להוטים לשרת את יהוה,‏ ואין זה משנה היכן

היה זה ב־1949,‏ לפני למעלה מ־60 שנה,‏ אך סיפורי מתחיל שנים רבות קודם לכן.‏ אבי הנדריק עבד כסנדלר וכגנן בדונדרן,‏ כפר קטן בצפון מחוז דְרֶנְט שבהולנד.‏ שם נולדתי ב־1927,‏ הרביעי מבין שבעה ילדים.‏ ביתנו שכן בסמוך לדרך עפר במחוז כפרי.‏ רוב שכנינו היו איכרים ונהניתי מהחיים בחווה.‏ בשנת 1947,‏ כאשר הייתי בן 19,‏ הכרתי את האמת בעזרת ת’‏אוניס בן,‏ שהיה אחד משכנינו.‏ אני זוכר שלא חיבבתי את ת’‏אוניס כשפגשתי אותו לראשונה,‏ אך זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הפך לאחד מעדי־יהוה,‏ ושמתי לב שהוא נהיה חברותי יותר.‏ שינוי זה באישיותו סיקרן אותי,‏ לכן הקשבתי לו כאשר הוא דיבר אתי על הבטחתו של אלוהים לכונן גן עדן עלי אדמות.‏ תוך זמן קצר קיבלתי את האמת,‏ והפכנו לחברים לכל החיים.‏a

במאי 1948 התחלתי לבשר ובחודש הבא,‏ ב־20 ביוני,‏ נטבלתי בכינוס בעיר אוּטרֶכט.‏ ב־1 בינואר 1949 התחלתי לשרת כחלוץ ונשלחתי לעיר בורקולו שבמזרח הולנד,‏ שם הייתה קהילה קטנה.‏ הייתי צריך לנסוע 130 קילומטר בערך כדי להגיע לשם,‏ והחלטתי לרכב על אופניי.‏ חשבתי שיידרשו ממני כ־6 שעות להגיע לשם,‏ אבל בגלל הגשם הכבד והרוח הנגדית החזקה ארכה הנסיעה 12 שעות,‏ וזאת למרות העובדה שנסעתי ברכבת ב־90 הקילומטרים האחרונים.‏ מאוחר בערב הגעתי לבסוף ליעדי — משפחת עדים שבביתם התגוררתי בתקופת שירותי כחלוץ באזור.‏

באותן שנים שלאחר המלחמה,‏ לא היה לאנשים רכוש רב.‏ היו לי רק חליפה אחת וזוג מכנסיים — חליפה גדולה מדי ומכנסיים קצרים מדי!‏ כפי שהזכרתי בהתחלה,‏ החודש הראשון בבורקולו היה קשה,‏ אך יהוה בירך אותי ועם הזמן היו לי מספר תלמידי מקרא.‏ כעבור תשעה חודשים נשלחתי לאמסטרדם.‏

מהכפר לעיר

כמי שגדל במחוז חקלאי היה לי מוזר למצוא את עצמי כעת באמסטרדם,‏ העיר הגדולה ביותר בהולנד.‏ השירות היה פורה מאוד.‏ בחודש הראשון חילקתי יותר ספרות מאשר בתשעת החודשים שלפני כן.‏ עד מהרה ניהלתי לא פחות משמונה תוכניות לשיעורי מקרא.‏ לאחר שהתמניתי למשרת קהילה (‏המכונה כיום מתאם מועצת הזקנים)‏ התבקשתי להגיש הרצאה פומבית בפעם הראשונה.‏ זה מאוד הפחיד אותי,‏ לכן כשהעבירו אותי לקהילה אחרת בדיוק לפני המועד שבו הייתי צריך להגיש את ההרצאה,‏ נשמתי לרווחה.‏ לא תיארתי לעצמי שבמהלך השנים אגיש יותר מ־000,‏5 הרצאות!‏

