים רבים,‏ במיוחד אם הצירוף הוא שם־עצם פרטי מוכר היטב.‏ ’‏בית דוד’‏ היה בהחלט שם־עצם פרטי מוכר היטב,‏ פוליטית וגיאוגרפית,‏ באמצע המאה התשיעית לפה״ס”‏.‏⁵ מסתבר שדוד המלך ושושלתו היו ידועים מאוד בעולם הקדום.‏

האם נינווה,‏ העיר האשורית הגדולה הנזכרת במקרא — אכן התקיימה?‏ עד לראשית המאה ה־19,‏ עדיין היו מבקרי מקרא שהכחישו זאת.‏ אולם,‏ ב־1849,‏ סֶר אוסטן הנרי לֵירד חשף את שרידי ארמונו של המלך סנחריב בקוּיוּנְגִ’‏יק,‏ מקום שהתברר כי היה חלק מנינווה הקדומה.‏ למבקרים לא נותר מה לומר בנידון.‏ אך להריסות נותר.‏ על קירות אחד האולמות שנשתמר במצב טוב נמצא תבליט המתאר את לכידתה של עיר מבוצרת היטב,‏ ושבויים המובלים לפני המלך הפולש.‏ מעל לדמות המלך מופיעה כתובת,‏ וזה לשונה:‏ ”‏סנחריב,‏ מלך העולם,‏ מלך אשור,‏ ישב על כסא מלכות וקיבל את מצעד השלל מלכיש”‏.‏⁶

התבליט והכתובת,‏ המוצגים במוזיאון הבריטי,‏ תואמים את המאורע המקראי של נפילת העיר לכיש שביהודה בידי סנחריב,‏ כמתואר במלכים ב׳.‏ י״ח:‏13,‏ 14‏.‏ על חשיבות המִמצא,‏ כתב לירד:‏ ”‏מי היה מעלה בדעתו,‏ בטרם נתגלו תגליות אלה,‏ שקיימת סבירות או אפשרות לכך,‏ שמתחת לתל עפר ואשפה,‏ שציין את מיקומה של נינווה,‏ יימצא תיעוד הקרבות שנערכו בין חזקיהו [‏מלך יהודה]‏ לסנחריב,‏ שנכתב ממש בעת התרחשותם על־ידי סנחריב עצמו,‏ ואישש אף ביתר פירוט את התיעוד המקראי?‏”‏⁷

ארכיאולוגים חשפו תגליות רבות — כלֵי חרס,‏ חורבות בתים,‏ לוחות חרס,‏ מטבעות,‏ תעודות,‏ מצבות זיכרון וכתוֹבות חקוקות — ואלה מעידות על דיוקו ההיסטורי של המקרא.‏ חפירות ארכיאולוגיות חשפו את העיר אוּר כשׂדים,‏ המרכז המסחרי דתי שבו התגורר אברהם⁸ (‏בראשית י״א:‏27–31‏)‏.‏ הכרוניקה של נבונאיד,‏ שנחשפה במאה ה־19,‏ מתארת את נפילת בבל בידי כורש הגדול ב־539 לפה״ס,‏ מאורע המסופר בדניאל פרק ה׳‏‏.‏⁹ כתובת (‏שחלקים ממנה נשמרים במוזיאון הבריטי)‏ שנמצאה במעבר מקומר בתסלוניקי העתיקה מציינת את שמות ראשי העיר המכוּנים בה ”‏פוליטרכים”‏,‏ מילה שאינה מוכרת בספרות היוונית הקלאסית,‏ אך מופיעה בחיבורו של הכותב המקראי לוקס¹⁰ (‏מעשי־השליחים י״ז:‏6‏)‏.‏ יש בזה — כמו גם בפרטים אחרים — כדי להעיד על דייקנותו של לוקס.‏ (‏השווה לוקס א׳:‏3‏.‏)‏

