סיפור חיים
חברים כבר 60 שנה, וזו רק ההתחלה
בערב קיצי ב־1951 עמדו ארבעה בחורים, כולם בשנות ה־20 המוקדמות לחייהם, בתאי טלפון סמוכים בעיר איתָקה שבמדינת ניו יורק והתקשרו בהתרגשות לקרוביהם במישיגן, באיובה ובקליפורניה. היו בפיהם בשורות טובות!
קודם לכן, בחודש פברואר, הגיעו 122 חלוצים לסאות’ לנסינג שבמדינת ניו יורק כדי ללמוד בכיתה ה־17 של בית־ספר גלעד. בין מי שהיו עתידים לשרת כשליחים נמנו לואל טרנר, ויליאם (ביל) קסטן, ריצ׳רד קלסי ורמון טמפלטון. הארבעה — לואל וביל ממישיגן, ריצ׳רד מאיובה ורמון מקליפורניה — הפכו עד מהרה לחברים טובים.
חמישה חודשים אחרי כן הייתה התרגשות גדולה כשנודע שאח נתן נור מהמשרדים הראשיים יגיע כדי לנאום בפני התלמידים. עוד קודם לכן ביקשו ארבעת האחים לשרת יחד באותה המדינה, אם הדבר יהיה אפשרי. האם בהזדמנות זו יקבלו פרטים נוספים באשר למדינה שאליה יישלחו? אכן כן!
במהלך נאומו של אח נור בפני הכיתה כולה, גברה הציפייה כשהחל להודיע לתלמידים לאיזו מדינה יישלחו. הראשונים שנקראו לבמה היו ארבעת הצעירים הנרגשים, שחשו הקלה כשנודע להם סוף כל סוף שהם יוכלו להישאר יחד. אך היכן ישרתו? חברי הכיתה המופתעים מחאו מחיאות כפיים ממושכות כשהודיעו שהם יישלחו לגרמניה.
עדי־יהוה ברחבי העולם נפעמו מהנאמנות שגילו העדים בגרמניה תחת משטרו של היטלר, מ־1933 ואילך. תלמידים רבים נזכרו שלאחר מלחמת העולם השנייה הם הכינו לאחיהם באירופה משלוחי בגדים וחבילות של ארגון הסיוע CARE. משרתי אלוהים בגרמניה היוו מופת יוצא מגדר הרגיל של אמונה, נחישות, אומץ וביטחון ביהוה. לואל נזכר שהוא חשב לעצמו, ’עכשיו תהיה לנו הזדמנות להכיר את האחים והאחיות היקרים האלה באופן אישי’. אין פלא אפוא שכולם היו כה נרגשים ורצו להתקשר לקרוביהם עוד באותו הערב.
בדרך לגרמניה
ב־27 ביולי 1951 עלו הארבעה על סיפון אוניית הקיטור ”הומלנד” שהפליגה לגרמניה מרציף איסט ריבר שבניו יורק למסע של 11 יום. אח אלברט שרודר, אחד המורים בגלעד ולימים חבר בגוף המנהל, לימד אותם עוד קודם לכן כמה משפטים ראשונים בגרמנית. על הסיפון היו כמה נוסעים גרמנים, והם חשבו שיוכלו להמשיך ללמוד את השפה. אך התברר שהנוסעים דיברו ניבים שונים של גרמנית. עד כמה מבלבל היה זה עבורם.
בבוקרו של יום שלישי ה־7 באוגוסט, לאחר שסבלו לא אחת ממחלת ים, הגיעו האחים להמבורג ורגלם דרכה סוף כל סוף על אדמת גרמניה. מכל עבר נראו הצלקות שהותירה אחריה המלחמה שהסתיימה רק שש שנים קודם לכן. עצובים מהמראות שנגלו לעיניהם, עלו על רכבת לילה לוִיסְבַּדְן, שם שכן באותם ימים משרד הסניף.
