הדיבר ”‏לא תרצח”‏ ומשמעותו

לא אחת הסתמכו אנשים,‏ שסירבו ליטול חלק במלחמות שונות בימינו,‏ על הדיבר ”‏לא תרצח”‏.‏ כן עלה הוא על הפרק בדיונים באשר לזכות להטיל עונש־מוות על פושעים.‏

מאידך גיסא,‏ יש המתייחסים לדיבר הזה תוך ניסיון להוכיח שהמקרא סותר את עצמו.‏ ספרון,‏ בעל מגמה זו,‏ מונה בין השאר את הדיבר ”‏לא תרצח (‏שמות כ׳:‏13‏)‏”‏ תחת כותרת־המישנה ”‏האיסור על הריגה”‏.‏ לאחר־מכן,‏ הוא מסב תשומת־לב למקרים בהם ציווה אלהים על בני־ישראל להוציא אנשים להורג.‏ (‏שמות ל״ב:‏27;‏ מלכים ב׳.‏ י׳:‏11,‏ 30‏)‏ וכן לעובדה שיהוה הורה לבני־ישראל להשמיד את אויביהם.‏ (‏דברים ז׳:‏1,‏ 2,‏ 16;‏ י״ב:‏31;‏ יהושע ו׳:‏12–21‏)‏ למה התכוון,‏ אם כן,‏ אלהים בדיבר ”‏לא תרצח”‏?‏ מה משמעותו?‏ האם הוא פוסל לחלוטין מלחמות והטלת עונש־מוות?‏

מן הראוי לציין,‏ שתרגומים אחדים של התנ״ך מתרגמים את הדיבר הששי בתור ”‏לא תהרוג”‏,‏ ומכאן חילוקי־הדעות באשר למשמעות הביטוי.‏ אולם,‏ הוראת המונח העברי ”‏רצח”‏ על־פי מילון השפה העברית,‏ ליהודה גור,‏ היא:‏ ”‏המת,‏ הרוג בזדון.‏”‏

יש לשים־לב,‏ כי 33 מתוך 47 הפעמים שהפועל ”‏רצח”‏ מופיע בתנ״ך,‏ קשורות בערי־המקלט.‏ ערים אלה נזכרות בקשר עם אנשים שקיפחו את חיי זולתם.‏ אם קבעו השופטים שהרצח אירע בשגגה,‏ כלומר,‏ בלא כוונה תחילה,‏ רשאי היה הרוצח להישאר בעיר.‏ אך,‏ אם החקירה המשפטית העלתה שהאדם הרג את רעהו בזדון,‏ מתוך איבה,‏ חייב היה הרוצח לשלם על כך בחייו.‏ לאור שתי האפשרויות הללו,‏ שים־לב כיצד מופיעה המלה רוצח בצורה הולמת שלוש פעמים,‏ בקטע הבא:‏

‏”‏ערי־מקלט תהיינה לכם,‏ ונס שמה רוצח מכה־נפש בשגגה.‏ .‏.‏.‏ ואם בכלי־ברזל היכהו [‏מתוך ידיעה שיש בו כדי להמית]‏,‏ וימת,‏ רוצח הוא.‏ מות יומת הרוצח.‏”‏ — במדבר ל״ה:‏6,‏ 11–34;‏ דברים ד׳:‏41–43;‏ י״ט:‏1–7;‏ יהושע כ׳:‏2–6;‏ כ״א:‏13–39‏.‏

פסוקים אחרים מלמדים,‏ כי הפועל רצח התייחס,‏ בדרך־כלל,‏ להריגת אדם שלא־כחוק ובניגוד למצוות אלהים.‏ תן דעתך להקשר שבו מופיעה המלה בהושע ד׳:‏2‏:‏ ”‏אלה [‏שבועת־שקר]‏ וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו,‏ ודמים בדמים נגעו.‏”‏ — ירמיהו ז׳:‏8‏.‏