הארכיאולוגים,‏ על כל פנים,‏ לא תמיד תמימי דעים זה עם זה,‏ לא כל שכן עם המקרא.‏ עם זאת,‏ עדות מוצקה למהימנות המקרא אנו מוצאים בספר עצמו.‏

הצגת הדברים בגילוי־לב

היסטוריונים הגונים יתעדו לא רק ניצחונות (‏כמו הכתובת המתארת את נפילת לכיש בידי סנחריב)‏ אלא גם תבוסות,‏ לא רק הצלחות אלא גם כישלונות,‏ לא רק מעשי גבורה אלא גם גילויי חולשה.‏ מעטים ההיסטוריונים החילוניים שיושרם כה רב.‏

אשר להיסטוריונים של אשור,‏ מסביר דניאל ד.‏ לקנביל:‏ ”‏במקרים רבים ברור שעל רקע היהירות המלכותית,‏ עיוות הדיוק ההיסטורי היה בלתי נמנע”‏.‏¹¹ דברי ימיו של המלך האשורי אשוּרנצִרפַּל ממחישים לנו ברברבנותם ’‏יהירות מלכותית’‏ מהי:‏ ”‏אני רב הוד,‏ אני אצילי,‏ אני רם מעלה,‏ אני אדיר,‏ אני נשוא פנים,‏ אני מרומם,‏ אני דגול,‏ אני חזק,‏ אני בן חיל,‏ אני אמיץ כארי ואני גיבור!‏”‏¹² האם תקבל כל מה שתקרא בכתבים מעין אלה כהיסטוריה מדויקת?‏

לעומת זאת,‏ גילוי־הלב של מחברי המקרא היה שינוי מרענן.‏ משה,‏ מנהיג ישראל,‏ דיווח בגילוי־לב על חולשותיהם של אחיו אהרון,‏ אחותו מרים,‏ אחייניו נדב ואביהוא,‏ עַמו וכן על שגיאותיו שלו (‏שמות י״ד:‏11,‏ 12;‏ ל״ב:‏1–6;‏ ויקרא י׳:‏1,‏ 2;‏ במדבר י״ב:‏1–3;‏ כ׳:‏9–12;‏ כ״ז:‏12–14‏)‏.‏ חטאיו החמורים של דוד המלך לא טֻאטאו אל מתחת לשטיח,‏ אלא הועלו על הכתב — ובעת שדוד עדיין ישב על כס מלכות (‏שמואל ב׳,‏ פרקים י״א,‏ כ״ד‏)‏.‏ מתי מתאר בספר הנושא את שמו את הוויכוח בין השליחים (‏שהוא היה אחד מהם)‏ על מעמד של יוקרה ומספר כיצד נטשו את ישוע בליל מעצרו (‏מתי כ׳:‏20–24;‏ כ״ו:‏56‏)‏.‏ כותבי האיגרות שבכתבי־הקודש המשיחיים דיווחו גלויות על בעיות,‏ כגון אי־מוסריות מינית ומריבות,‏ שצצו בכמה קהילות משיחיות קדומות.‏ הם כתבו על בעיות אלה בלא כחל ושרק (‏קורינתים א׳.‏ א׳:‏10–13;‏ ה׳:‏1–13‏)‏.‏

דיווחים הוגנים וגלויים אלה מעידים על אהבה כנה לאמת.‏ כותבי המקרא היו מוכנים למסור מידע לא־חיובי על יקיריהם,‏ על עמם ואפילו על עצמם.‏ האין זו סיבה טובה לתת אמון בכתביהם?‏

מדויק לפרטי פרטים

בבית המשפט,‏ אמינות העדים נמדדת לעתים על־פי הפרטים הקטנים שבעדותם.‏ התאמה בין פרטים פעוטים יש בה כדי ללמד שהעדות מדויקת והגונה,‏ ואילו סתירות רציניות יכולות לחשוף עדות בדויה.‏ מאידך גיסא,‏ עדות מתואמת למהדרין — שבה כל פרט ופרט מוסדר היטב — עשויה גם היא להסגיר עדות שקר.‏