מוקדם בבוקר יום רביעי הם פגשו את העד הראשון בגרמניה. היה לו שם גרמני טיפוסי — האנס. הוא הסיע אותם מתחנת הרכבת לבית־אל, ושם קיבלה את פניהם אחות קשישה שלא ידעה מילה באנגלית והתעקשה לדבר איתם בגרמנית. היא כנראה סברה שהיא תוכל להתגבר על מחסום השפה אם רק תרים את קולה. היא המשיכה להגביר את קולה, וכתוצאה מכך היא וארבעת האחים נעשו יותר ויותר מתוסכלים. לבסוף הופיע אח אריך פרוסט, משרת הסניף, ובירך אותם לשלום בחמימות באנגלית. המצב החל להשתפר.
לקראת סוף אוגוסט נכחו הארבעה בכינוס הראשון שלהם בגרמניה בנושא ”עבודת אלוהים טהורה” שנערך בפרנקפורט־אם־מיין. בכינוס נרשם שיא של 432,47 נוכחים ו־373,2 איש נטבלו. הדבר חיזק את קנאותם של האחים לבשורה והגביר את רצונם לשרת כשליחים. אך מספר ימים לאחר מכן אמר להם אח נור שעליהם להישאר בבית־אל ולשרת שם.
השמחה שחוו במילוי תפקידם המחישה להם שיהוה תמיד יודע מה הכי טוב עבורנו
בעבר ויתר רמון על האפשרות לשרת בבית־אל בארצות־הברית כיוון שהיה נחוש לשרת כשליח. ריצ׳רד וביל לא חשבו בכלל על שירות בבית־אל. אך השמחה שחוו לאחר מכן ממילוי תפקידם המחישה להם שיהוה תמיד יודע מה הכי טוב עבורנו. לכן מן התבונה להישען על הדרכתו ולא לפעול על־פי רצונותינו האישיים. מי שהפנימו זאת שמחים לשרת את יהוה בכל מקום שאליו יישלחו ולקבל כל משימה שתינתן להם.
פֶרְבּוֹטֶן!
רבים במשפחת בית־אל בגרמניה שמחו שיש בקרבם אמריקנים שאיתם יוכלו לתרגל אנגלית. אך יום אחד התנפצו תקוות אלו. כאשר ישבה המשפחה בחדר האוכל החל אח פרוסט לדבר בגרמנית בהתלהבות שאפיינה אותו על נושא שנראה היה די רציני. רוב חברי המשפחה נותרו בדממה מוחלטת ונעצו מבט בצלחת שלפניהם. אף שחברי בית־אל החדשים לא הבינו את הנאמר, הם החלו לקלוט שהדברים שנאמרו נוגעים אליהם. לכן כאשר אח פרוסט אמר בקול רועם ”פֶרְבּוֹטֶן!” (”אסור!”) וחזר על כך שוב ושוב בקול הולך וגובר לשם הדגשה, הם חשו שלא בנוח. מה הם עשו שעורר תגובה כה חריפה?
הארוחה הסתיימה, וכולם מיהרו לחדרים. אחר כך הסביר להם אח אחד: ”אתם חייבים לדבר גרמנית כדי שתוכלו לעזור לנו. בגלל זה אח פרוסט אמר שעד שתלמדו את השפה, אסור לדבר איתכם אנגלית. זה פֶרְבּוֹטֶן”.
משפחת בית־אל יישמה מייד את העצה. הדבר לא רק עזר לחברי בית־אל החדשים ללמוד גרמנית, אלא גם לימד אותם שפעמים רבות עצה הניתנת מפי אח אוהב היא לטובתנו, גם אם היא קשה ליישום. עצתו של אח פרוסט המחישה את דאגתו לרווחת ארגון יהוה ואת אהבתו כלפי אחיו.a אין פלא אפוא שעם הזמן למדו הארבעה לאהוב אותו.