כפי שהוסבר ביחס לעונש שהוטל על רוצח בזדון,‏ הרי שלא כל הריגה נחשבה לרצח,‏ ומכאן שלא נאסרה בעשרת־הדיברות.‏ לאחר המבול,‏ ציווה יהוה אלהים על נוח וצאצאיו:‏ ”‏שופך דם האדם,‏ באדם דמו יישפך,‏ כי בצלם אלהים עשה את האדם.‏”‏(‏בראשית ט׳:‏6‏)‏ אם כן,‏ עוד בטרם נתן אלהים את התורה לישראל,‏ הוא הירשה,‏ לבצע עונש־מוות.‏ מה שנאסר בדיבר הששי היתה ’‏שפיכת דם אדם’‏ על־ידי רצח,‏ ולא הוצאתו־להורג של רוצח,‏ באופן חוקי.‏

הדבר מסייע לנו להבין את השימוש בפועל רצח בקשר עם המלך אחאב.‏ אחאב חמד את כרם נבות היזרעאלי,‏ וגרם למות האיש כדי לזכות בכרמו.‏ הוא לא הוציא את נבות להורג על־פי דין־צדק,‏ היינו,‏ על עבירה שהיתה ראויה לעונש־מוות בישראל.‏ המלך הרג אותו שלא־כדין,‏ דבר שנאסר על–פי הדיבר הששי.‏ כיון שכך,‏ היה אחאב ”‏רוצח”‏ והיה ראוי למיתה.‏ — מלכים א׳.‏ כ״א:‏1–10;‏ מלכים ב׳.‏ ו׳:‏32;‏ ויקרא כ״ד:‏17‏.‏

אך,‏ מה באשר למלחמות?‏ האם הפרו מלחמות ישראל את הדיבר ”‏לא תרצח”‏?‏

התשובה לכך שלילית.‏ האמת היא,‏ שהמונח ”‏רצח”‏ מעולם לא נזכר במקרא בקשר עם מלחמות ישראל.‏ כאשר בני־ישראל נלחמו בפקודת אלהים,‏ הם לא פעלו בניגוד לחוק.‏ הם הוסמכו לכך והודרכו על־ידי המחוקק העליון.‏ (‏ישעיהו ל״ג:‏22;‏ תהלים י״ט:‏8‏)‏ מגמת המלחמות ההן לא היתה לכבוש שטחים בלא־לדעת־שובעה,‏ בניגוד למלחמות לאומיות רבות בתקופתנו.‏ המניע לאותן מלחמות לא היה תאוות־ בצע כלכלית.‏ כמו־כן,‏ לא הפרו הן בריתות־שלום או הסכמים לשביתת־נשק,‏ שלא כפי שאירע בכמה וכמה מלחמות בימינו אנו.‏

אף אומה כיום איננה מורכבת בכללותה מאנשים העובדים את יהוה,‏ המודרכים בדרך־נס באמצעות נביאיו ואשר להם הנחיל אלהים חבל־ארץ מסוים על־פני האדמה.‏ אולם,‏ כל זה היה נכון לגבי עם־ישראל הקדום.‏ יהוה הבחין,‏ כי תושבי־כנען היו שקועים ראשם ורובם במעשי־תועבה,‏ והגיעו לשפל־המדריגה מבחינה מוסרית.‏ הם היו ראויים,‏ איפוא,‏ לדין־מוות.‏ (‏בראשית ט״ו:‏13–21;‏ ויקרא י״ח:‏24,‏ 25‏)‏ כבעליו של כדור־הארץ,‏ החליט אלהים לתת את ארץ־כנען לבני־ישראל.‏ בהכוונת מנהיגים שבחר במיוחד למטרה זו,‏ שימשו בידיו בני־ישראל כמוציאים־לפועל של משפטו נגד הכנענים.‏ — דברים ט׳:‏4,‏ 5;‏ י״ב:‏31;‏ יהושע י׳:‏40‏.‏

כיון שכך,‏ לא הפרו בני־ ישראל את הדיבר ”‏לא תרצח”‏,‏ בהוציאם לפועל את משפטו החוקי והצודק של יהוה,‏ או בהגינם על האדמה שנתן להם.‏