מה טיבה של ”‏עדות”‏ כותבי המקרא על־פי אמת־מידה זו?‏ כתביהם מצטיינים בעקיבותם.‏ קיימת התאמה רבה אפילו בין פרטים מזעריים.‏ למרות זאת,‏ ההרמוניה אינה תוצאה של תיאום מכוּון,‏ המדיף ריח של קנוניה.‏ העדר התכנון בפרטים החופפים ניכר בעליל,‏ וההתאמה בין הכותבים הינה מקרית בדרך־כלל.‏ נבחן כמה דוגמאות.‏

מתי,‏ אחד ממחברי המקרא,‏ כתב:‏ ”‏כשנכנס ישוע לביתו של כיפא ראה את חמותו שוכבת והיא סובלת מחום”‏ (‏מתי ח׳:‏14‏)‏.‏ מתי מציין פרט מעניין,‏ אך לא חיוני:‏ פטרוס היה נשוי.‏ פאולוס אימת עובדה משנית זו כשכתב:‏ ”‏האין לנו רשות להוביל איתנו אשה מאמינה,‏ כמו ליתר השליחים.‏.‏.‏ ולכיפא?‏”‏b (‏קורינתים א׳.‏ ט׳:‏5‏)‏ מן ההקשר עולה כי פאולוס העלה טיעונים להגנתו כנגד ביקורת לא מוצדקת שנמתחה עליו (‏קורינתים א׳.‏ ט׳:‏1–4‏)‏.‏ ברור שפאולוס לא ציין פרט שולי זה — שפטרוס נשוי — כדי להוכיח שמתי דייק בתיאורו.‏ הוא הזכיר זאת במקרה.‏

ארבעת כותבי ספרי הבשורה — מתי,‏ מרקוס,‏ לוקס ויוחנן — כתבו שבליל מעצרו של ישוע,‏ שלף אחד מתלמידיו חרב,‏ היכה בעבדו של הכהן הגדול וקיצץ את אוזנו.‏ רק בבשורה על־פי יוחנן אנחנו קוראים את הפרט המיותר לכאורה:‏ ”‏שֵם העבד היה מלך”‏ (‏יוחנן י״ח:‏10,‏ 26‏)‏.‏ מדוע רק יוחנן נוקב בשם האיש?‏ בהמשך הפרק,‏ מצויין פרט משני שאינו מופיע במקומות אחרים:‏ יוחנן ”‏היה מוכר לכהן הגדול”‏.‏ הוא גם היה מוכר לבני־ביתו של הכהן הגדול;‏ המשרתים הכירו אותו והוא אותם (‏יוחנן י״ח:‏15,‏ 16‏)‏.‏ מכאן שאין זה אלא טבעי שיוחנן ציין את שמו של הפצוע,‏ בניגוד לשאר כותבי ספרי הבשורה,‏ אשר האיש היה זר להם.‏

לעתים,‏ הסברים מפורטים אינם מצויים בתיאור אחד,‏ אך הפרטים החסרים מופיעים במקום אחר בהערה המצויינת כבדרך אגב.‏ למשל,‏ על־פי גרסתו של מתי,‏ כשעמד ישוע למשפט בסנהדרין,‏ היו ש”‏סטרו לו ואמרו:‏ ’‏נבא לנו,‏ המשיח,‏ מיהו המכה אותך’‏”‏ (‏מתי כ״ו:‏67,‏ 68‏)‏.‏ מדוע ביקשו מישוע ’‏לנבא’‏ מי מכה אותו,‏ שעה שהמכה עמד מולו?‏ מתי אינו מסביר.‏ אבל שניים מהכותבים האחרים משלימים את הפרט החסר:‏ רודפי ישוע כיסו את פניו בטרם היכוהו (‏מרקוס י״ד:‏65;‏ לוקס כ״ב:‏64‏)‏.‏ מתי הציג את המידע שברשותו מבלי להקפיד על קוצו של יוד.‏