הם למדו איש מרעהו
נוכל ללמוד מחברים יראי אלוהים לקחים חשובים שיסייעו לנו להיות חברים טובים יותר של יהוה. הארבעה למדו רבות מאחיהם הנאמנים בגרמניה — שתקצר היריעה מלהזכיר את כולם בשמם — אך הם גם למדו איש מרעהו. ריצ׳רד מסביר: ”לואל ידע קצת גרמנית והסתדר היטב עם השפה, אך לרובנו היה קשה יותר. וכיוון שהוא גם היה המבוגר ביותר בקבוצה, מטבע הדברים פנינו אליו בכל מה שקשור לשפה ולרוב הוא היה זה שנטל יוזמה”. רמון נזכר: ”כל כך שמחתי כאשר לאחר שנה בגרמניה הציע לנו אח שוויצרי לשהות בבקתה היפה שלו בשוויץ ולבלות שם את החופשה הראשונה שלנו. שבועיים לבד בלי להיאבק בגרמנית! אבל לא לקחתי בחשבון את לואל. הוא התעקש שנקרא את הפסוק היומי ונדון בו מדי בוקר בגרמנית! לאכזבתי הרבה, הוא לא היה מוכן להתגמש. אבל למדנו לקח יקר ערך. חשוב לשמוע בקולם של מי שרוצים בטובתך המרבית, גם אם לפעמים אתה לא מסכים איתם. גישה זו הועילה לנו מאוד במשך השנים, ובזכותה היה לנו קל יותר להיכנע להדרכה תיאוקרטית”.
בנוסף, למדו ארבעת החברים להעריך את הצדדים החזקים של כל אחד מהם, בהתאם לכתוב בפיליפים ב׳:3: ”בשפלות רוח החשיבו את האחרים לנעלים מכם”. לכן פעמים רבות ביקשו השלושה מביל שיבצע מטלות שהם סברו שהוא המתאים ביותר לטפל בהן. ”כאשר היה צריך לנקוט צעדים הכרחיים או לא־נעימים כדי ליישב סוגיות קשות”, נזכר לואל, ”פנינו לביל. היה לו כישרון להתמודד עם מצבים לא־נעימים בדרך שכולנו ידענו שיש לפעול על־פיה, אבל לא ממש היו לנו האומץ או היכולת לעשות כן”.
נישואין מאושרים
בזה אחר זה החליטו כל הארבעה להינשא. החברות שלהם הייתה מבוססת על אהבה ליהוה ועל אהבתם לשירות המורחב, לכן הם היו נחושים למצוא בנות זוג המוכנות לשים את יהוה בראש סדר העדיפויות שלהן. השירות המורחב לימד אותם שרב גמולו של הנותן משל המקבל ושמן הראוי לתת לענייני המלכות עדיפות על פני רצונותיהם האישיים. לכן הם בחרו אחיות שעוד קודם לכן החליטו מיוזמתן לשרת בשירות המורחב. כתוצאה מכך נוסדו ארבעה קשרי נישואין איתנים ומאושרים.
על מנת שקשרי חברות או נישואין באמת יהיו איתנים, יהוה חייב להיות חלק בלתי נפרד מהקשר (קהלת ד׳:12). אומנם ביל ורמון איבדו בשלב מסוים את בת זוגם, אך שניהם התנסו בשמחה ובתמיכה שאישה נאמנה יכולה להעניק. לואל וריצ׳רד ממשיכים ליהנות מתמיכה זו. ביל, שהתחתן בשנית, בחר בתבונה בת זוג לנישואין שאיתה יוכל להמשיך לשרת בשירות המורחב.