במאי 1950 נשלחתי לעיר הארלם,‏ ואז קיבלתי הזמנה לשרת בשירות הנפתי.‏ כמעט ולא עצמתי עין במשך שלושה ימים.‏ אמרתי לרוברט וינקלר,‏ אחד האחים ששירתו במשרד הסניף,‏ שאינני מרגיש כשיר,‏ אבל הוא אמר:‏ ”‏פשוט תמלא את הטפסים.‏ אתה כבר תלמד”‏.‏ כעבור זמן קצר קיבלתי הכשרה בת חודש והתחלתי לשרת כמשרת (‏משגיח)‏ נפה.‏ במהלך ביקור באחת הקהילות פגשתי את יאני טאטכן,‏ חלוצה צעירה ועליזה שאהבה מאוד את יהוה ושגילתה רוח של הקרבה עצמית.‏ התחתנו ב־1955.‏ אך לפני שאמשיך בסיפורי,‏ יאני תסביר כיצד היא החלה לשרת כחלוצה וכיצד הכרנו.‏

שירות יהוה כזוג נשוי

יאני:‏ אמי הפכה לאחת מעדי־יהוה ב־1945 כשהייתי בת 11.‏ היא מייד הבינה עד כמה חשוב ללמד את שלושת ילדיה את המקרא,‏ ומאחר שאבי התנגד לאמת היא לימדה אותנו כשהוא לא היה בבית.‏

הפעם הראשונה שהייתי באסיפה של עדי־יהוה הייתה כינוס שנערך בהאג ב־1950.‏ אחרי שבוע נכחתי לראשונה באסיפה באולם מלכות מקומי בעיר אַסֶן (‏מחוז דרנט)‏.‏ אבי רתח מזעם וסילק אותי מהבית.‏ אמי אמרה לי:‏ ”‏את יודעת איפה את יכולה לגור”‏.‏ ידעתי שהיא מתכוונת לאחיי ואחיותיי הרוחניים.‏ תחילה עברתי לגור אצל משפחת עדים שגרה בסביבה,‏ אבל אבי עדיין הקשה עליי,‏ אז עברתי לקהילה בדבנטר (‏אובראיסל)‏,‏ המרוחקת כ־95 קילומטר משם.‏ אולם מאחר שאבי אילץ אותי לעזוב את הבית בהיותי קטינה,‏ הוא הסתבך עם הרשויות.‏ בעקבות זאת הוא אמר לי שאני יכולה לחזור הביתה.‏ אומנם אבי מעולם לא קיבל את האמת,‏ אך בסופו של דבר הוא הרשה לי לנכוח בכל האסיפות ולבשר.‏

זמן קצר לאחר שחזרתי הביתה אמי חלתה מאוד והיה עליי לבצע את כל מטלות הבית.‏ למרות זאת,‏ המשכתי להתקדם מבחינה רוחנית ונטבלתי ב־1951 בגיל 17.‏ בשנת 1952,‏ לאחר שאמי החלימה ממחלתה,‏ שירתי יחד עם שלוש חלוצות במשך חודשיים כחלוצת חופשה (‏חלוצה עוזרת)‏.‏ גרנו בספינת מגורים ובישרנו בשתי עיירות במחוז דרנט.‏ בשנת 1953 התחלתי לשרת כחלוצה רגילה.‏ כעבור שנה ביקר משגיח נפה צעיר בקהילתנו.‏ היה זה מרקוס.‏ במאי 1955 התחתנו בידיעה שנוכל לשרת את יהוה טוב יותר כזוג (‏קהלת ד׳:‏9–12‏)‏.‏

מרקוס:‏ לאחר שנישאנו נשלחנו תחילה לשרת כחלוצים בעיר וינדאם (‏חְרוֹנִינְגֶן)‏.‏ גרנו בחדר קטנטן בגודל של שני מטרים על שלושה מטרים בערך.‏ עם זאת,‏ בזכות יאני הפך החדר לנעים וחמים.‏ מדי לילה נאלצנו להזיז את השולחן ואת שני הכיסאות הקטנים כדי לפתוח את מיטת הקיר.‏

אחרי שישה חודשים הוזמנו לשרת בשירות הנפתי בבלגיה.‏ בשנת 1955 היו במדינה רק 000,‏4 מבשרים.‏ כעת מספר המבשרים שם הוא פי שישה!‏ במחוז פְלַנְדְרִיָה שבצפון בלגיה מדברים בניב הולנדי.‏ אולם המבטא הבלגי די שונה,‏ לכן נאלצנו תחילה להתגבר על מחסום השפה.‏