ומה באשר לעובדי יהוה כיום?‏ מאחר שהדיבר הששי חוזר,‏ בעצם,‏ על מה שאמר אלהים קודם־לכן לנוח,‏ ובאמצעותו למשפחה האנושית כולה,‏ הרי שהצוו ”‏לא תרצח”‏ עודנו בתוקף כיום לכל בני־האדם,‏ באשר הם.‏ בתואם עם ספר בראשית,‏ מזהירים אותנו פרקי הסיום של כתבי ־הקודש המשיחיים,‏ כי דינם של רוצחים מועדים,‏ או ”‏מרצחים”‏,‏ הוא השמדה נצחית ב”‏מוות השני”‏.‏ (‏חזון־יוחנן כ״א:‏8;‏ כ״ב:‏15‏)‏ עד כמה חשוב,‏ איפוא,‏ להימנע מליטול חלק בהרג בני־אדם,‏ ללא הסמכה מוצהרת מפי אלהים.‏ בהתאם לכך,‏ מנבא ישעיהו ב׳:‏3,‏ 4 לגבי עובדי־אלהים האמיתיים,‏ בני כל העמים,‏ באחרית־ הימים האלה:‏ ”‏והלכו עמים רבים ואמרו:‏ ’‏לכו ונעלה אל הר־יהוה,‏ אל בית אלהי יעקב;‏ ויורנו מדרכיו,‏ .‏.‏.‏ ’‏וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות.‏ לא יישא גוי אל גוי חרב,‏ ולא ילמדו עוד מלחמה.‏”‏

יתרה מזאת:‏ רציחות נובעות,‏ כידוע,‏ ממניעים שליליים שמקורם בלב.‏ אם מרשה האדם ששנאה תתפתח בלבו כלפי רעהו,‏ כמוהו כרוצח נפש,‏ ועליו להימנע מכך בכל מחיר.‏ ביוחנן א׳.‏ ג׳:‏15 נאמר:‏ ”‏כל השונא את אחיו,‏ רוצח הוא.‏ ויודעים אתם שכל רוצח אין חיי־עולם מתקיימים בו.‏”‏ מלים אלה מבוססות על הכתוב בויקרא י״ט:‏17‏;‏ ”‏לא תשנא את אחיך בלבבך.‏ הוכח תוכיח את עמיתך,‏ ולא תישא עליו חטא.‏”‏

ברור,‏ אם כן,‏ מה נחשב ל”‏רצח”‏ בעיני אלהים,‏ ומה נאסר על־פי חוקיו ומצוותיו.‏ כן הובהר,‏ מדוע לא הפרו מלחמות ישראל בתקופת המקרא את הדיבר הששי.‏ הדיבר ”‏לא תרצח”‏ מדגיש לנו את קדושת חיי־האדם ואת חשיבות השקפתנו ויחסינו כלפיהם.‏

‏[‏תיבה בעמוד 16]‏

תכלית משולבת עם יופי

צעירים וזקנים כאחד נפעמים,‏ תדירות,‏ למראה כנפיו כלילי־היופי של פרפר.‏ אך,‏ נראה שכנפי הפרפר אינן משמשות רק לתעופה.‏ הן פועלות גם כמערכת מתוחכמת לוויסות טמפרטורה,‏ כדי שחום גופו של החרק,‏ הנמנה על בעלי־הדם־הקר,‏ יישמר במידה שתאפשר לו לתפקד.‏ כתב־ העת NATURAL HISTORY (‏טבע)‏ מציין:‏ ”‏לאמיתו של דבר,‏ כל הפרפרים למיניהם,‏ בלא להתחשב בגודל וצבע,‏ זקוקים למידת־חום של 27° צלסיוס לפחות,‏ בפלג־גופם האמצעי (‏החזה)‏,‏ על־מנת להמריא.‏

אחד החוקרים גילה,‏ שהטמפרטורה הממוצעת של החזה של 50 מיני פרפרים,‏ בפעילות רגילה,‏ היתה 35°,‏ בעוד שזו של מינים שונים נעה בין 28° ל־41°.‏ יוצא,‏ איפוא,‏ שהפרפר בעל־הדם־הקר שומר על חום־גוף דומה לזה של יונקים וציפורים (‏32°–40°)‏,‏ בעזרת כנפיו.‏

הפרפר,‏ בהתאם למינו ולנסיבותיו,‏ עשוי לפרוש את כנפיו במלוא הרוחב,‏ כדי לספוג את מירב קרני השמש,‏ או להציבן במאונך,‏ או בזווית,‏ ואף להשתמש בהן כמגן לחזהו,‏ לשמירת מידת־החום הדרושה.‏ אין ספק שזהו הישג מרשים לחרק נחות!‏