עם השנים הובילו אותם תפקידיהם השונים למחוזות כגון גרמניה, אוסטריה, לוקסמבורג, קנדה וארצות־הברית. עקב כך לא יכלו ארבעת החברים לבלות יחד כפי שהיו רוצים. אך למרות המרחק ביניהם הם תמיד שמרו על קשר, שמחו יחד בברכות שלהן זכו ובכו יחדיו בכאב שחוו (רומ׳ י״ב:15). חברים כאלה יש להוקיר, ולעולם אין לקחת אותם כמובן מאליו. הם מתנה יקרה מיהוה (מש׳ י״ז:17). בעולמנו נדיר מאוד למצוא חברים אמיתיים. אך לכל משיחי אמיתי יכולים להיות שפע של חברים טובים. כעדי־יהוה יש לנו קשרי ידידות עם אחים לאמונה ברחבי העולם כולו, והחשוב מכול, עם יהוה אלוהים ועם ישוע המשיח.
כפי שנכון לגבי כולנו, דרכם של ארבעת החברים לא תמיד הייתה סוגה בשושנים — בין היתר הם התמודדו עם הכאב שבאובדן בת זוג, המתח הנלווה למחלה קשה, הדאגה להורים קשישים, הקושי לגדל ילד בתור מבשרים בשירות המורחב, החשש בעת קבלת תפקיד תיאוקרטי חדש, וכעת בעיות זקנה אשר הולכות ומחמירות. אולם מניסיונם הם גם יודעים שחברים — קרובים ורחוקים — מסייעים לאוהבי יהוה להתמודד בהצלחה עם כל קושי.
חברים לנצח
כמה טוב שלואל, רמון, ביל וריצ׳רד הקדישו את עצמם ליהוה בגיל 18, 12, 11 ו־10 ושבין הגילים 17 ל־21 החלו כל הארבעה לשרת בשירות המורחב. הם שעו לעצה שבקהלת י״ב:1: ”זכור את בוראיך בימי בחורותיך”.
צעיר משיחי, אם הדבר אפשרי, היענה להזמנתו של יהוה להצטרף אל שורות המשרתים בשירות המורחב. הודות לחסדו של יהוה אולי גם אתה תוכל, בדומה לארבעת החברים, לשרת בתור משגיח נפה, מחוז או אזור; להיות חבר בית־אל, ואף חבר ועד סניף; ללמד בבית־הספר לשירות המלכות או בבית־הספר לשירות החלוצי; ולנאום בכינוסים גדולים וקטנים, וכתוצאה מכך לחוות את אותה השמחה שהייתה להם. עד כמה שמחו הארבעה לדעת שעשרות אלפים הפיקו תועלת מפעילותם. כל זאת התאפשר בזכות העובדה שהם נענו בצעירותם להזמנתו האוהבת של יהוה לשרתו בלב ונפש (קול׳ ג׳:23).
כיום לואל, ריצ׳רד ורמון משרתים שוב יחד במשרד הסניף בגרמניה, השוכן כעת בסלטרס. למרבה הצער, ביל נפטר ב־2010 בזמן ששירת כחלוץ מיוחד בארצות־הברית. המוות קטע חברות מיוחדת במינה שנמשכה קרוב ל־60 שנה. אך יהוה אלוהינו לעולם אינו שוכח את ידידיו. נוכל להיות סמוכים ובטוחים שתחת שלטון מלכותו יוכלו כל המשיחיים לחדש את קשרי הידידות שנקטעו זמנית על־ידי המוות.
”לאורך כל 60 שנות ידידותנו, אינני זוכר אף רגע לא־נעים”
זמן קצר לפני שנפטר כתב ביל: ”לאורך כל 60 שנות ידידותנו, אינני זוכר אף רגע לא־נעים. הקשר בינינו תמיד היה מיוחד מאוד עבורי”. לזאת מיהרו להוסיף שלושת חבריו, המצפים בכליון עיניים להמשיך את הידידות ביניהם בעולם החדש: ”וזו רק ההתחלה”.
a סיפור חייו המרגש של אח פרוסט יצא לאור בחוברת המצפה מ־15 באפריל 1961, עמודים 244–249 (אנג׳).