יאני:‏ השירות הנפתי מצריך רוח של הקרבה עצמית אמיתית.‏ הגענו לקהילות כשאנו רכובים על אופניים והתאכסנו בבתי האחים והאחיות.‏ כיוון שלא היה לנו בית משלנו שאליו יכולנו לחזור בין ביקור לביקור,‏ נשארנו בביתם של האחים גם בימי שני ונסענו לקהילה הבאה בימי שלישי בבוקר.‏ אבל תמיד ראינו את שירותנו כברכה מיהוה.‏

מרקוס:‏ תחילה לא הכרנו אף אחד מהאחים והאחיות בקהילות,‏ אך הם היו מאוד אוהבים ומכניסי אורחים (‏עב׳ י״ג:‏2‏,‏ הערת שוליים)‏.‏ במהלך השנים ביקרנו כמה פעמים את כל הקהילות דוברות ההולנדית בבלגיה,‏ ועקב כך זכינו לברכות רבות.‏ למשל,‏ הצלחנו להכיר כמעט את כל האחים והאחיות במחוז ההולנדי,‏ והם הפכו ליקרים מאוד בעינינו.‏ ראינו מאות בני נוער מגיעים לבגרות פיזית ורוחנית ומקדישים את עצמם ליהוה כשהם מציבים את ענייני המלכות במקום הראשון בחייהם.‏ זוהי שמחה גדולה לראות רבים מהם משרתים את יהוה בנאמנות בשירות המורחב (‏יוח״ג 4‏)‏.‏ ה’‏עידוד’‏ ההדדי עזר לנו להמשיך לשרת בתפקידנו בכל לבנו (‏רומ׳ א׳:‏12‏)‏.‏

קושי רציני וברכה של ממש

מרקוס:‏ מהיום שבו התחתנו שאיפתנו הייתה ללמוד בבית־ספר גלעד.‏ מדי יום למדנו אנגלית במשך שעה אחת או יותר.‏ אולם זה לא היה קל ללמוד אנגלית מספרים,‏ אז החלטנו לנסוע לאנגליה לחופשה כדי לתרגל את השפה במהלך פעילות הבישור.‏ לבסוף בשנת 1963 קיבלנו מעטפה מהמשרדים הראשיים בברוקלין.‏ היו בה שני מכתבים,‏ אחד בשבילי ואחד בשביל יאני.‏ מכתבי הכיל הזמנה ללמוד בקורס מיוחד בן עשרה חודשים שייערך בבית־ספר גלעד.‏ הקורס יתמקד בעיקר בהכשרת אחים ובמתן הדרכה בעניינים ארגוניים.‏ לכן מתוך 100 תלמידים שהוזמנו,‏ 82 היו אחים.‏

יאני:‏ במכתב שקיבלתי באותו היום התבקשתי לשקול בליווי תפילות אם אהיה מוכנה להישאר בבלגיה בזמן שמרקוס ילמד בגלעד.‏ אני חייבת להודות שהייתי מאוכזבת בהתחלה.‏ נראה היה שיהוה אינו מברך את מאמציי להרחיב את שירותי.‏ בכל זאת,‏ הזכרתי לעצמי מהי מטרת בית־ספר גלעד — לעזור לתלמידים לבצע את מלאכת הכרזת הבשורה הטובה בעולם כולו.‏ לכן הסכמתי להישאר ונשלחתי לעיר הבלגית גֶנְט כדי לשרת כחלוצה מיוחדת יחד עם אנה ומריה קולפרט,‏ שתי חלוצות מיוחדות מנוסות.‏

מרקוס:‏ הואיל והייתי צריך לשפר את האנגלית שלי,‏ הוזמנתי לברוקלין חמישה חודשים לפני תחילת הקורס.‏ עבדתי במחלקת המשלוחים ובמחלקת השירות.‏ השירות במשרדים הראשיים והסיוע בהכנת משלוחי הספרות לאסיה,‏ לאירופה ולדרום אמריקה,‏ עזרו לי להבין עוד יותר עד כמה רחבת היקף אגודת האחים הבינלאומית.‏ אני זוכר במיוחד את אח א.‏ י.‏ מקמילן ששירת כנציג (‏משגיח)‏ נודד בזמנו של אח ראסל.‏ הוא היה אז כבר זקן וכמעט חירש לגמרי,‏ אך הוא נכח בנאמנות בכל אסיפות הקהילה.‏ הדבר הרשים אותי עמוקות ולימד אותי שלעולם אל לנו להתייחס להתרועעות עם אחינו לאמונה כדבר מובן מאליו (‏עב׳ י׳:‏24,‏ 25‏)‏.‏