בבשורה על־פי יוחנן מסופר על אירוע שבו התקהל עם רב לשמוע את ישוע מלמד.‏ הכתוב אומר שבראות ישוע את ההמונים,‏ ”‏אמר לפיליפוס:‏ ’‏איפה נקנה לחם כדי שיאכלו אלה?‏’‏”‏ (‏יוחנן ו׳:‏5‏)‏ מכל התלמידים שהיו שם,‏ מדוע שאל ישוע דווקא את פיליפוס היכן לקנות לחם?‏ הכותב אינו מסביר.‏ אולם,‏ בתיאור המקביל לוקס מדווח שהאירוע התרחש בקרבת בית צידא,‏ עיר ששכנה לחופה הצפוני של הכנרת,‏ ובפרק קודם בספר הבשורה של יוחנן נאמר ש”‏פיליפוס היה מבית צידא”‏ (‏יוחנן א׳:‏44;‏ לוקס ט׳:‏10‏)‏.‏ אם כן,‏ ישוע שאל,‏ מטבע הדברים,‏ אדם שעירו קרובה.‏ ההתאמה בין הפרטים ראויה לציון,‏ על אף היותה מקרית בהחלט.‏

יש שהשמטת פרטים מסוימים מוסיפה לאמינותו של כותב המקרא.‏ מחבר מלכים א׳,‏ למשל,‏ מספר על בצורת קשה שפקדה את ישראל.‏ כה חמור היה המצב,‏ עד כי המלך לא מצא מספיק מים וחציר לקיומם של סוסיו ופרדיו (‏מלכים א׳.‏ י״ז:‏7;‏ י״ח:‏5‏)‏.‏ למרות זאת,‏ כתוב שהנביא אליהו ביקש שיביאו לו להר הכרמל מים (‏לצורך הקרבת קורבן)‏ בכמות מספקת למלא תעלה,‏ שתחמה שטח של אולי 000,‏1 מטר מרובע (‏מלכים א׳.‏ י״ח:‏33–35‏)‏.‏ מאין הגיעו המים הרבים בשעת בצורת?‏ מחבר מלכים א׳ לא טרח להסביר.‏ אך,‏ כל מי שגר בישראל ידע שהכרמל סמוך לחוף הים התיכון,‏ כפי שמציינת הערה שולית בהמשך הסיפור (‏מלכים א׳.‏ י״ח:‏43‏)‏.‏ לכן,‏ ניתן היה להשיג מי־ים על־נקלה.‏ אילו היה המקרא,‏ המדייק לפרטים בדרך־כלל,‏ ספר דמיוני המתיימר להיות עובדתי,‏ הרי שכותבו אמור להיות זייפן פיקח,‏ ולכן נשאלת השאלה מדוע לא תיקן את הקושי המדומה שבסיפור?‏

ובכן,‏ הניתן לסמוך על המקרא?‏ הארכיאולוגים חשפו לא מעט מִמצאים המעידים שהמקרא מדבר על דמויות אמיתיות,‏ מקומות אמיתיים ומאורעות אמיתיים.‏ משכנעת אף יותר היא העדות המצויה במקרא עצמו.‏ כותבים גלויי־לב לא חסו על איש — אף לא על עצמם — ותיעדו את העובדות כמות שהן.‏ העקיבות הפנימית שבכתביהם,‏ וכן החפיפוֹת המקריות,‏ מקנות ל”‏עדות”‏ את צליל האמת הברור.‏ לנוכח ’‏העדויות הוודאיוֹת לאמיתיותו’‏,‏ המקרא הוא אכן ספר מהימן.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

שבר האבן שנתגלה בתל דן

‏[‏תמונה בעמודים 16,‏ 17]‏

תבליט קיר אשורי ובו מתואר המצור על לכיש,‏ המוזכר במלכים ב׳.‏ י״ח:‏13,‏ 14