יאני:‏ מרקוס ואני התכתבנו מספר פעמים בשבוע.‏ התגעגענו מאוד זה לזה!‏ עם זאת,‏ מרקוס נהנה מההכשרה שקיבל בגלעד,‏ ואני מצאתי שמחה אמיתית בשירות.‏ כשמרקוס חזר הביתה מארצות הברית,‏ היו לי כבר 17 תלמידי מקרא!‏ זה היה קושי רציני לחיות בנפרד במשך 15 חודשים,‏ אך ראיתי שיהוה בירך אותנו בשל ההקרבות שעשינו.‏ ביום שבו מרקוס חזר המטוס שלו איחר בכמה שעות,‏ וכשהוא סוף סוף הגיע בכינו זה בזרועות זה.‏ מאז ואילך היינו תמיד ביחד.‏

אסירי תודה על כל זכות שירות שנפלה בחלקנו

מרקוס:‏ כשחזרתי מגלעד בדצמבר 1964 התמנינו לשרת בבית־אל.‏ באותו זמן לא ידענו שלא יהיה זה תפקידנו הקבוע.‏ רק כעבור שלושה חודשים התמנינו לשרת בשירות המחוזי בפלנדריה.‏ כאשר בני הזוג אלזן ואלס ויחרסמה נשלחו לשרת כשליחים בבלגיה,‏ הם התמנו לשירות המחוזי ואנחנו חזרנו לבית־אל,‏ שם שירתי במחלקת השירות.‏ משנת 1968 עד 1980 השתנה תפקידנו לסירוגין,‏ פעם בבית־אל ופעם בשירות הנפתי.‏ לבסוף בין השנים 1980 עד 2005 שירתי שוב כמשגיח מחוז.‏

אומנם תפקידנו השתנה פעמים רבות,‏ אך מעולם לא שכחנו את העובדה שהקדשנו את חיינו לשרת את יהוה בלב ונפש.‏ שמחנו מאוד לשרת בכל תפקיד שקיבלנו,‏ ואנחנו בטוחים שכל שינוי שהתבקשנו לבצע בשירות נעשה למען קידום ענייני המלכות.‏

יאני:‏ נהניתי במיוחד מהזכות המרגשת להתלוות למרקוס בנסיעתו לברוקלין ב־1977 ולפטרסון ב־1997,‏ שם הוא קיבל הכשרה נוספת כחבר ועד סניף.‏

יהוה מודע לצרכינו

מרקוס:‏ בשנת 1982 עברה יאני ניתוח והחלימה ממנו.‏ מקץ שלוש שנים חברי הקהילה שבלובן הציעו לנו בטוב לבם דירה מעל אולם המלכות שלהם.‏ בפעם הראשונה מזה 30 שנה היה לנו מקום קטן משלנו.‏ בימי שלישי,‏ כאשר ארזנו את חפצינו לקראת ביקור בקהילה,‏ הייתי צריך לרדת ולעלות 54 מדרגות מספר פעמים כדי להוריד את המזוודות.‏ למרבה השמחה בשנת 2002 קיבלנו דירה בקומת קרקע.‏ כשמלאו לי 78 שנה נשלחנו לשרת כחלוצים מיוחדים בעיירה לוקרן.‏ אנחנו שמחים מאוד שמתאפשר לנו לשרת כך,‏ ושאנו עדיין מסוגלים לבשר מדי יום.‏

יאני:‏ יחד שירתנו בשירות המורחב למעלה מ־120 שנה!‏ התנסינו באופן אישי שיהוה נאמן להבטחתו ש’‏לא לעזוב אותנו לעולם’‏ ושאם נשרת אותו בנאמנות ’‏לא יחסר לנו דבר’‏ (‏עב׳ י״ג:‏5;‏ דב׳ ב׳:‏7‏)‏.‏

מרקוס:‏ כשהיינו צעירים הקדשנו את חיינו ליהוה.‏ מעולם לא ביקשנו לעצמנו גדולות.‏ היינו מוכנים לקבל כל תפקיד שהוצע לנו כי אנו משוכנעים לגמרי שמה שחשוב הוא לא היכן או באיזה תפקיד אנו משרתים,‏ אלא את מי אנו משרתים.‏